לפני עוור בין אוסר למתיר
מהתורה נאסר להכשיל את חברו באיסור, כנלמד מהפסוק "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (1), ודנו הפוסקים:
- האם הנוהג איסור במאכל [אינו אוכל בשר שאינו "גלאט כשר"], רשאי להאכילו אדם הנוהג בו היתר.
- וכן להיפך, האם הנוהג היתר במאכל, רשאי להאכילו אדם הנוהג בו איסור.
ובתוך כך יש לדון האם יש הבדל אם האוסר נקט כן מעיקר הדין או רק מחמת חומרא.
הנוהג היתר במאכל האם רשאי להאכילו מי שנוהג בו איסור
א. במסכת סוכה (1) נחלקו אמוראים האם "נויי סוכה המופלגים מהסוכה ארבעה טפחים" פוסלים את הסוכה, ומסופר על רב נחמן שהכשיר סוכה זו, שאירח את רב חסדא ורבה בר אבוה בסוכה שכזו, וזאת למרות שלדעתם הסוכה פסולה. והקשה הריטב"א (1) היאך היה מותר לרב נחמן ל"הכשיל" את רב חסדא ורבה בר אבוה להשכיבם בסוכה הפסולה לדעתם "ומברכי התם שלא כראוי, והווה כנותן מכשול לפני פקח".
והביא הריטב"א דעת "יש אומרים", אשר למדו ממעשה זה "שהמאכיל לחברו מה שהוא מותר לו לפי דעתו, אין בזה משום לפני עור לא תתן מכשול". אולם הריטב"א עצמו כתב: "ונראה לי דהכא [בסוכה] דווקא מפני שהאיסור ניכר לחברו [ויכלו רב חסדא ורבה בר אבוה שלא לישון בסוכה זו], הא בשאינו ניכר לחברו לא". ומבואר בדבריו, כי למי שנוהג היתר בדבר מסויים אסור "להכשיל" את מי שנוהג בדבר זה איסור, כאשר האיסור אינו ניכר.
הריטב"א הוכיח כדבריו מסוגיית הגמרא במסכת חולין (1) שבה מובאת מחלוקת רב ושמואל בנדון "דגים שעלו בקערה [כשהיו רותחים נתנום בקערה שאכלו בה בשר], אם מותר לאוכלם בכותח" [מאכל חלבי]. ומסופר שם על רבי אליעזר שהתארח אצל שמואל שהתיר לאכול את הדגים, וכשהביא את הדגים לפני רבי אליעזר, אמר לו: "לרבך [דהיינו רב, שאסר לאוכלם] יהיבי ליה ואכל [נתתי לו ואכל] ואת לא אכלת". לאחר מכן, כאשר נזדמן רבי אליעזר אצל רב, ושאל אותו האם חזר בו מהאיסור לאכול דגים שעלו בקערה עם כותח, אמר לו רב: "חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי ליה מידי דלא סבירא ליה". ופירש רש"י: "לא היו דברים מעולם". כלומר, רב אמר שלא יתכן שאבא בר אבא [כינוי לשמואל] נתן לו לאכול דבר שאסור על פי דעתו [של רב]. ולכאורה מוכח מדבריו של רב כפירושו של הריטב"א שלמי שנוהג היתר בדבר מסויים, אסור להגישו לאכילה למי שנוהג בזה איסור, כאשר האיסור אינו ניכר.
וכן מבואר בדברי הפרי חדש (2) שהרא"ה סבר להלכה כדברי הריטב"א, כדמוכח מדברי רב בסוגיא בחולין [ובספר דרך אמונה (7) הביא הגר"ח קנייבסקי הוראה בשם חמיו הגרי"ש אלישיב, שפסק על פי דברי הריטב"א, שבעל הבית שנזהר מלאכול דבר שאינו מעושר אלא שהוא סומך על הכשרים שלפי דעתו אפשר לסמוך עליהם, כאשר מתארח אצלו אורח שאינו סומך על ההכשרים הללו, האורח לא יאכל אצל בעל הבית בסתמא, ואע"פ שבעל הבית יודע שהאורח אינו סומך על ההכשרים הללו, אבל אם המארח אמר שהוא בעצמו עישר, יש לדון להאמינו, עכ"ד].
ב. אלא שהפרי חדש הביא תמיהת מוה"ר לוי בן חביב שתמה על הרא"ה, שלכאורה יש הוכחה נגדית משמואל שנתן לרב לאכול, שמתיר למי שנוהג היתר בדבר מסויים להגישו לאכילה למי שנוהג בזה איסור, והוסיף שדחוק לומר שרב ושמואל נחלקו בדין זה [וראה במאמרו של הרב א"י נריה (4)-(5) שביאר כן, ובמה שהעיר על דבריו אביו הרמ"צ נריה].
ולדעת הפרי חדש, גם רב מודה שאין איסור "לפני עוור" למי שנוהג היתר בדבר מסויים, להגישו לאכילה למי שנוהג בזה איסור, אלא שסבר רב כי "ממידת חסידות" אין ראוי לעשות כן. הפרי חדש הוכיח את דבריו מהמשנה והסוגיא ביבמות (1) שלא נמנעו בית הלל מלשאת נשים מבית שמאי [וכן להיפך], למרות שיש נשים אשר לדעת בית הלל אסורות [בני צרות שנתייבמו] ולדעת בית שמאי מותרות. והקשו בגמרא מדוע לא נמנעו וחששו שנושאים נשים באיסור, ותירצו שבית שמאי היו מודיעים לבית הלל מאלו נשים עליהם לפרוש. ואם יש איסור לפני עוור לבית שמאי המתירים להכשיל את בית הלל האוסרים, קושיא מעיקרא ליתא, שהרי בית שמאי היו חייבים מעיקר הדין להודיע לבית הלל שלא ישאו נשים שאסורות לשיטתם, ומוכח שאין בכך איסור, ולכן הקשו בגמרא מדוע לא נמנעו.
ומתוך כך מסקנת הפרי חדש להלכה, שהנוהג היתר בדבר, אינו עובר על "לפני עוור" כשנותן "איסור שאינו ניכר" למי שאוסר בכך, אלא "שאין ראוי לו למתיר להעבירו על דעתו".
והכתב סופר (3) פסק להלכה כי "מאן דמתיר אסור לו להכשיל למאן דאוסר", בהסתמך על פסק הרמ"א (2) "מי שנוהג באיזה דבר איסור שסובר שדינא הוא הכי, או מכח חומרא שהחמיר על עצמו, מותר לאכול עם אחרים שנוהגים בו היתר, דוודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור". מקור פסק זה בדברי המרדכי (1) שלמד ממסקנת הסוגיא ביבמות (1) שבית הלל לא נמנעו מלשאת נשים מבית שמאי, כי בית שמאי היו מודיעים להם מאלו נשים עליהם לפרוש. ומכאן מוכח איפוא, שאין לחשוש שהמתיר דבר מסויים על פי דעתו יכשיל בזה את מי שסבור שהדבר אסור, כי באמת אין "להכשיל" את חברו הסובר שיש בזה איסור, וכדברי הכתב סופר: "ולא גרע ממאן דיהיב לחברו עצה שאינה הוגנת" [וראה בדברי הרא"י נריה ואביו הרמ"צ נריה (4)-(5) במה שדנו על פי האמור, במעשה שהיה ברב שהיה שותה יין בהכשר מסויים, וכשבאו אורחים שלא היו שותים מהכשר זה, היה מעביר את היין לבקבוקים עם תווית של הכשר שהאורחים שותים, האם נהג ע"פ הלכה].
הנוהג איסור במאכל האם רשאי להאכילו מי שנוהג בו היתר
ג. בשאלה זו דן בהרחבה הכתב סופר (3), והביא את דברי שער המלך, שהוכיח מדברי השיטה מקובצת במסכת נדרים "דכל מי דמחזיק דבר מה לאיסור, אסור לו להכשיל חברו שמחזיק זאת להיתר" [ועל פי זה רצה לאסור על מי שנוהג איסור ביום טוב להושיט סיגריה למי שנוהג היתר בזה]. אולם הכתב סופר חלק עליו, הן בסברא, והן בראיות מדברי הש"ס בכמה מקומות, יעו"ש בדבריו, ומסקנתו בפשטות להיתרא בזה. ועי' בספר הגיוני תורה (5)-(6) ובמעדני יום טוב (12)-(13) במה שהרחיבו בביאור ראיית השער המלך ודברי הכתב סופר. ועי"ש שבשו"ת מבי"ט פסק כדעת הכתב סופר [בנדון קונה הסובר שיש קדושת שביעית בפירות נכרי, שרשאי לקנות פירות שביעית ממי שסובר שאין קדושת שביעית בפירות נכרי, ואין בזה איסור לפני עוור במה שמוסר למוכר דמי שביעית, כי לדעת המוכר אין קדושת שביעית בפירות ובדמים [ועי' בדברי הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (7) במה שכתב שיתכן וגם השער המלך החמיר רק באיסורים דאורייתא, אבל באיסורים מדרבנן אפשר שגם הוא מודה שיש להקל כדעת המבי"ט והכתב סופר].
המחמיר בדבר האם מותר לו לבקש מהמיקל בכך לעשותו בשבת
ד. לאור האמור לעיל בנדון איסור לפני עוור בין הנוהג איסור לנוהג היתר, ראה בתשובת הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (8) ובספר הגיוני תורה (6) במה שדנו האם המחמיר בדבר רשאי לבקש מהמיקל בכך לעשותו בשבת, כגון: בן ספרד המחמיר כשיטת מרן המחבר בהלכות בישול בשבת, הרוצה לומר לאשכנזי שיבשל עבורו על פי מה שהתיר הרמ"א. וכן המחמיר לא לפתוח פקקי בקבוקים בשבת, האם רשאי לבקש מהמיקל בכך לפתוח עבורו.
ובדבריהם דנו גם בשאלות האם מי שקיבל שבת רשאי לבקש מחברו שיעשה עבורו מלאכה, וכן המחמיר ביציאת שבת כשיטת רבנו תם, האם רשאי לבקש שיעשו עבורו מלאכה.
ועי"ש במה שכתוב שיש הבדל האם האוסר נקט כן מעיקר הדין או רק מחמת חומרא.
לפני עוור באוסר ומתיר בדיני משלוח מנות בפורים
ה. ממוצא הדברים יש לדון בהלכות משלוח מנות בפורים, מה הדין כאשר ראובן שולח מנות לשמעון חברו שנמנע או אינו יכול לאוכלם, או להיפך, ראובן שאינו אוכל מאכל מהשגחה מסויימת, הרוצה לשולחו לשמעון שסומך על השגחה זו – האם יצא ראובן ידי חובת המצוה.
והנה המחנה חיים הסתפק האם מי שאינו נזהר מפת עכו"ם יוצא ידי חובה כששולח פת עכו"ם למי שנזהר מלאוכלו, ונשאר ב"צע"ג". ובספר חשוקי חמד (11) רצה לתלות את השאלה בשני הטעמים למצות משלוח מנות. לפי טעמו של התרומת הדשן (9) שמצות משלוח מנות נועדה לצורך סעודת פורים, לא קיים את המצוה מכיון שהמקבל אינו יכול לאוכלם, אבל לשיטת מנות הלוי (9) שטעם המצוה כדי להרבות את האחווה והרעות, יתכן שהמקבל מבין שלא שלחם בדווקא אלא משום שהמוצרים האלו הוא רגיל לאוכלו. אולם למעשה נקט הרב זילברשטיין "שלא יצא ידי חובתו, שהרי המקבל אינו יכול לאוכלם, ואין זה בגדר אוכל אצלו וכאילו שלח לו כלים שנפסק שלא יצא ידי חובתו".
ובחזון עובדיה (11) הביא את דברי המחנה חיים, וכתב שאם שלח לחברו הספרדי בשר "כשר" שאינו "חלק" לדעת מרן הבית יוסף, לא יצא ידי חובה, כי בשר זה הוא בגדר "חתיכה דאיסורא, ואין כאן לא הרווחה לסעודה ולא חיבה.
סיכום – קיום מצות משלוח מנות מאכל שהמקבל אינו יכול לאוכלו מסיבות בריאות [דברים מתוקים לחולי סוכרת], מאכלים בהכשר שהמקבל או הנותן לא סומכים עליהם, ראה בפסקי תשובות (10), בספרו של הרב יוסף צבי רימון, פורים הלכה ומקורה (11), ובספר מעדני יום טוב (12)-(13).
