לא תרדה בו בפרך

א. בפרשת עבד עברי נצטווינו באיסור "לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד, לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (1). לאחר מכן נאמר בפרשה העוסקת בעבד כנעני: "וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (1). ובסוף הפרשה שוב נאמר "כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ" (1). [וראה במה שכתב בספר ודרשת וחקרת (4) בביאור טעם כפילות האיסור לרדות בעבד בפרך שלוש פעמים בתורה].

בפירוש הציווי לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ", הביא רש"י את דברי התורת כהנים (פסוק מג) "מלאכה שלא לצורך כדי לענותו, אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבוא, שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ויראת מאלקיך".

ובדברי הרמב"ם בהלכות עבדים (2) פ"א ה"ו) מבואר מה נכלל באיסור "לא תרדה בו בפרך", וזה לשונו: "ואיזו היא עבודת פרך, זו [א] עבודה שאין לה קצבה [ב] ועבודה שאינו צריך לה. אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל. מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבא, שהרי לא נתן לו קצבה, אלא יאמר לו עדור עד שעה פלונית או עד מקום פלוני. וכן לא יאמר לו חפור מקום זה והוא אינו צריך לו, ועובר עליו בלא תעשה, שנאמר לא תרדה בו בפרך" [וראה בהשגת הראב"ד ובכסף משנה ולחם משנה בהסבר דברי הרמב"ם. ובספר מעדני יום טוב (6) דייק מדברי רש"י שנקט כדברי הראב"ד].

יחד עם זאת, בסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (1) מפורש היתר לרדות בפרך במי "שאינו נוהג כשורה", וכפי שמסופר על רב סעורם אחיו של רבא, שהיה תופס בכח אנשים שאינם הגונים ומכניסם למרכבתו של רבא כדי שיובילו את המרכבה, ולמד זאת מדרשת הפסוקים בפרשה הנ"ל.

וכתבו תוספות במסכת סוטה (2) כי לימוד זה "אסמכתא בעלמא הוא וקנס חכמים כדי לייסרם".

איסור "לא תרדה בו בפרך" בבן חורין

ב. רבנו יונה חידש להלכה בספרו שערי תשובה (2) כי יש איסור "לא תרדה בו בפרך" גם בבן חורין, כדבריו: "לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצווה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחֵם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם. אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפץ".

אך דבריו לכאורה סותרים את המפורש בספרא (1) "בו [בעבד עברי] אין אתה רודה בפרך, רודה אתה בבן חורין בפרך". ובמכילתא: "לא תעבוד בו עבודת עבד, אבל בבנו ובתלמידו רשאי". וכן מפורש להלכה בדברי ספר החינוך (3) מצוה שמו) שכתב כי איסור "לא תרדה בו בפרך" נוהג רק בזמן שיש עבד עברי כאשר מונים לשנות ה"יובל", והוסיף: "ואף על פי שאינה נוהגת בזמן הזה, לפי שאין קנין עבד עברי נוהג, מכל מקום ראוי לו לאדם להיזהר בענין מצוה זו גם היום בהיות עניים בני ביתו, ולהיזהר בה הרבה", וכמפורש במנחת חינוך (3) שבבני חורין אין איסור "לא תרדה בו בפרך", אלא זהו מדרך המוסר להיזהר בזה, כפי שנראה מדברי הספרא "רודה אתה בבן חורין".

ואם כן דברי רבנו יונה צ"ע. ובר מן דין צ"ב מה המקור לחידושו של רבנו יונה [ובפירוש "דלתי תשובה" לספר שערי תשובה (2) כתב ששאל את הגר"ח מה המקור לדברי רבנו יונה, והשיב שמקורו מסברא. ובפירוש "זה השער" לשערי תשובה כתב, שרבנו יונה למד את דבריו ממשמעות הסוגיא בבבא מציעא (1) שדיני "לא תרדה בו בפרך" נאמרו גם בזמן שאין עבד עברי נוהג].

גם בשיטתו של הרמב"ם צ"ע, כי מחד גיסא, כתב בספר המצוות (1) "הזהירנו מהעביד עבד עברי במה שאין צורך לנו בו, וזהו הנקרא עבודת פרך, ומשמע שאיסור "לא תרדה בו בפרך" נאמר רק בעבד עברי ולא בבן חורין, וכן נראה מדבריו בהלכות עבדים (2) פ"א ה"ו) "כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך".

מאידך מגיסא, הרמב"ם הזכיר בהלכות מתנות עניים (3) את איסור "לא תרדה בו בפרך" בתוך דבריו בגודל מעלת מצות פדיון שבויים, אשר כמובן לא נאמרה רק בעבדים, ומשמע שגם בבני חורין שייך איסור "לא תרדה בו בפרך".

המג"א (4) הביא את דברי הספרא (1) "רודה אתה בבן חורין בפרך", וכתב "ועבדים שלנו כבני חורין דמי, ויכולים לחזור בחצי היום דאין להם דין עבד", ומתוך כך כתב לדינא כי "אנו מניחים לעבדים [שלנו] להוליך כלינו לבית המרחץ ולנעול מנעלינו, דהוי כאילו התנו על כך", ואין בזה איסור "לא תרדה בו בפרך". ומשמע מדבריו שנקט לדינא שאין איסור "לא תרדה בו בפרך" בבן חורין.

ואמנם החתם סופר (אוצר מפרשים שם) הקשה על המג"א, שדבריו סותרים את משמעות הגמרא בבבא מציעא (1) שיש איסור "לא תרדה בו בפרך" גם בבן חורין. ותירץ: "דעל כל פנים אסור לשעבד בחינם כלל, ולא גרע מממונו שלא מדעתו, שאסור להשתמש בו, אלא שאם השכיר עצמו לשמש אז מותר אפיל בפרך", עי"ש כל דבריו.

ג. בביאור הדברים כתב הגר"ח קנייבסקי בפירושו למסכת עבדים (4) "דרבנו יונה יסבור דבבנו ותלמידו שאני, דכיון שיש מצוה עליהם לכבדו ולהנותו וכדאמרינן בכתובות צ"א ע"א המונע מתלמידו לשמשו מונע ממנו חסד, הוי כאילו מצווה לתועלתו ולהנאתו". ברם הסבר זה עדיין אינו מבאר את דברי הספרא "רודה אתה בבן חורין בפרך".

ובספר מעדני יום טוב (6) הביא מדברי החפץ חיים בביאורו לתורת כהנים שהסביר את הדרשה  שאין איסור "לא תרדה בו בפרך" הוא רק בשכירו שנשתכר לעבודה קשה, אבל לא במי שאינו שכירו". וכאמור, כן מוכח מדברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (3) שגם לפדות שבוי להצילו ממצב זה נכלל בלאו זה, והיינו משום שהוא בן חורין ואינו שכירו ואינו משועבד לו. ועי"ש שדייק כן בדברי המג"א הנ"ל (4) ובמה שיישב בזה את תמיהת החתם סופר (4).

פרטי דינים באיסור "לא תרדה בו בפרך"

ד. ממוצא הדברים דנו הפוסקים האם יש חשש איסור "לא תרדה בו בפרך", בנדונים דלקמן:

• להפציר בחברו לומר דברי תורה – בשו"ת תשובות והנהגות (5) ובספר מעדני שלמה (5) הביאו מעשה שהיה באסיפה [או בחתונה] שהשתתפו בה גדולי ישראל, ורבי אלחנן וסרמן ביקש מהחזון איש שיאמר דברי תורה, וכשהחזון סירב והפצירו בו בשנית, אמר רבי אלחנן שאין איסור "לא תרדה בו בפרך" כאשר מפציר בחברו לומר דברי תורה. אך החזון איש השיב לו "אני לא בטוח".

ובספר מעדני שלמה (5) הובא שהגרש"ז אויערבך אמר שבמושכל ראשון לכאורה רבי אלחנן והחזון איש חלקו האם יש איסור "לא תרדה בו בפרך" בדברי תורה. אבל לאחר העיון נראה שאין מחלוקת, והדבר תלוי בכל אחד, האם מדובר במי שאין לו בעיה לדרוש, ודרכו בכך, ובו באמת אין איסור "לא תרדה בו". מה שאין כן, מי שאינו מורגל בדיבור בפני ציבור, אין להפציר בו שידרוש ברבים. וכן נראה מהנהגת הסטייפלער כמובא בספר ארחות רבנו (5).

• לא להחזיר ספר למקומו בארון הספרים – בספר קריינא דאגרתא (8) מובא מכתבו של הסטייפלער, שכל מי שאינו מחזיר ספרים למקומם בבית המדרש יש בזה משום "מידת אכזריות ורשע". ובספר דרך שיחה (8) הביא כי רבי נחום מאיר קרליץ תלה מודעה בכולל חזון איש בבני ברק, שכל מי שאינו מחזיר את הספר למקומו עובר על איסור "לא תרדה בו בפרך", על פי דברי רבנו יונה (2) "שכאשר מבקש מאדם לעשות דבר ועושה שלא כרצונו הרי זה עובר בלאו, גם כאן כיון שפלוני היה חפץ שיחזירו למקום, רק עושה כי אינו רוצה להשאיר הספר, זהו בפרך".

אולם בתשובות והנהגות (5) הביא כי רבי משה שניידר "היה מאד נבוך בזה, שהרי האיסור הוא לרדות בפרך, ולהחזיר ספרים למקומם אינה עבודת פרך. אבל אמר שכיון שגברא רבה אמר מילתא הלוא הוא רבינו יונה מגדולי הפוסקים הקדמונים, ראוי לחוש לדבריו ולא לגרום לחברו לטרוח בניגוד לרצונו, וכל שכן במקום שעלול לגרום ביטול תורה שמחפשים את הספר ולא מוצאים אותו כיון שאינו במקומו".

וראה במה שהרחיב בנדון בזה בספר מעדני יום טוב (7).

• לא תרדה בו בפרך בבני ביתו – בספר חוט שני (8) הובאו דברי רבי נסים קרליץ שאמר על פי דברי רבנו יונה שכאשר מבקשים עזרה מהאשה והילדים בדברים שאינם מחוייבים לעשות על פי הדין [כדוגמת לדרוש נקיון לפסח שמן הדין פטורים מלעשותו, והאשה והילדים לא מסרבים לו משום כבודו], צריך להיזהר שלא לרדות בהם בפרך "דכל השתמשות באדם מישראל שלא לרצונו או שלא לתועלתו אפילו אם הוא בנו, יש בו משום לא תרדה בו בפרך, ולכן אין לבקש אלא דברים שהם לרצונם או לתועלתם".

והוסיף: "ועניינים דיש בהם משום חינוך לילדים, כגון להרגילם לנקות החמץ לפני פסח וכיוצא בהם, הרי זה בכלל לתועלתם, ומותר לבקש מהם אף שאינו לרצונם, ואע"פ שאינם מבינים את התועלת שבדבר. וצריך לשקול בכל דבר את התועלת לחינוך הילד את התועלת לחינוך הילד".

וראה בקובץ מבית הלוי (8) דוגמא נוספת, אם בנה ללא רישיון ומבקש מנציגי ציבור להשתדל עבורו לבטל את צו ההריסה, שיש חשש איסור "לא תרדה בו בפרך", כי יתכן שאינם יכולים לעזור, ורק משום כבודו אינם מסרבים לו.

• ביקש מחברו לעשות פעולה עבורו שיש בה איסור "לא תרדה בו בפרך", אך לבסוף הפעולה לא נעשתה – האם המְצָוֶה עבר על איסור, ראה בספר אדרת תפארת (9) שכתב שיש לחשוש בזה משום "ספק דאורייתא לחומרא.
• הנהגת גדולי ישראל להימנע מלבקש "טובות" מהזולת – ספר ויבינו במקרא (9).