לימוד תורה לנכרי

א. במסכת סנהדרין (1) אמר רבי יוחנן: "עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה", והקשו בגמרא מדברי רבי מאיר: "עכו"ם שעסק בתורה הוא ככהן גדול", ותירצו: "התם בשבע מצוות שנצטוו בני נח" שמותר להם ללמוד ["עוסקים בהלכות אותם שבע מצוות להיות בקיאים בהם", רש"י שם].

והנה במסכת חגיגה (2) אמר רבי אמי: "אין מוסרים דברי תורה לעכו"ם, שנאמר [מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל] לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם". והקשו התוספות (שם) מה החידוש בדין זה, והרי מכיוון שאם ילמדוהו תורה יתחייבו מיתה [כאמור בדברי הגמרא בסנהדרין (1)], נמצא שהמלמדם עובר על איסור "לפני עוור".

ותירצו התוספות, כי האיסור נצרך למקום שיש נכרי אחר שרוצה ללמד הנכרי תורה, וע"כ למרות שאין איסור "לפני עור", אך יש איסור ללמדו תורה משום "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב".

ובמסכת בבא קמא (1) מסופר על מלכות רומי ששלחו שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל שילמדום תורה, והנכרים "קראו ושנו ושילשו". ואמנם תמהו התוספות (שם) היאך הותר לחכמי ישראל ללמדם, והרי אסור למסור דברי תורה לנכרים. ותירצו: "דבעל כרחך עשו על פי דברי המושל, ולא נתחייבו למסור עצמם".

ונראה לברר האם נכלל באיסור ללמד תורה לנכרי – לימוד בספרי נביאים וכתובים, והאם האיסור נאמר על תורה שבעל פה או תורה שבכתב. ועוד תמהו האחרונים מדוע דין זה לא הובא להלכה ברמב"ם [בספר הי"ד החזקה, שכן בשו"ת הרמב"ם (4) כתב כי "נכרי שעסק בתורה חיי מיתה "הוא הלכה בלא ספק". אלא שאין חיוב להורגו, כמשמעות לשון הגמרא "חייב מיתה", ולא נאמר "נהרג", דהיינו שאם יד ישראל תקיפה חייבים להורגו] ובשו"ע, ויבואר להלן.

הפוסקים שהחמירו לאסור את כל סוגי הלימוד

ב. המאירי במסכת סנהדרין (1) הוסיף על דברי הגמרא וכתב, כי נכרי שעסק בתורה בגלל שלבו חפץ "לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו", ראוי להיענש". ומשמע מדבריו שנאסר ללמד נכרי, הן תורה בכתב והן תורה שבעל פה [אולם במאירי במסכת חגיגה [הובא בקובץ המועדים (12)] משמע שרק סתרי תורה אסור ללמדם, ולא שאר חלקי התורה שבעל פה].

ובספר חסידים (3) אסר ללמד לגָלַח [כומר] אותיות אל"ף בי"ת, ואם אותיות אסור, קל וחומר דברי תורה מכל סוג. וכן נקט להלכה השל"ה (5) שכתב: "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אבל לאומות העולם אסור ללמוד אפילו אות אחד מן התורה, ועוון גדול הוא. ובזוהר (פרשת אחרי מות) החמיר מאד, ולא חילק [להתיר ללמדם שבע המצוות שחייבים בהם"].

וכן נראה מדברי המהרש"ל בים של שלמה (4) שלמד מדברי התוספות בבבא קמא "דלא שרי ללמוד תורה לגוי, אף משום שלום מלכות, וקל וחומר משום שכר הנאה, אם לא בגזירה והכרח". והוסיף: "ואותם אנשים החטאים בנפשותם ובגופם להפר עצת ה', אשר לומדים עם האומות, לפע"ד גדול עוונם מנשוא, ולא יראו בנחמת ציון".

וכן נקט להלכה בשו"ת שבט הלוי (8) לאחר שהביא מדברי הפוסקים בנדון: "היוצא מזה, דאיסור גמור הוא, ועובר בעשה, וגם משום שלום מלכות לא הותר, אם לא בגזירת מלכות לצורך שעה משום סכנה".

ג. הפוסקים שהתירו ללמד חלקים מהתורה לנכרים

• השלטי גיבורים (1) הביא מדברי הריא"ז שהאיסור ללמד נכרי תורה, לא נאמר על לימוד נביאים וכתובים "שרואה בהם נחמות האמורים לישראל ותשובות שראוי להשיב לאפיקורסים, ועל ידי כן אפשר שידבק בתורת ישראל". ודבריו הובאו בבאר שבע (5) ובמגן אברהם (5).
• בקובץ המועדים (12) הביא מדברי שו"ת מלמד להועיל, שכתב להתיר על פי זה ללמדו סיפורי התורה כדי שיכיר מגדולת הקב"ה ועל ידי זה ימנע מעבודה זרה [שהיא המצוה הראשונה משבע המצוות שנצטוו בני נח].
• מהר"ץ חיות (3) ביאר בדברי הגמרא בסוטה (3) שהאיסור ללמד נכרי תורה נאמר רק על תורה שבעל פה, אבל ללמדם תורה שבכתב אין איסור [ברם ראה במש"כ האגרות משה (7) ח"ג סימן צ) על הראיה מדברי הגמרא בסוטה]. ובקובץ המועדים (12) כתב שכן משמע מדברי השיטה מקובצת בכתובות. וכן נראה מדברי הנצי"ב בשו"ת משיב   דבר (5) שדייק כן בלשון הגמרא בבבא קמא (1) "שקראו ושנו ושילשו", דהיינו "תלמוד, אבל תורה שבכתב אין שום איסור ללמד לנכרי". לעומתם יעו' בשו"ת יביע אומר (9) שהוכיח לדינא שאסור ללמדם גם תורה שבכתב.

ולמעשה גם השפת אמת (2) כתב שהאיסור הוא "דווקא לעסוק בתורה, אבל למסור לו דין ודבר מיוחד שכך הוא דין התורה, לא". והוסיף: "ואפשר נמי דדווקא תורה שבכתב ילפינן מתורה צוה לנו משה [כמבואר בסוגיא בסנהדרין (1) שהיא המקור לאיסור לנכרי ללמוד תורה] ולא תורה שבעל פה, וכל שכן דין פרטי" [וראה גם בשרידי אש (11) במש"כ בזה].

• מדברי המהרש"א בחגיגה (2) משמע שאין כל איסור ללמד נכרי תורה, זולת סתרי תורה – שבזה נאמר בגמרא בחגיגה (1) שאסור למסור לנכרי סתרי תורה [וראה בקובץ המועדים (12) שהביא מדברי השדי חמד במש"כ על המהרש"א].
• הבאר שבע (5) תמה מדוע הרמב"ם ומרן השו"ע לא הביאו בהלכות תלמוד תורה את האיסור ללמד נכרי תורה, ומחמת תמיהתו זו, חידש הבאר שבע שהפוסקים דחו את דברי רב אמי לאסור ללמד תורה לנכרי מההלכה, כי דבריו עומדים בסתירה לסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא [וראה בשבט הלוי (8) מה שדחה את ראיית הבאר שבע מהגמרא בבבא בתרא. ועי"ש בדברי הבאר שבע שכתב, שיתכן וגם "רב אמי עצמו לא אסר אלא דווקא למסור לו דברי תורה עם טעמן ונימוקן וסודותיה", ודקדק זאת מלשון מאמרו של רב אמי "אין מוסרים, ולא אמר אין לומדים". ועם כל זאת סיים הבאר שבע כי "שומר נפשו ירחק מללמוד עמהם"].
• חידוש נוסף כתב הטורי אבן במסכת חגיגה (2) על פי המבואר בסוגיא בסנהדרין (1) שהאיסור לנכרי ללמוד תורה יסודו באיסור גזל [שהוא משבע מצוות שנצטוו בהם בני נח], שאם "ישראל מוסר לנכרי תורה ומלמדו ברצונו [של ישראל] תו ליכא משום גזל". ועי' בשפת אמת (2) ובאגרות משה (8) במה שהשיגו על דבריו.

סיכום השיטות המתירות לימוד מסויים לנכרים – ראה בקובץ המועדים (13).

מדוע דין זה לא הובא להלכה ברמב"ם ובשו"ע – ראשית כל, יש לציין כי בשו"ת הרמב"ם (4) דין זה אמנם הובא להלכה. והאגרות משה (8) כתב שבהלכות עבדים נכתב ברמב"ם ובשו"ע שאסור ללמד תורה עבדים, ומכאן נדע בקל וחומר שאסור ללמד תורה לנכרים, וכן מבואר בספר דבר שמואל המובא בקובץ המועדים (13) ועי"ש סיכום הדברים בזה.

• • •

ד. ממוצא הדברים נבוא לתשובתו של הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (9) האם מותר להשיב לנכרי על שאלותיו בעניינים "דתיים", ואגב זה לבאר לו פסוקי תנ"ך ודברי חז"ל [וראה בדבריו בנדון לימוד אל"ף בי"ת ושפה עברית בבית ספר שלומדים בו ילדי נכריות, ולימוד תורה לנכרי קטן]. ומסקנתו לאסור ללמדו בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, ואף לענות לו על שאלות דתיות, מלבד שמותר להשיב על הקושיות שמקשה על הדת היהודית, וכן ללמדו עברית.

להשלמת היריעה ראה בתשובתו המקיפה של השרידי אש (10) האם מותר להרצות על משפטי התורה בפני נכרים.

• מסירת שיעור תורני שמשתתפים בו גם נכרים [מסירת שיעור תורני מעל גלי האתר] – רבי משה פיינשטיין נשאל באגרות משה (8) חלק סימן קלב) על ידי בן ישיבה, האם מותר לומר דברי תורה בליל הסדר שמשתתפת בו גם נכריה שתשמע את דברי התורה, והשיב: "פשוט לענ"ד דמה שאמר רב אמי [אין מוסרים דברי תורה לנכרי] הוא דווקא כשכוונתו למוסרם להעכו"ם, אבל כשכוונת הלומד דברי תורה הוא ללומדם בעצמו ולמוסרם ליהודים הנמצאים שם, לא נאסר מחמת שנמצא שם גם עכו"ם שגם כן ישמע ממילא דברי תורה" [ועי"ש בראיה הנפלאה מטבי, עבדו של רבן גמליאל שהיה ת"ח גדול]. וכן הובא בקובץ המועדים (13) בשם שו"ת משנה הלכות.

וכן נקט להלכה בשו"ת ושב ורפא לו (8) שאם מסר שיעור ולפתע הבחין בנכרי שנכנס לשמוע, אינו חייב להפסיק את מסירת השיעור, וכתב בשם הגר"מ שטרנבוך, שזהו בגדר "לא אפשר ולא מכוון" שאין בזה איסור.

• מכירת מזוזות, ספרי משניות וגמרא לנכרים – דברי הראי"ה קוק בשו"ת דעת כהן (6).
• • •

לימוד תורה ותפילות לנכרי הבא להתגייר

במסכת שבת (2) מסופר על הגוי שבא לשמאי והלל וביקש שיגיירוהו על מנת שילמדוהו את כל התורה כולה על רגל אחת, וכשבא לפני הלל "גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה זיל גמור". והקשה המהרש"א (שם) היאך לימד הלל את הנכרי תורה קודם שנתגייר והרי מפורש בגמרא בסנהדרין (1) שנכרי הלומד תורה חייב מיתה. ותירץ המהרש"א: "דיש לומר דהכא כיון שבא לגייר שרי ללמוד תורה". וכדבריו מפורש במאירי בסנהדרין (1) שכתב "וכל שכן אם חקירתו על דעת לבוא לתכלית שלימות תורתינו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר". וכן נקט להלכה בתשובות הרמב"ם "מותר ללמד המצוות לנוצרים  ולמשכם אל דתנו".

אולם בשו"ת רבי עקיבא אייגר (6) דחה את הוכחת המהרש"א מהגמרא בשבת (2) על פי דברי התוספות ביבמות (3) שהלל לימד את הנכרי תורה כי היה בטוח שסופו להתגייר לשם שמים, ומשמע שבאמת גיירו בטרם לימוד תורה. וראה בדברי האגרות משה (7) במה שכתב בביאור דברי רעק"א.