א. שלוש פעמים הוזכר בתורה (1) האיסור לקלל: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (ויקרא יט, יד), "אֱלֹהִים [שמובנו דיין] לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב, כז) "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שם). ובסוגיות הגמרא במסכת סנהדרין (1) ובדברי המכילתא שהביא הרמב"ם בספר המצות (3) נתבאר שהאיסור לקלל נשלש בתורה ללמדנו, שיש איסור לקלל כל אדם מישראל, בין אם הוא חרש ובין שאינו חרש, ואם מקלל דיין עובר בשני לאוים, וכשמקלל נשיא עובר בג' לאוים. ובסוגיית הגמרא במסכת שבועות (1) למדו מהפסוק "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" (דברים ד, ט), שאין לאדם לקלל עצמו [ונחלקו הרמב"ם והראב"ד (3) האם המקלל עצמו חייב דווקא אם קילל בשם ה' או אף בכינוי].

עוד נחלקו בסוגיא במסכת שבועות (1), מה דין איסור קללה ב"כינוי". לדעת רבי מאיר "איש איש כי יקלל אלוהיו, לרבות כינויים. וחכמים אומרים, על שם מיוחד במיתה, ועל הכינויים באזהרה". וכן נתבאר בסוגיא (שם) כי גם אמירת "ארור" פירושה קללה [וראה בספר לרעך כמוך (10), הלכות וביאורים במצות לא תקלל, מאת הרב דוד אריאב, ירושלים תשס"ד, שכתב כי האומר "יהי רצון שתבוא רעה על פלוני", זו קללה בכינוי, כיון שוודאי שכוונתו היא "יהי רצון מאת השי"ת שתבוא לפלוני רעה"].

על דיני האיסור לקלל, נתייחד סימן בשלחן ערוך – בחלק חושן משפט סימן כ"ז (5).

וכך נפסק: "המקלל אחד מישראל [ואפילו מקלל עצמו, טור] בשם או בכינוי, או באחד מהשמות שקורים העכו"ם להקב"ה, אם היה בעדים והתראה לוקה אחד משום לא תקלל חרש, ואם היה דיין לוקה עוד אחרת משום אלהים לא תקלל, וארור הוי לשון קללה. אם לא היתה שם התראה, או שקלל בלא שם ובלא כינוי, או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים, כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה', אינו לוקה [והוא הדין המקלל את המת פטור, טור], אבל איסורא מיהו איכא" [ועי"ש בש"ך (ס"ק א) שכתב בשם הב"ח, כי המקלל בלא שם וכינוי – כגון האומר "שימות פלוני", עובר על איסור תורה]. וראה סיכום בספר לרעך כמוך (10) פרק א סע' א-יא).

בטעם האיסור לקלל נאמרו ארבעה הסברים:

• הרמב"ם כתב בספר המצוות (3) "שהזהירה התורה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילנה בכעס".
• לדעת ספר החינוך (3) אסור לקלל, כי דיבור הקללה עושה רושם "ונצטווינו שלא להזיק לזולת בפינו כשם שאסור להזיק במעשה". וכדברי החינוך, שיש סגולה בדיבורו של האדם לפעול, מבואר גם בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (3) יעו"ש בדבריו. וביאר רבי אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים (4) את דברי הגמרא בכתובות "כשגגה היוצאת מלפני השליט", כי ברכותיהם וקללותיהם של הצדיקים מתקיימים, ואפילו כשנאמרים ללא כוונה "דהדיבור של פה קדוש פועל בטבע אפילו בלי שום כונה, והוא כמו הגרזן החוצב גם בלא כוונה רק מטבעו, כן הוא גם דיבור האדם. אלא שאם טימא שפתיו בדיבורים אסורים הוחלש כוחן, כמו הסכין שעלה עליו חלודה הרבה שאין בכוחו לחתוך, עד שיסירו החלודה ממנו" [ועי' בדברי הגמרא במסכת מכות (2) "קללת חכם אפילו בחינם ואפילו על תנאי היא באה"].
• בדברי החינוך מבואר טעם נוסף מדוע אסור לקלל, כדי להשבית ריב ומדון בין אדם לחברו, כי עוף השמים יוליך את הקול, ויש לחשוש פן ישמעו דברי המקלל באזניו של המקולל.
• בדברי האגרות משה (4) מבואר, שהאיסור לקלל את עצמו הוא מחמת שאולי תתקיים קללתו ויוזק. אבל המקלל את חברו, אינו מטעם זה, כי בשמים לא יחושו לקללתו, אלא אסור לקלל חברו בגלל הבזיון שמבזה את חברו.

הקללה חוזרת אל המקלל

ב. והנה יש לדעת שהמקלל את חברו, מזיק גם לעצמו, כדברי הגמרא בסנהדרין (2) מט, א) "תהא לוטא ואל תהא לאטה", ופרש"י: "נוח לך להיות מן המקוללים ולא מן המקללים, לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל". וכפי שהזהיר בספר חסידים (4) "אל תקלל שום אדם, כי פעמים רבות הקללות חוזרות וחלות כולן על ראשו ועל זרעו, שכן מצינו שכל הקללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו [כמבואר בסוגיא בסנהדרין, שם]. ובביאור הדברים כתב החיד"א בפירושו ברית עולם לספר חסידים (4) "כשאדם מקלל נותן כח לסטרא אחרא לפעול אותן הקללות, ומוכרח שיתקיימו. וכאשר המקולל ראוי לכך, יתקיימו בו. ואם אין בו עוון והוא קללת חנם, שאינו מן הדין שיתקיימו בו, חוזרות הקללות למקלל ויתקיימו בו" [וראה בדברי הפלא יועץ (4) "קללה היא רעה חולה להמקלל ולמקולל, שאם היא קללת חנם בלי אשמה, תחזור למקומה. ואם יתקיימו הקללות, הרי הוא עתיד ליתן את הדין שגורם שחברו יענש"].

והנה במסכת בבא קמא (2) "אמר רבי יצחק לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה, ונתקיים בזרעה", יעו"ש בגמרא. והקשה בספר דברי שלום (7) כי לכאורה דברי הגמרא סותרים את הפסוק (משלי כו, ב) "כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לֹא תָבֹא", ומשמע שאין קיום לקללת חנם. וכן הקשה מדברי הגמרא בסנהדרין הנ"ל (2) "תהא לוטא ואל תהא לאטה", שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל, ומשמע שאין לה קיום כלל. ותירץ, שאם המקולל לא עשה כלום, והמקלל קיללו בחנם, אין לו מה לחוש, ואדרבה הקללה חוזרת אל המקלל. אך אם גרם להדיוט שיקללו, אז צריך לחשוש [והביא שם עצה, שהמקולל יעשה איזה דבר שיהיה לקללת ההדיוט על מה לחול].

דיני איסור לא תקלל

ג. בספר לרעך כמוך (10) פ"א סע' א) כתב, שיש שני ענייני קללה במקרא, האחד במובן זלזול בזולת – ההיפך מכיבוד, שכיבוד הוא משורש "כבד", וקללה משורש "קל". והמובן השני, הוא הבעת איחול במילים שתבוא רעה לזולת, והוא ההיפך מברכה, שהיא הבעת איחול שתבוא טובה לזולת. והלאו ד"לא תקלל", איסורו קיים רק כשמקלל ומאחל רעה לזולת. ואילו כשמזלזל בשני, עובר על לאו ד"לא תונו איש את עמיתו", אך לא על איסור קללה.

עוד צ"ב האם יש "שיעור" לקללה, וחייב גם אם קיללו בדבר פעוט. ובספר אוצר מחמדים (8) כתב: "יש טועים לומר שהאיסור לקלל אינו אלא לקלל אדם בדבר חמור, כגון שאומר שיהרג או ינזק בנזק חמור ח"ו. אכן לכאורה אינו אלא טעות בעלמא, אלא אפילו המקלל חברו בדבר קטן, כגון שמפסיד שוה פרוטה, או שיהיה לו עגמת נפש או שאר טירחא דגופא, כל אלו בכלל קללה שיש להיזהר עליהם, לפי שכל דבר רע בכלל קללה הוא". ומתוך כך כתב בספר לרעך כמוך (12) פ"ג סע' י) שאין לקלל נכסי חברו, וכן בעלי חיים שיש להם בעלים [אך בע"ח של הפקר אין איסור].

ועוד כתב בספר אוצר מחמדים (9) שיש להימנע מלומר דבר שמשתמע כקללה, גם כשאומרו בלשון בדיחותא. אולם כשמקלל רק ברמיזה, לא עובר באיסור תורה, אך מכל מקום אין ראוי לעשות כן. וראה בספר לרעך כמוך (11) פ"ב סע' יט) שהביא מחלוקת האחרונים האם מותר לקלל בכתיבה מבלי שמוציא הקללה מפיו, וכתב שיש להחמיר בזה.

• נתן רשות שיקללוהו – בשו"ת אגרות משה (4) כתב לשיטתו הנ"ל, שהאיסור לקלל חברו הוא בגלל הבזיון שמבזה את חברו, אם חברו מחל לו על הבזיון, אין בזה איסור. וראה במה שהעיר על דבריו בספר לרעך כמוך (10) הערה כו).
• קללה לטובת חברו – בספר אוצר מחמדים (8) הסתפק בכגון דא, כשמאחל לחברו שלא ירוויח הרבה כסף, וכוונתו לטובה כדי שלא ירבה נכסים ועל ידי זה ירבה בדאגה, אם נחשב קללה, ונשאר בצ"ע.
• קללה לתועלת – ראה פרטי וסיכום הדינים בספר לרעך כמוך (11) פ"ג סע' ג-ה).

לקלל רשעים

ד. החזון איש (6) כתב: "ואם אדם עובר עבירה במזיד מותר לנדותו ומותר לקללו, כדאמר במועד קטן (1) ומנלן דנצינן ולייטינן", ומפורש בדבריו שמעיקר הדין אין איסור לקלל רשעים. ולמעשה אנו מתפללים בכל יום בתפילת שמונה עשרה "וְכָל הַמִּינִים כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ, וְכָל אוֹיְבֵי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ". ברם מאידך, במסכת ברכות (7) ז, א) מסופר על רבי יהושע בן לוי,שרצה לקלל צדוקי שציער אותו, והמתין לשעה שהקב"ה כועס ואז נרדם, ולמד מכך שאין זה מדרך ארץ לקלל את הרשעים. ועוד מסופר במסכת ברכות (7) י, א) על הבריונים שציערו את רבי מאיר, וכשרצה להתפלל עליהם שימותו, אמרה לו ברוריה אשתו שיש להתפלל על החוטאים שיחזרו בתשובה ולא לקללם שימותו, ומשמע איפוא, שאין לקלל רשעים – ואם כן צ"ע האם מותר לקלל רשעים.

ובספר אוצר מחמדים (9) הביא בשם המהר"ל ור"י אייבשיץ שפירשו שהתפילה לא על איבוד המינים אלא על איבוד המינות. ועוד הביא בשם הגרי"ז מבריסק והאדמו"ר רבי יואל מסאטמר שתירצו, כי בגמרא בברכות מדובר על רשעים, אשר אין לקללם, אך "מינים" אשר פרשו לגמרי מדרך התורה ומורדים במלכות שמים, אין לחוש מלקלל.

וראה בדברי החזון איש (6) במה שביאר את דברי הגמרא במסכת בבא קמא (6) ובמסכת שבת (6) במה שמצינו אמוראים שקיללו, כי "היה הדבר חובה להיות כבוד התורה קבועה בלבבות, ושלא יתרגלו בזלזול כבוד חכמים".

וראה סיכום הדינים בספר לרעך כמוך (11)-(12) פ"ג סע' ו-ט), ובספר אוצר מחמדים (9) אות ח) בנדון לקלל נכרי.

• • •
• ביאור הכתוב "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי" – ראה בדברי החתם סופר (6).
• מה יעשה אדם שקיללוהו וכיצד ינהג אדם שקילל – ראה בספר אוצר מחמדים (8) ובספר לרעך כמוך (12) פרק ו).
• סדר התרות קללות לרבנו הרש"ש זיע"א (13).