פרשת שמיני
מאכלות אסורות
א. מאכלות אסורות נזק לגוף
בדברי הרמב"ן מבואר, כי אכילת המאכלים שנאסרו בתורה מזיקה לגוף.
- אכילת דגים שאין להם סנפיר וקשקשת – כתב רמב"ן (1א) "וטעם הסנפיר והקשקשת, כי בעליהן שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהם ויקבלו גידול באויר הנכנס שם, ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הליחות, כאשר יעשה הצמר והשער וגם הציפרנים באדם ובבהמה. ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתיות המים ובעכוריהם, ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר. ועל כן הם בעלי לחה קרה דבקה קרובה להמית, והיא ממיתה בקצת המימות כאגמים המעופשים".
- אכילת טריפה – כתב הרמב"ן (1ב) כי הטריפה "איננה תועבה, אבל נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכליו".
- אכילת חֵלב – כתב הרמב"ן (1ד) כי השומן הנפרד מן הבשר הוא "קר ולח וגס ועבה, וקשה להתבשל באצטומכה, וממהר לכלות, ויוליד לחה לבנה וסותם".
- בחירת התורים ובני היונה בגלל מעלתותיהם וסגולתם – הרמב"ן (1ה) הביא את דברי הרמב"ם בספרו מורה נבוכים: "כי הטעם בהקרבת גדולי התורים ואפרוחי היונים כי הוא הטוב שבהם, מפני שהגדול ביונים אין ערבות בו". והקשה: "ואין זה אמת, כי קטני היונים כמעט שאין ראויים לאכילה מפני רוטבא עודפנית שבהם". ולכן פירש: "אבל אם נחוש לטבעם באכילה, יתכן שנבחרו לסגולתם, כי התורים סגולתם חדוד השכל, ואפרוחי היונים סגולתם לתועלת גדולה במבוטלי האיברים כפלגס וכיוצא בו".
- פירות ערלה מזיקים לגוף – כתב הרמב"ן (1ו) "כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכלה, כדג שאין לו קשקשת (ויקרא יא, ט), והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף".
ב. מאכלות אסורות נזק לנפש
חז"ל דרשו במסכת יומא (2א) מלשון הכתוב "ונטמתם" [ללא אות א] כי אכילת השקצים "מטמטמת לבו של אדם".
ענין זה, שהמאכלות האסורות "נתעבים לנפש הטהורה" ופוגמים בה, נתבאר בהרחבה בדברי הרמב"ן:
- בפרשת משפטים, ביאר הרמב"ן (2ב) את הציווי "ואנשי קדש תהיון לי", ש"אין האיסורים במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש. על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים". וזהו האמור באיסור שרצים "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם", כי "השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה".
- בפרשת ראה, חזר הרמב"ן (2ג) על עיקרי הדברים: "הנה רצה להוסיף ביאור במאכלים האסורים, ולכך אמר לא תאכל כל תועבה להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה. כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש, כאשר הזכרתי במקומו (שמות כב, ל). ועל כן אמר עוד (ויקרא יא, כ) כל עוף טהור תאכלו, להגיד כי אלה אשר אסר נתעבים והשאר טהורים וראויים לנפש טהורה".
- בפרשת כי תצא (3א) הביא הרמב"ן את דברי חז"ל "וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל, כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו. או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, אם חכמת חכמת לך (משלי ט, יב), הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות". וביאר: "מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים, לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים שאמרה בהם התורה (ויקרא יא, כח) טמאים המה לכם, ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש, חכמים, משכילי האמת". כלומר, תכלית המניעה ממאכלים האסורים נועדה שנהיה "נקיי נפש", כי בכך נהיה חכמים משכילי אמת.
- • •
בדברי הרמב"ן (3ג) בטעם איסור אכילת דם מבואר, כי "בעבור שהדם הוא הנפש", לא ראוי שנפש האדם תאכל את הדם ותתחבר לנפש הבהמה, "כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד, ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב, תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל".
והנה הר"ן במסכת בעבודה זרה (4א) הביא את דברי הרשב"א כי "ממידת חסידות הוא שלא להניק מחלב כותית, שלפי טבען של ישראל רחמנים וביישנים, אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן". והביא את דברי המדרש "וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות (שמות ב, ז), וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב מצרית, לא כן תנינא אבל כותית מניקה בנה של ישראל ברשותה. אלא למה אמרה כן, לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן ולמה פסלן, אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק מן מצרית, והיינו דכתיב (ישעיה כח, ט) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים". מבואר איפוא, כי יניקת החלב משפיעה על טבעו של היונק.
יש המתיק זאת על פי דברי הגמרא בבכורות (4ד) "דם נעכר ונעשה חלב" – גם בחלב שהוא הדם, יש תכונות המשפיעות על נפש האדם. וזהו ההסבר בדברי הרשב"א כי "ממידת חסידות" אין לינוק חלב מנכרית.
לפי זה יבואר דברי המדרש המובא בתוספות (4א) חלב מטמא חלב מטהר", והמעשה המובא שם בקצרה, ובהרחבה בספר מנורת המאור (4ב) כי "בשכר אותו חלב שינק אנטונינוס מאמו של רבנו הקדוש, זכה ונתגייר ולמד תורה", והיינו כי החלב הטהור שינק אנטונינוס מאמו של רבי הקדוש טיהר את לבו וגרם לו לבסוף להתגייר וללמוד תורה.
הרמח"ל מסכם בספרו (5א) בפרטי מידת הנקיות, את חובת הזהירות ממאכלות אסורות, המשחיתים לב ונפש: "כל מי שיש לו מח בקודקדו יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים, או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכל ממנו. אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש אפלו חששא קטנה, ודאי שלא יקל, ואם יקל לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור. אף אסור המאכל כבר ביארנו שהוא ארס ממש ללב ונפש, אם כן מי אפוא יהיה המקל במקום חששא של אסור, אם בעל שכל הוא".
ג. דרכי התורה – טובים לגוף ולנפש
לכשנצרף את דברי הרמב"ן שנתבארו לעיל, נמצא כי הטעם לבחירת מקצת הבהמות, החיות, העופות, הדגים והשרצים, שהותרו לאכילה, נובע מהצורך לשמור – הן על הגוף והן על הנפש.
נציין לדברי הרמב"ן, הכולל בדבריו את שני הדברים גם יחד:
- בפרשת שמיני ביאר הרמב"ן (5ב) את הטעם להרחקת העופות שנאסרו לאכילה, בשל תכונתם לדרוס, כדברי חז"ל "שכל עוף הדורס לעולם טמא", ובשל כך "התורה הרחיקתהו, מפני שדמו מחומם לאכזריותו ונותן אכזריות בלב. והנה טעם האיסור בעופות מפני אכזריות תולדותם". וההשפעה על תכונת הלב, גורמת גם נזק גופני, כמבואר בהמשך הדברים: "והנה נמצא בתולדתם שינוי מה שהזכירו חכמים (עבודה זרה לה, ב) שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כולם איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים, ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע, ויהיה הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה, ולחה ולא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות".
- בדרשת תורת ה' תמימה (6א) סיכם הרמב"ן את הדברים: "ועוד התורה מאירת עינים בסוד התולדה, שאסרה לנו מקצת בהמות וחיות ומקצת עופות ומקצת דגים, וגם זה הולך כשאר דרכי התורה, שכל דרכיה טובים לגוף, כנוהג שבעולם, וטובים לנפש, מצד היצירה ומצד המצות. כי הדברים האלה ידוע שאינן מאכלים טובים לרפואה ולבריאות. ומלבד זה יש להם נזק בנפש מצד התולדות. וזהו ונטמתם חסר א' לומר שהן מטמטמות הלב, כאשר ידענו כי העופות האסורים כולן דורסים חוץ מפרס ועזניה, ואין בעולם עוף אחר דורס אלא הם והם בעלי אכזריות, ודמם ובשרם מוליד אכזריות בנפש. וישראל, שנצטוו להיות רחמנים ואוהבים זה לזה, ראוי הוא להיאסר להם, ודמם שורף הטבעים, והנה יש להם שנוי גופני בתולדתם. והבהמות הטמאות יש להם גם כן שינוי בתולדה, שאין חלב שלהם עומד. ואני סבור שיש להם היזק באיברי הלידה, וכן הדגים".
- סיכום נוסף של עיקרי הטעמים למאכלות שנאסרו, מבואר ב"אגרת הקודש" (6ב) המיוחסת לרמב"ן, והדברים מתאימים על המבואר לעיל בדברי הרמב"ן (3ג) בטעם איסור אכילת דם: "דע שבהיות הדם מזון הגוף ומזכך לגוף, והדם הוא כפי טבע המזון שנעשה ממנו עב ועכור. ואם המזון הוא נקי וזך וטהור, יהיה הדם כמותו. ולפיכך הבדילנו יתברך בתורתו הקדושה מכמה מאכלות אסורות, שאסר אותם עלינו קצתם מטמטמים את הלב, כחלב ודם. וקצתם שמעיזים את הפנים, כחיות ועופות ובהמות הדורסים. וקצתם שסוגרים דלתי התבונה והחכמה, כארנבת ושפן וחזיר ודומיהם. וקצתם שמולידים כמה מיני חלאים קשים ורעים, כשרצי הארץ והמים. סוף דבר על כולם אמר (ויקרא יא, מג) אל תשקצו את נפשותיכם. הרי הודיע כי כל אלו הדברים נתעבים ונמאסים ועושים דם רע מוכן לכמה פורעניות".
ד. הרחקת המאכלות האסורות – למנוע הנזקים מהגוף שהוא כלי לנפש
מחבר ספר החינוך ביאר בכמה מקומות את טעם ההרחקה ממאכלות אסורות, משום שה"גוף כלי לנפש", ולכן הנזקים שגורמים המאכלים האסורים לגוף מבטלים את כוחות השכל והנפש.
- במצוה ע"ג, שלא לאכול טרפה – "משרשי מצוה זו, לפי שהגוף כלי לנפש ובו תעשה פעולתה, וזולתו לא תשלם מלאכתה לעולם, ועל כן באה בצלו ולא לרעתה… בהיות בגוף שום הפסד מאיזה ענין שיהיה, תתבטל פעולת השכל כפי אותו הפסד, ועל כן הרחיקתנו תורתנו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד. ועל הדרך הזה לפי הפשט נאמר שבא לנו האיסור בתורה בכל מאכלות האסורות".
- במצוה קמ"ז, לא נאכל חלב – "כי מהיות הגוף כלי לנפש ובו תפעל כושר פעולותיה, ולפי זכותו וטוב מזגו יבין דרך הנפש החכמה הנתונה בו, ויאמין לעצתה וילך אחריה. מפני זה צריך האדם להשתדל על כל פנים בהישרת גופו להעמידו על יושרו ובוריו וכוחו. ועל כן היה מחסדי הא-ל הגדולים עלינו, אנחנו עמו אשר בחר, להרחיק ממנו כל מאכל מזיק אל הגוף ומוליד בו ליחות רעות… וידוע כי החלב דבק ומוליד ליחות רעות".
- במצוה קנ"ד, שלא לאכול בהמה חיה ועוף – "יודע אלקים כי כל המאכלות שהרחיק מעמו אשר בחר יש בהם נזקים מצויים לגופים, אשר הם כלים לנפשות לפעול בהם ולהתעלות על ידי מעשיהם הטובים, ועל כן הרחיקנו מהם למען יפעלו הנפשות פעולתן ולא ינעלו בפניהם רוע מזג הגופות וטמטום הלבבות".
ה. פנימיות המאכל – מציאות רוחנית
בשורש המאכלים ופנימיותם טמון "מוצא פי ה'" – סודות של פנימיות רוחנית, כדברי האבן עזרא (8א) בביאור הפסוק "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", דהיינו "כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם, רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות ה', וזה פי' מוצא פי ה'".
וכיוצא בזה כתב באור החיים הקדוש (8ג) בביאור סוד הכתוב (8ב) "תורתך בתוך מעי", כי "כי כל האוכל אשר יאכל יסוד חיותו שבה נתהווה וגדל הוא מיניקת הקדושה שהיא התורה… ולזה כשאדם אוכל דבר המותר כאילו נהנה מאור העליון ממאורי אור תורה, אלא שנגשם לצד הצלחת יסודי ארץ שצריכים מזון כפי הכנתם והרכבתם. וזה אומרו ותורתך בתוך מעי, בזה גבר חפצו ותשוקתו לעשות רצונו יתברך, כי אין רע בקרבו המסיר חפץ הערב לנפש". במקום אחר כתב האור החיים הקדוש (8ד) "וגם במאכל יש סודות מופלאים, כאמור (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, לפנימיות הרוחנית".
על סודות מופלאים אלו של הפנימיות הרוחנית הנמצאת במאכלים הגשמיים, מברכים "מפליא לעשות", כביאורו של הרמ"א (8ה) "וקושר דבר רוחני בדבר גשמי", וכדברי האריז"ל המובאים במגן אברהם: "ובכוונתו כתוב דהנשמה נהנית מרוחניות המאכל והגוף נהנה מהגשמיות המאכל, ומכח זה קשורים זה בזה על ידי המאכל". במחצית השקל הוסיף בביאור הדברים: "דאם לא כן איך יתקשר רוחני בגשמי, ואיך יתקיים הנפש בגוף על ידי אכילה גשמית, ותצא מהגוף על ידי מניעת האכילה, כי הנפש הלוא אינה נהנית מאכילה גשמית", עי"ש כל דבריו.
ו. ביציאת מצרים נזדככו הנפשות מבלי לסבול זוהמת המאכלות האסורות
מדברי הכתובים בסוף פרשת המאכלות האסורות (9א) המסמיכים את השמירה קפדנית על המאכלים המותרים המביאה לידי קדושה, ליציאת מצרים, דייקו הסבא מקלם, בספרו חכמה ומוסר (9ב) והרש"ר הירש (8), כי ביציאת מצרים נזדככו הנפשות מבלי לסבול זוהמת המאכלות האסורות, והדרישה "והייתם קדושים כי קדוש אני", מהווה את כל הפסגה המוסרית שהיא תכלית גאולת מצרים.
ומכלל לאו אתה שומע הן, כפי שכתב רבי לייב חסמן (10א) "מדה טובה מרובה, אדם האוכל ומתנהג בקדושה, גם בשרו נהיה קדוש וקונה לו טבע קדוש".
לסיום, נשיח במעשה מופלא מהאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זי"ע, שזכה לסייעתא דשמיא לא להתגעל בפיגולים (10ב).
