פרשת ראה

לשכנו תדרשו

מצות העליה לרגל  וסגולותיה – בימים ההם ובזמן הזה

א. לשכנו תדרשו – המצוה בעצם ההכנה לבואו למקום המקדש

מלבד הציווי לעלות לרגל שלש פעמים בשנה (1א), נצטווינו (1ב) "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה".  ופירש הרמב"ן על אתר (1ג) "וטעם לשכנו תדרשו, שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית ה', ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב (ישעיה ב, ג), כלשון ציון ישאלו דרך הנה פניהם (ירמיה נ, ה)". ויש להבין מה גדר מצוה זו וזמן חיובה.

להבנת דברי הרמב"ן נעיין בדברי חז"ל אודות קיום מצות הבאת הביכורים לבית המקדש, במשנה במסכת ביכורים (1ה) ובתנא דבי אליהו (1ו). מו"ר הגרש"ז ברוידא, ראש ישיבת חברון, ביאר בספרו שם דרך (2) את הדברים: "לפנינו מצוה מיוחדת של דרישה והכנה להדברות איש אל רעהו "קומו ונעלה ציון". ואין המצוה רק בעליה לרגל למקום המקדש, אשר ההימצאות בו משרישה באדם את לימוד התורה והיראה [כפי שיבואר לקמן בסמוך] – אלא נצטווינו במצות "לשכנו תדרשו", שפירושה לדברי הרמב"ן להתכונן לקראת העליה למקום המקדש, ובכלל זה להידבר יחדיו איש עם רעהו לומר "קומו נעלה בית ה'" בציפיה לדרוש את מקום אלקינו. ובכוחה של ההכנה וההדברות להשפיע ולחנך את כל העם לתורה ולמצוות ולהכריע את כל ישראל לכף זכות".

הרמב"ן (1ג) הביא את פירוש חז"ל למצוה: "ובספרי (ראה פיסקא ח) תדרשו, דרוש על פי הנביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצא ואחר כך יאמר לך נביא, וכן אתה מוצא בדוד". והוסיף הגרש"ז ברוידא בביאור הדברים: "כשנתבונן בדברים הלוא יפלא מאד, אם חייבים לשאול פי נביא בכדי לקבוע היכן יבנה בית המקדש, לשם מה הצורך לעמול ולהתייגע למצוא בעצמם היכן מקום המקדש, ולמה לא ישאלו את הנביא בלבד. אלא שגילו חז"ל שיש מצוה מיוחדת לעמול בכוחות עצמו להכין המקום הראוי למקום המקדש הגם שאחר כך ילך לשאול את הנביא. ומבואר איפוא גם לפי פירוש הספרי, בדומה לאמור בפירוש הראשון של הרמב"ן, שמצות "לשכנו תדרשו" היא מצוה מיוחדת על עצם ההכנה לעלות למקום המקדש, והיא חלה גם על מציאת המקום שעליו יבנה בית ה', ויש מצוה לעמול ולהתייגע בהכנה זו למציאת מקום המקדש, ואין אפשרות רק לשאול בנבואה היכן המקום הלזה, אלא יש חובה להתייגע למצוא את המקום בכוחות עצמו, כהכנה להוראת הנביא.

מדברי הרמב"ן בפירושיו למצות "לשכנו תדרשו" למדנו איפוא, שאין להסתפק בביאה לבית המקדש, אשר יש בה מצד עצמה סגולות מופלאות להשרשת תורה ויראת שמים, אלא יש לעורר את הציפיה והצימאון לקראת העליה למקום המקדש. ולא עוד, אלא שיש להוסיף בהתלהבות והשתוקקות לא רק ביחס לעצמו אלא גם לאחרים, על ידי שאומרים איש לרעהו "קומו נעלה ציון", ונדברים כולם להתחזק יחדיו בתכונה הרבה לקראת העליה למקום השראת השכינה.  וחלק מענין ההכנה וההשתוקקות לבוא וליראות פני ה', היה מסירות הנפש עד כלות הכוחות בעמל ויגיעה לברר היכן מקום המקדש, ולא להסתמך רק על הוראת הנביא. כי גם בזה יש התגברות הצימאון וההתעוררות לקראת בואו למקום המשכן".

ב. בעת הימצאותו במקום המקדש – ילמד ליראה את ה' אלקיך

אם מצות "לשכנו תדרשו" – ההכנה לקיום מצות העליה לרגל – נועדה להתעלות בתורה ויראת שמים, הרי שקיום עצם המצוה לעלות לרגל, כפי שנלמד ממהותה של מצות אכילת מעשר שני בירושלים, כדברי הרמב"ן (3א) "ועתה באר כי הוא יחייב לעשר כל תבואת זרעך, שיאכל אותו הוא עצמו ובניו לפני ה' למען תלמד ליראה את ה', כי הכהנים והשופטים העומדים שם לפני ה' מורי התורה ילמדוהו יראתו ויורוהו התורה והמצות". וכן מבואר בדברי הרשב"ם שם (3ב) והתוספות (3ד) שכתבו: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם, לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה וגו', גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".

בנוסף לכך, כלל ישראל זכו לראות בבית המקדש נסים ונפלאות תמידיים, כדברי המשנה "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש" (3ה) – הרי שגם בזה יש ללמד לאדם יראת שמים.

וביאר בספר שם דרך (3ו) "למדנו מכאן שבעצם ההימצאות במקום שכל כולו הנהגת יראת שמים ומורא מקדש, מקום שהולכים בו באימה וביראה ורעדה כעומד לפני ה', וכולם עסוקים במלאכת שמים ובעבודה – יש השפעה מופלאה ובלתי רגילה על האדם ללמוד ליראה את ה' כל הימים. ולפי הרמב"ן, בבואו לירושלים להביא את המעשר, זוכה להתעלות בתורה ויראת שמים, כי הכהנים והשופטים העומדים בבית המקדש ובלשכת הגזית ילמדוהו יראה ויורוהו התורה והמצוות. והנה חיוב מעשר שני פירושו עשירית מכל התבואה הצומחת לאדם, כלומר כמות גדולה של תבואה או פירות. ומסתבר שהזמן הנצרך לאכול את כל הכמות הגדולה של המעשר שני או לפדות את הממון בדברי אכילה, איננו פרק זמן קצר. ואם כן הרי זה טורח גדול מאד לאדם לעלות הוא וכל בני ביתו ולשהות בירושלים במשך כל התקופה שמקיים את מצות מעשר שני. ואדרבה, ככל שהוא יותר עשיר וברכו ה' ביותר יבול, ממילא גם זמן אכילתו בירושלים גדול יותר, ויאלץ לשהות יותר בירושלים לקבל תורה ויראת שמים".

וממצות אכילת מעשר שני, נלמד למצות העליה לרגל לירושלים ובית המקדש – שכל תכליתה נועדה ללימוד של תורה ויראת שמים, מראיית הנסים והקדושה הגדולה ועבודת הכהנים בבית המקדש.

העליה לרגל גרמה לחיזוקים רוחניים נוספים, כמבואר בדברי רש"ר הירש (4ג) כי העליה לרגל היתה בעונות שעבודת האדמה בעיצומה, היתה מעשה גדול של הקרבה עצמית להמיס כבלי החומריות.

וראה גם בדברי השם משמואל (4ד) שבעבודת ג' הרגלים עוקרים את המידות המגונות, הקנאה התאווה והכבוד.

ג. העליה לרגל  – מהמצוות שהן "אבות" לכל התורה

ממוצא הדברים נבין מדוע מצות העליה לרגל היא מהמצוות שהן "אבות" – יסודות, לכל התורה, כדברי הרמב"ן בביאור סמיכות האזהרה על עבודה זרה, שמירת השבת ומורא המקדש, לפרשת עבד הנמכר לעכו"ם (5ב) "שהזהיר הכתוב עבודה זרה ושבת שיזהר בהן העבד הנמכר לגוי, ומורא מקדש שיבוא שם ברגלים וירא ממנו, והוא הדין לכל המצוות, אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמוד על כולן". ויש להבין מדוע מצות העליה לרגל היא כל כך יסודית.

לביאור הדברים נעיין בהלכות בית הבחירה (5ג), לקבל מדברי הרמב"ם את פרטי מצות "מורא מקדש" ביתר הרחבה, מהם נלמד על ההשפעה המופלאה של תורה יראת השמים בקיום מצות "מורא מקדש". ועל פי ביאר הגרש"ז ברוידא בספרו שם דרך (6) כי "בעצם ההימצאות במקום שכל כולו הנהגת יראת שמים ומורא מקדש, מקום שהולכים בו באימה וביראה ורעדה כעומד לפני ה', וכולם עסוקים במלאכת שמים ובעבודה – יש השפעה מופלאה ובלתי רגילה על האדם ללמוד ליראה את ה' אלקיך כל הימים. ומעתה נוכל לקרב ללבנו מדוע מצות העליה לרגל היא מכלל ה"אבות" לכל התורה, והיאך כשרואים את הנהגת המורא במקדש, ואפילו בפרק זמן קצר, בשלוש פעמים בשנה – יש בזה פתח ועוגן לעבד הנמכר לגוי שהגיע לשפל המדרגה, להצילו מסכנת ההשפעה הנוראה האורבת לו בבית רבו העובד עבודה זרה מגלה עריות ומחלל שבת. כמבואר לעיל, שהנהגת "מורא מקדש" יש בה כדי לקבוע את יראת השמים באופן חושי בלבו של האדם".

ד. העליה לרגל – בכלל האזהרות שנאמרו במתן לוחות שניים לאחר חטא העגל

לאור האמור תבואר היטב פרשה תמוהה מאד – מדוע בכלל האזהרות שנאמרו בפרשת כי תשא (7א) במתן לוחות שניים לאחר חטא העגל, הוזהרו שוב לעלות לרגל.

וביאר בספר שם דרך (7ד) "לפי דברי הרמב"ן – שהזהיר הכתוב עבודה זרה ושבת שיזהר בהן העבד הנמכר לגוי, ומורא מקדש שיבוא שם ברגלים וירא ממנו, והוא הדין לכל המצוות, אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמוד על כולן – מבוארים הדברים הפלא ופלא. לאחר חטא העגל כאשר בא הקב"ה לכרות מחדש ברית עם בני ישראל, חזר והזהיר דברים שהם "אבות" ללמד על כל המצוות, וכמו שנתבאר בדברי הרמב"ן, ג' האבות הם איסור עבודה זרה, שמירת השבת ומורא מקדש – והם הם המצוות שחזר והזהיר עליהן שבהם שורש המצוות כולם".

ולפי זה מבוארים דברי הרמב"ן בפרשת משפטים (7ד) שכתב בענין העליה לרגל, שמלבד שמטרתם "הודאה לאלקים שהוא שומר חקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב" – בנוסף לכך, כאשר יודה להקב"ה "שהוא האדון המפרנס עבדיו" – "ובנטלם פרס מלפניו יבואו אליו לראות מה יצום". וצ"ב ענין הציווי. וכתב בספר שם דרך: "ולפי המבואר כוונתו לומר – שבעת העליה לרגל לירושלים לבית המקדש מקום השראת השכינה ילמדו ליראה את ה', כי הנהגת "מורא מקדש" בעת העליה לרגל וכן ההימצאות בירושלים ובבית המקדש וראיית מלאכת שמים ועבודת הקודש וכן ראיית הנסים והנפלאות – יוצקת באדם יראת שמים באופן חושי, ולכן בעת העליה לרגל היו שואבים רוח הקודש והשגות נוספות לדעת ולראות במה שמצוום אדון העולם.

ה. תכלית העליה לרגל – לשמוח ולהודות על כל הטובה אשר גמלנו

מלבד התכלית בעצם העליה לרגל "ללמוד ליראה את ה'", נכללו במצות העליה לרגל הודאה כללית "לשמוח ולהודות על כל הטובה אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו", והודאה פרטית בכל אחד ואחד משלושת הרגלים על האביב, הקציר והאסיף – כמבואר בדברי הרשב"ם, הספורנו  (7ג) והרמב"ן דלעיל (7ד) שכתב: "והנה כלם באספו כל מעשיו מן השדה לתת בהם הודאה לאלקים, שהוא שומר חקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב". וכן מבואר בדברי הרמב"ן דלקמן:

• בפרשת ראה (8ב) כתב הרמב"ן: "שחייבין כל ישראל ללכת בשלש הרגלים האלה אל המקום אשר יבחר ה' ולחוג שם איש כמתנת ידו כברכת ה' אשר נתן לו, לשמוח לפניו להודות על כל הטובה אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו".
• בפרשת אמור (ג) כתב הרמב"ן: "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים וגו' חמץ תאפינה – צוה הכתוב שתהיינה חמץ. לפי שהם תודה לשם כי חוקות קציר שמר לנו, וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ".
• בפרשת אמור (ד) כתב הרמב"ן: "וטעם תחוגו את חג ה', שתחוגו לפניו לתת הודאה לשמו על מעשיכם אוסף כי בא". הרי לנו, כי ההודאה בחג הסוכות היא על האסיף, ועל כל חוגגים חג לה' "לתת הודאה לשמו על מעשיכם אוסף כי בא", ונקבע החג דוקא במועדו לפי "שהוא עת אספכם את תבואת הארץ".

ו. "לשכנו תדרשו" ו"מורא מקדש" – בימים ההם ובזמן הזה

בזמנינו, לדאבון לב אין בית המקדש במקומו, אך "מקדשי מעט" יש לרוב, כדברי הגמרא במסכת מגילה ((8ה) "ואהי להם למקדש מעט – אלו בתי  כנסיות ובתי  מדרשות". ואף בזמן הזה, יש מרבותינו הראשונים שנקטו לדינא, כי חיוב מורא מקדש בבתי כנסיות ובתי מדרשות הוא מהתורה – רבי יצחק מקורביל, בספר הסמ"ק (8ב), ורבי אליעזר ממיץ, בספר היראים, המובא בחיי אדם (8ז).

מכאן נראה לתרגם את תכלית קיומן של מצוות "לשכנו תדרשו" ו"מורא מקדש" שהיו בזמני העליה לרגל, גם לימינו אנו – הלכה למעשה, כדברי הגרש"ז ברוידא בספרו שם דרך (9א) כי ניתן לקיים מצות מורא מקדש בירושלים ובכותל המערבי גם בזמנינו, שכן עיקר מצות מורא האמורה במקדש "לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש" – וזה שייך גם כשחרב הבית כאשר באים לכותל המערבי, שריד בית מקדשינו.

אך לא רק בכותל המערבי "אלא כל באי מקדשי המעט, בתי הכנסיות בתי המדרשות והישיבות, בכל יום ויום, יכולים להפיק מהנהגת כבוד ומורא מקדש יראת שמים ובנין נצחי לעצמם ולעולם כולו, עד שיהא מורא המקדש "אבות לכל התורה", ומאידך, בהרגל ובעשייה בדרך "מלומדה" נעשה המקדש מעט למקום חולין קלות ראש ודברים בטלים, הרי הוא מחריב את עצמו ואת העולם כולו".

בענין קיומה של מצות "לשכנו תדרשו" גם בימינו – בספר שם דרך (9ב) כתב על פי המבואר לעיל שקיום מצות "לשכנו תדרשו" פירושו "לעורר את הציפיה והצימאון לקראת העליה למקום המקדש, ולהדביק בהתלהבות את הרבים על ידי ההתחזקות איש לרעהו "קומו נעלה ציון", ואז כשמגיע לבית אלוקינו לאחר שהתכונן וציפה וייחל לכך עד כלות כוחותיו, זוכה להשיג קנין בעליה בתורה ויראת שמים" – כמו כן "בכדי ללמוד ולהפיק מבית המקדש את השגת מדרגות הקדושה והיראת שמים יש צורך גם בהכנה ובהתרגשות לקראת בואו לשם. על אחת כמה וכמה כאשר רוצה להשיג קנייני תורה ויראת שמים, בבואו להסתופף בישיבה וכשבא לבתי כנסת ובתי המדרש, מקודם לכן צריך להיות בהדברות ובהשתוקקות והכנה מתאימה לכך".

וראה גם בדברי רבי שמואל יעקב בורנשטיין, בספרו וזאת ליעקב (9ג) כי מצות "לשכנו תדרשו", אינה רק "הכשר והכנה" למצות ראיית פנים בעזרה, אלא "היא מצוה בפני עצמה ותכלית לעצמה" – בעצם "החתירה והדרישה, הצמאון והכמיהה, ההשתוקקות והשאיפה "צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי מתי אבוא ואראה פני אלקים", שאמנם זו היא תכלית לעצמה". וכיוצא בזה מתבאר בשיחותיו של רבי חיים פיינשטיין (10ב), עיין בדבריו.

לסיום, נלמד את דבריו של הסבא מקלם (10א) במכתבו לאחיו, רבי אריב לייב ברוידא, בביאור חיוב ה"דרישה" בחודש אלול, ולפני ראש השנה ויום הכיפורים, לעשות הכנות הנדרשות לשוב בתשובה ולפחוד מיום הדין  – הנלמד מדברי הרמב"ן בפירוש החיוב "לשכנו תדרשו" (1ג).