א. המקור לחיוב לחם משנה בשבת מוזכר לראשונה במסכת ברכות (1) "אמר ר' אבא ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, מאי טעמא, לחם משנה כתיב" (1). ומימרא זו מופיעה בשנית גם במסכת שבת (1). ומפורש איפוא, שיש חיוב "לחם משנה" על כל אחד בשבת, דהיינו שיהיו שתי כיכרות לחם בסעודה. אך לא מבורר מה הדין כאשר יש לחם משנה רק לפני בעל הבית – כיצד האחרים יוצאים ידי חובת קיום הלחם משנה, על ידי שמיעת הברכה או על ידי הבציעה, או שבעצם מה שמונח על השולחן לחם משנה כבר יוצאים כל המסובים ידי חובה, וצ"ע [כידוע, דקדוקו של הרמב"ם בכל מילה ובסדר כתיבת ההלכות, מלמדנו להתבונן בדבריו מה רצה להשמיענו בכך שהביא את דין הלחם משנה בשני מקומות שונים – בהלכות ברכות ((2); פ"ז הלכה ד) ובהלכות שבת (2) וצ"ע].

בענין סדר בציעת הככרות בסעודות שבת – האם צריך לבצוע על ב' הככרות, ואם צריך רק על אחת, איזה מהם יבצע ראשונה, יש בזה חילוקי מנהגים, התלויים בביאור המשך הסוגיא בברכות: "אמר רב אשי, חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא". ובמסכת שבת בתוספת הסבר: "דנקט תרתי ובצע חדא, אמר לקטו כתיב [באותו פסוק שם: לקטו לחם משנה]. ופירש רש"י: "לקטו כתיב, דמשמע אחיזה, אבל בציעה לא כתיב משנה". כלומר, בשעת הברכה יש לאחוז את שני הלחמים בידיו. יחד עם זאת, החיוב לבצוע הוא  רק על ככר לחם אחד. ואילו: "רב זירא בצע אכוליה שירותיה". ופירש"י: "פרוסה גדולה, ודי לו בה לאותה סעודה ולכבוד שבת, ונראה כמחבב סעודת שבת להתחזק ולאכול הרבה". אולם הרשב"א (1) פירש את דברי רבי זירא, שבצע על כל הככרות המונחות לפניו".

ועי' בשו"ע (3) שפסק: "יבצע על שתי ככרות (שלמות) שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה". והוסיף הרמ"א: "ודווקא בליל שבת. אבל ביום השבת או בליל יום טוב, בוצע על העליונה, והטעם הוא על דרך הקבלה". ובמשנה ברורה ((3); ס"ק ד) הביא שהמהרש"ל והשל"ה נהגו לחתוך את שתי הככרות כפירוש הרשב"א, וכפי שהסכים עמו הגר"א. ובערוך השלחן (3) הסביר את שורשי המנהגים מהסוגיא והראשונים הנ"ל, עי"ש.

דיוק נוסף הוא בדברי רש"י בביאור הגמרא במסכת שבת "חייב אדם לבצוע על שתי ככרות", ופירש רש"י: "לבצוע, ברכת המוציא". והשאלה המתבקשת היא, מדוע לא פירש רש"י "בוצע" כפשוטו, דהיינו חיתוך החלות, אלא פירש ש"בציעה" הכוונה לברכת המוציא על החלות, וצ"ע.

ב. חיוב לחם משנה – מהתורה או מדרבנן

בדברי ערוך השלחן הנ"ל (3) מפורש כי חיוב לחם משנה הוא "דין תורה ולא אסמכתא בעלמא, דבאמת הך 'לחם משנה' מיותר לגמרי", וכן היא שיטת הט"ז ((2); סימן תרעח ס"ק ב). אולם הפמ"ג (2) כתב: "שלוש סעודות הם מדרבנן, דאסמכתא הוא ג' היום, עיין אליה רבה. ולבוש כתב דהם דאורייתא", וסיים הפמ"ג: "וצ"ע".

ולפי דברי הפמ"ג יוצא שהנדון אם חיוב לחם משנה הוא מהתורה או מדרבנן, תלוי בשאלה האם עיקר חיוב שלוש סעודות [הנלמד באותה סוגיא במסכת שבת (1) מכך שנאמר בפסוק (שמות טז, כה) שלוש פעמים "היום"] הוא לימוד גמור המחייב מהתורה, או שחיוב שלוש סעודות הוא מדרבנן והפסוק "אסמכתא בעלמא". ובפשטות, אם חיוב השלוש סעודות אינו מהתורה אלא רק מדרבנן, ודאי שגם חיוב לחם משנה באותם סעודות הוא מדרבנן. ואם חיוב שלוש סעודות הוא מהתורה, לכאורה משמע שגם חיוב לחם משנה הוא מהתורה.

הטעמים לחיוב נשים בלחם משנה

ג. מקור חיוב נשים בלחם משנה מפורש בדברי הר"ן במסכת שבת (2) בשם רבנו תם: "שאף הן היו בנס המן". וכתב הר"ן על דבריו: "ואין צורך, שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין כדילפינן מזכור ושמור, את שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ובכלל זה הוי כל חיובי שבת". הרי לנו שני טעמים מדוע נשים חייבות בלחם משנה: [א] גם הן היו בנס שהמן לא ירד בשבת והיו מלקטות לחם משנה ביום ששי. [ב] נשים חייבות בכל חיובי שבת מההיקש "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" [המובא בשו"ע סימן רעא סע' ב לענין קידוש] ומכח היקש זה הנשים חייבות כאנשים בלחם משנה למרות שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא.

ולכאורה שני טעמים אלו לחיוב נשים בלחם משנה, תלויים בשאלה האם חיוב לחם משנה הוא מהתורה או מדרבנן. שכן מבואר בהגהות המרדכי (2) שהטעם "אף הן היו באותו הנס" נאמר רק "במילתא דרבנן כגון מגילה וחנוכה וד' כוסות" [ולא בסוכה]. נמצא שאם חיוב לחם משנה הוא מטעם שאף הן היו בנס המן, חיוב זה אינו אלא מדרבנן. אולם לפי הטעם שחיובן נובע מההיקש "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה", חיובן בלחם משנה הוא מהתורה, כי היקש הוא לימוד מהתורה. ואם אנשים חייבים מהתורה, נלמד בהיקש שגם נשים חייבות כאנשים מהתורה.

ופסק המשנה ברורה ((3); סימן רעד ס"ק א) "וגם הנשים מחוייבות בלחם משנה שהיו גם כן בנס המן". ולפי המבואר נמצא כי דעת המשנה ברורה שחיוב נשים בלחם משנה אינו אלא מדרבנן. [ויש להעיר על מה שציין בשער הציון (ס"ק ב) מקור לפסק זה בשם "האחרונים", ומדוע לא הביא שהלכה זו כבר מפורשת בדברי הראשונים הנ"ל, הר"ן והמרדכי].

מאידך, בשו"ת האלף לך שלמה (4) ביאר רבי שלמה קלוגר את המנהג שרווח בימיו שנשים אינן מקפידות על לחם משנה, עי' בדבריו המחודשים, ובמה שכתב כי מנהג זה של הנשים "תורה הוא". אלא שמדבריו נשמע כי נשים פטורות מחיוב לחם משנה מכל וכל. ואילו לעיל הובא מדברי הראשונים להיפך – שנשים חייבות בלחם משנה.

ה. לכתחילה בוודאי עדיף שלפני כל אחד ואחד מהסועדים המסובים אצל בעל הבית, ונשים בכללם, יהיה לחם משנה שעליו יברך ויבצע [ועי' בשלחן ערוך ((3); סע' ג) סדר הטעימה מהפת כאשר יש לחם משנה רק לפני בעל הבית או כשיש לחם משנה לפני כל אחד ואחד מהמסובים]. אך כאשר יש לחם משנה רק לפני בעל הבית, יש לברר כיצד יוצאים המסובים ידי חובת הלחם משנה.

ואמנם כתב ערוך השלחן ((3); סע' ד) כתב ש"המדקדקים נוהגים שהבעל הבית כשנטל אינו בוצע עד שיטלו כל המסובין את ידיהם ויושבים על השולחן ואז בוצע על הלחם משנה וכולם יוצאין ידי חובתן בזה. ואף במקומות שיש לפני כל אחד מהמסובין לחם משנה, מכל מקום הא לפני הנשים אין דרך ליתן לפניהם לחם משנה, ולכן צריך הבעל הבית להמתין עליהם. וכך יש לנהוג כמו שכתבתי, שהלחם משנה יהיה רק לפני הבעל הבית, והוא ימתין עד שכל המסובין ישבו על השולחן אנשים ונשים, וזהו מצוה מן המובחר". ומפורש בדבריו שאכן יש לדקדק להמתין לנשים שתבואנה לשולחן כדי שיצאו ידי חובת חיובן בלחם משנה על ידי שמיעת ברכת המוציא מהמברך. וכן פסק המשנה ברורה ((3); ס"ק ג) "ונכון לנהוג שזה שבוצע יכוין לפטור בברכת המוציא כל המסובין וגם יאמר להמסובין שיכוונו לצאת בברכתו כדי שכולם יצאו בלחם משנה" [ויש להעיר במש"כ  ערוך השלחן שזו "מצוה מן המובחר", ואין זה חיוב מעיקר הדין אלא מנהג "המדקדקים". וכן בלשון המשנה ברורה "נכון לנהוג" ולא כתב שיש חיוב לנהוג כן, וצ"ע].

וכן הביא רבי משה שטרן [אב"ד דעברצין, ואחר כך בניו יורק] בשו"ת באר משה (4) "שהנשים והבנות יוצאות עם הלחם משנה של בעליהן ואביהם, דהוי כאילו הן ברכו בעצמן על הלחם משנה, דאם יברכו לעצמן על פרוסת הלחם אם כן לא יקיימו מצות לחם משנה כלל. וכן היה מנהגו של החתם סופר זיע"א, שהיה מוציא בני ביתו בלחם משנה בכל שבתות ויו"ט של שנה". ומתבאר בדברי כל פוסקים הנ"ל, כי נשים יוצאות ידי חיוב הלחם משנה על ידי שמיעת ברכת המוציא של בעל הבית, ולכן בעל הבית צריך להמתין עד שתבואנה הנשים לשלחן ויענו אמן אחר ברכתו, ובכך מקיימים את דין הלחם משנה המונח לפני הבוצע, ולפיכך עליהן להיות נוכחות בשעה הברכה.

ה. שיטה נוספת בגדר חיוב לחם משנה היא דעת האשל אברהם מבוטשאטש (4) שעיקר חיוב לחם משנה הוא הבציעה ויוצא ידי חובת החיוב מדין שליחות בשמיעה מהבוצע, ולאחר מכן מברך כל אחד בעצמו. ובשו"ת באר משה (4) הביא שהקשו על האשל אברהם, כיצד שייך דין "שליחות" על בציעת הלחם משנה, והרי לכאורה זו "מצוה שבגופו", וידועים דברי התוספות רי"ד בקידושין, שאין דין שליחות במצוה המוטלת על גופו של אדם [ומשום כך אינו יכול לקיים מצות הנחת תפילין או ישיבה בסוכה על ידי שליח]. ואם כן, גם אם יוצא בברכת המוציא על ידי שמיעה מן המברך מדין שומע כעונה, אך עדיין לא מובן כיצד מועילה שליחות לצאת ידי חובת הבציעה.

ותירץ הבאר משה (5) כי "בוודאי עיקר המצוה שיהיה [הפת] נבצע ולא שהוא יבצע, וממילא מהני בזה שליחות ואינו נחשב למצוה שבגופו". ולכן לפי ערוך השלחן והמשנה ברורה: "המברך והבוצע מוציא את השומע עם הברכה מטעם ערבות, ועם הבציעה מטעם שליחות. והגה"ק בעל האשל אברהם ס"ל דמצות ב' הלחם מקיים השומע בתורת שליחות, והברכה אין לו שום שייכות עם מצות הבציעה, וכל אחד ואחד יכול לברך ברכת המוציא בעצמו".

ולפי זה הוא מיישב את מנהג האדמו"רים ומי שאין אשתו נמצאת עמו שעה שמברך ובוצע הפת: "וצריך לומר דס"ל לאלו האדמו"רים דאין צריך שליחות בעת הבציעה ממש, אלא בכל ערב שבת ושבת כשהיא מסדרת השלחן גמרה בדעתה לעשות בעלה שליח, או מעיקרא ומתחילה כן עשאו שליח לבצוע הלחם משנה, והוא יודע מזה ונעשה שלוחה לבצוע הלחם משנה". ואמנם הוא מסיים, כי על מי שאינו יודע זאת, אכן עורר בעל הליקוטי מהרי"ח שיש להקפיד שכל בני הבית ישמעו את הברכה מבעל הבית הבוצע על הלחם משנה כדי לצאת ידי חובת לחם משנה.

ו. בשו"ת דברי יציב (5) כתב האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג דרך נוספת ליישב מה "שלא ראינו מרבנן קשישאי צדיקים וגדולי הדור, שהנשים ישמעו ברכת המוציא כדי לצאת ידי חובת לחם משנה בשב"ק. וההכרח לומר דמה שמוציאין אחרים בלחם משנה הוא בזה שהאחרים אוכלים מפריסת המוציא של הבוצע, ולא בברכת המוציא". ובדרך זו אכן מבאר רבי אברהם דוד הורביץ [גאב"ד שטראסבורג] בשו"ת קנין תורה (6) את מנהג האדמו"רים.

בהמשך דבריו כתב הדברי יציב מהלך מחודש בגדר חיוב לחם משנה, שהוא מתקיים בעצם ההכנה שיש על השולחן לחם משנה. ובשל כך "אין מזה כלל לענין שליחות ומצוה שבגופו, דאין המצוה לאכול כפל, אלא שעיקר החיוב להכין ולקבוע הסעודה בדרך כפל, ואם כן כשבעל הבית הכין וקבע על ב' הככרות אפשר דסגי להמסובים, וכיון שמונח על השולחן שמסובים ואוכלים עליו, בזה גופא נתקיים המצוה דלחם משנה". ולפי זה כמובן מיושב מנהג "רבנן קשישאי שלא שמעו המוציא דכיון שפרסו לה מהככר, הוי ראש המסובין הבוצע שלהם, שעליו החיוב".

ז. דרך נוספת בביאור המנהגים בסדר בציעת לחם משנה, כתב צבי רייזמן [לוס אנג'לס] בחידושי רץ כצבי (8) (7) בהקדם החקירה בגדר חיוב לחם משנה ובציעתו, האם זהו חיוב מדין סעודת שבת, או שגדר חיוב הבציעה על לחם משנה נובע מהדין הכללי שצריך לברך ולבצוע בסעודה פת שלמה. עי' בדבריו שתלה חקירה זו במחלוקת שו"ת קנין תורה (6) הסובר  שחיוב לחם משנה הוא דין בסעודת שבת, לעומת דברי הגרי"ד סולובייצ'יק המובאים בספר הררי קדם (6) הסבור כי דין לחם משנה בשבת הוא "הלכה בענין בציעת הפת" [וברץ כצבי דייק מכפל הלכות לחם משנה בשני מקומות בדברי הרמב"ם, שאמנם ביסוד חיוב לחם משנה יש את שני הדינים הנ"ל].

ולפי זה, אם עיקר החיוב לבצוע על לחם משנה הוא מדיני סעודת שבת, מיושב המנהג שנשים אינן שומעות ברכת המוציא, כי בעצם ההשתתפות בסעודה שבה בצע בעל הבית על שתי ככרות, יוצאים ידי חובת חיוב לחם משנה, מאחר ונתקיים דין סעודת שבת שבצעו בה על לחם משנה. אך אם עיקר יסוד חיוב לחם משנה הוא מדיני בציעת הפת, אם  נטל פרוסה מהככר שבצעו עליה לחם משנה מבלי שהשתתף בברכת המוציא לא יצא ידי חובת לחם משנה כי לא קיים את דין בציעת הפת על לחם משנה.

ועי' ברץ כצבי  מהלך נוסף, שיסוד לחם משנה הוא תקנת חכמים לברך עליו ברכה בשעת הסעודה, כמבואר ברש"י במסכת שבת (1) "חייב אדם לבצוע על שתי ככרות" – "לבצוע, ברכת המוציא". ולפי זה אין צורך אפילו באכילת הלחם משנה על ידי הרוצים לצאת ידי חובת החיוב, או בשמיעת הברכה על ידם, כי החיוב הוא הברכה, וממילא כאשר נאמרה הברכה על לחם משנה, הרי אפשר לצאת ידי חובה מדין שליחות גם ללא נוכחות המשלח, כדין כל ברכת המצוות, אשר כידוע אפשר להוציא אחרים בשליחות על ברכת המצוות אפילו כשאין המשלח נוכח. ולפי זה כמובן מיושב מנהג הנשים שאינן שומעות ברכת המוציא מבעליהן.

*  *  *

ח. דיני לחם משנה

• ב' פרוסות לחם – האם יוצא בזה ידי חובה – עי' בדברי הנצי"ב מוולז'ין המובאים ברץ כצבי (8) ובהררי קדם (8), ובפסקי תשובות (9) במה שציין שם (בהערות (30) (29).
• בעוגות ובפת הבאה בכיסנין – שמירת שבת כהלכתה ((8); סע' ד) ופסקי תשובות ((9); אות ג).
• חלה קפואה – שמירת שבת כהלכתה ((9); סע' יב ובהערות שם) ופסקי תשובות ((9); אות ד).
• לחמים המדובקים ביניהם – שמירת שבת כהלכתה ((8); סע' ו) ופסקי תשובות ((9); אות ה ובהערה (22)).
• כאשר רוצה לצרף חלקי לחם על ידי קיסם או כשלחם פרוס נמצא בתוך שקית – שמירת שבת כהלכתה ((9); סע' יא-יב) ופסקי תשובות ((9); אות ה).
• לחם משנה שאוּל – שמירת שבת כהלכתה ((9); סע' יג).