בחיי היום יום, אנו נתקלים באין ספור מאכלים שברכתם מוטלת בספק, מאחר ואין אנו יודעים מה הם המרכיבים המדוייקים שלהם. ובפרט, כאשר מעורבים במאכלים מיני דגנים מסוגים שונים [כדוגמאות המפורטות לעיל, וכפי שנראה בהרחבה בהמשך] – יש מקום להסתפק האם הברכה על המאכלים אלו היא בורא מיני מזונות, גם כשמיני הדגן נמצאים בכמות מועטת. הכלל והפרטים בסוגיא זו, יבוארו להלן.
א. בגמרא בברכות (1) מובא הכלל 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן [חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל ושיפון] מברכים עליו בורא מיני מזונות'. ועוד אמרו בגמרא בברכות (1) שאם נתנו מיני מזונות בתבשיל כדי "לדבקו" אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, אלא מברך כברכת אותו התבשיל.
ומבואר בדברי הראשונים והשו"ע בסוגיא, כפי שנראה להלן, שהחידוש בהלכה זו של "כל שיש בו מה' מיני דגן" הוא בהלכות עיקר וטפל. ובניגוד לכל תערובת של שני מינים, שהעיקר נקבע לפי הרוב – בתערובת שמעורב אחד מחמשת מיני דגן אינו כן, אלא אע"פ שהמין דגן הוא מיעוט – המין דגן הוא העיקר מפני חשיבותו וערכו, ומברך עליו ברכת בורא מיני מזונות. יחד עם זאת, אם מיני הדגן ניתנו בתבשיל רק כדי לדבק את המאכל יחד, הרי הם טפלים, ובטלים למרכיב העיקרי בתבשיל, וכפי שנפסק בשו"ע (3) "חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה. אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו, בטל בתבשיל".
להלן נעסוק ב"מקרי הביניים", כפי שהגדיר זאת בספר וזאת הברכה (2) בהקדמתו לסוגיית 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן'. דהיינו המאכלים שהדגן שבהם ניתן להטעים אותו בלבד [כתבלין למאכל], או שניתן להכשירו באכילה, או להרבות את נפח המאכל. המקרים הללו מצויים במוצרים רבים השכיחים בימינו, וכדי שנדע את ההלכה, נתבונן בשיטות הראשונים בהבנת מהות החידוש 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן מברכים עליו בורא מיני מזונות'.
ב. נחלקו הראשונים, מהו הטעם שמין דגן נשאר עיקר הגם שהוא מיעוט:
התוספות בברכות (לו, ב ד"ה כל; (1)) כתבו "שנותנים קמח לתוך שקדים שעושין לחולה אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך בורא מיני מזונות". אולם ברשב"א (2) מבואר שהטעם הוא כל שניתן "כדי להכשיר ולמיהב ביה טעמא". וכעין זה כתב הרמב"ם (2) שנתינת הדגן היתה "כדי ליתן טעם בתערובות", ובשל כן הדגן נחשב כעיקר.
שני טעמים אלו הובאו להלכה. בשו"ע (סי' רד סע' יב; (2)) שהעתיק דברי הרמב"ם הנ"ל שאם נתן קמח כדי ליתן ריח או כדי לצבוע התבשיל הרי זה טפילה, אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר. וכן המשנה ברורה (סי' רח ס"ק ז; (3)) כתב בביאור דברי השו"ע שמברך בומ"מ גם אם המין שאינו מין דגן הרבה יותר מהם – כיון דהוא בא להטעים ולהכשיר את התבשיל. וכמו כן נקט המשנ"ב (סי' רח ס"ק ח; (3)) את טעם התוספות, שאם נתן מין דגן לדבקו הוא בטל בתבשיל מכיון "שלא בא להטעים התבשיל, ולא לסעוד הלב רק שיהא התבשיל מדובק".
נמצא לפי זה שמין דגן נחשב עיקר בתערובות בשני האופנים הנ"ל: א. כשניתן לסעוד הלב ולאכילה. ב. שניתן להטעים המאכל ולהכשירו.
ג. עוד מבואר בדברי הפוסקים, שצריך שיורגש טעם הדגן בתערובת:
כאשר ניתן הדגן לאכילה ולסעוד הלב, דעת הט"ז (סי' רח סק"ג; (3)) שאם ניתן למאכל ולא לדיבוק יש לו חשיבות כעיקר אפילו אם אינו נותן טעם בתערובת. אולם המג"א (סי' רד ס"ק כה; (4)) כתב שצריך שיורגש טעמו. ובמשנ"ב (סי' ריב ס"ק א; (4)) הכריע כדעת המג"א, וכמבואר בשער הציון (שם ס"ק ו). [ובביאור הלכה [סי' רח ד"ה מברך; (4)] ביאר את טעם ההכרעה כמג"א, עי"ש].
ד. צריך דעת הנותן שהמין דגן יהיה עיקר בתבשיל
והנה ביסוד הלכה זו ש'כל שיש בו מה' מיני דגן מברכים עליו בורא מיני מזונות', חקר בספר פני השלחן (5) האם נאמר כאן כלל מוחלט שבכל אופן שהוא כשנמצא בתערובת מין דגן לשם אכילה או לטעם, נחשב לעיקר. או שכלל זה נאמר רק כאשר דעת הנותן שהמין דגן יהיה עיקר בתבשיל.
נפקא מינא: בקציצות העשויות מבשר או דגים שפעמים רבות אע"פ שהלחם שניתן בהם הוא לאכילה או לטעם, בכל זאת דעתו של האדם שהעיקר הוא בשר ודגים. וכן ב"שניצל", שהבשר עטוף בפירורי לחם וטעמם מורגש, מכל מקום עיקר דעת האדם על הבשר. והביא שם כי מדברי הראשונים משמע כפי הצד השני בחקירה [ודייק מדברי הרא"ה המובא בשער הציון (4), שהלכה זו תלויה בדעת הנותן, ששם את המין דגן לעיקר בתבשיל]. ועוד דייק מהמג"א והרמב"ם שגם במין דגן המעורב, כאשר ברור שאינו עיקר בתבשיל, אין מברכים בורא מיני מזונות.
ולפי זה קציצות בשר או דגים, וכן ב"שניצל", אף שיש בהם לחם לאכילה או לטעם, מאחר ודעתו של האדם שהעיקר הוא בשר ודגים, אין מברך בורא מיני מזונות. [ועוד הביא שם את דעת המאירי, שצריך שיקרא התבשיל על שם המין דגן. וגם לפי הגדרה זו יוצא, שבקציצות ובשניצל, ששֵם המאכל הוא הבשר והדגים ולא הקמח או הפירורים, אין מברך בומ"מ אלא שהכל].
ו. דעת הפוסקים בענין קציצות בשר ודגים
בשו"ת אבני נזר (6) כתב שמאחר ומטרת עירוב הלחם היא כדי לדבק את הבשר, ושעל ידי זה הבשר נעשה קל יותר לאכילה, שאינו דחוס כל כך [וגם זה מוגדר בכלל לדבק המאכל] ואף אם כוונתו להגדיל את נפח הקציצות – ברכתו שהכל.
ואמנם מי שמניח פירורים להרבות כמות הבשר מחמת חסכון וכדי לשבוע, בגלל יוקר הדגים והבשר, פסק בשו"ת אור לציון (7) שיברך בורא מיני מזונות מכיון שכוונתו לסעוד [וחידש כן גם לענין ברכה על כדורי פלאפל].
סברות נוספות נאמרו בדברי הפוסקים בדין ברכה על שניצל: בשו"ת להורות נתן (6) הסיק גם כן לברך על שניצל שהכל, מפני שהכוונה בעשיית הציפוי רק בכדי שהבשר או הדג ישאר רך ולח, שאם יטגנו אותם בשמן בלא ציפוי יתקשה הבשר ויתייבש ואולי עושים גם כן כדי ליפות את מראהו. ובשו"ת שבט הלוי (7) כתב שיברך שהכל, וטעמו משום שדבר מצופה מברך כברכת העיקר ולא כציפוי [אמנם ראה מה שהקשה על דבריו בספר פני השלחן; (7)].
ז. פרטי הדינים למעשה
הובאו בהרחבה בספר וזאת הברכה (8). והביא את הכרעת הפוסקים לענין שניצל – שיש לחלק בין שניצל שמעטה פירורים דק, או עבה [כגון 'שניצל סויה', 'שניצל ירקות' וכדומה].
ומסוכמים שם הדעות השונות והפרטים בדיני ברכה על: געפילטע פיש, כדורי פלאפל, חטיפי שוקולד לסוגיהם, עוגת גבינה ופשטידות 'לאזניה', קיש וכיוצא בזה. וראה פרטים נוספים בספר פסקי תשובות (9) גם לענין בוטנים מצופים.
עוד חידש בספר וזאת הברכה (9) כי בתבשיל שיש בו מחמשת מיני דגן, שכל המינים שבו מעורבים ונאכלים ביחד, אף אם כל מין ניכר ועומד בפני עצמו, מברך עליו בומ"מ. ולכן חמין שיש בו גרעיני חיטה או גריסים או קישקע ונדבקו יחד בבישול עם השעועית וחתיכות קטנות של תפו"א, מברך בורא מיני מזונות על הכל. ואפילו אם במשך אכילתו עולה בכף שלו ממין האדמה בלבד, אין לברך עליו בנפרד כיון שהוא נחשב טפל למין דגן [אמנם כל זה אם המין דגן בא להטעים ולהכשיר את התבשיל, אף אם יש בתערובת כמה גריסים בודדים והוא אינו מחשיבם כלל, נראה שאין לברך מיני מזונות על התבשיל].
>>> אמנם כאשר הצעתי את הדברים בבית הוראה של הגר"ש ואזנר – פסקו שאין חמין בגדר ההלכה של 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן", כי הקישקע נחשב כתבשיל נפרד, ולגריסים אין החשיבות שקובעת דין 'כל שיש בו' על כל החמין, ולכן יאכל גריסים או קישקע בנפרד ויברך בורא מיני מזונות, ואחר כך יאכל תפו"א ויברך עליו בורא פרי האדמה. [אם אך מגישים בצלחת כמה מינים מסודרים בנפרד, כגון בשר ותפו"א ופתיתים, כל אחד לעצמו, מברך בורא מיני מזונות על הפתיתים, בופה"א על התפו"א ולבסוף שהכל על הבשר].
