מגיס

חיוב הגסה בקדרה על האש או שמא גם לאחר שהורדה מהאש

א. שנינו בברייתא במסכת ביצה (1א): "אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים…ואחד מגיס כולן חייבים", ומבואר כי חייבים מהתורה על הגסת [ערבוב] התבשיל כאשר הקדירה נמצאת על האש. אולם לא נתברר, האם איסור הגסה נאמר גם בכלי ראשון שהוסר מן האש.

בנדון זה נחלקו רבותינו הראשונים בסוגיית הגמרא במסכת שבת (1ג) כפי שיבואר.

במשנה בפרק ראשון במסכת שבת (1ב), הובאה מחלוקת בית הלל ובית שמאי, האם מותר לעשות מלאכות [האסורות בשבת], בערב שבת והן יִמָשכו מאליהן בשבת. ובסוגיית הגמרא (1ג), הקשו על שיטת שמואל [המעמיד את דברי בית הלל ביורה עקורה, דהיינו שאינה על האש] – "וניחוש שמא מגיס בה". ותירצו: "בעקורה וטוחה". ופירש רש"י, שקושיית הגמרא היא שנחשוש שמא יגיס בתבשיל ויעבור על איסור בישול, למרות שהקדירה כבר איננה על האש.

אולם התוספות (שם ד"ה דילמא), ביאור את שאלת הגמרא "וניחוש שמא מגיס בה- והוי צובע". וביאר המהרש"א בדעת תוספות שאין חיוב הגסה משום מלאכת בישול, כאשר הקדירה איננה על האש [אלא רק משום מלאכת צובע]. ועיין בדברי הרשב"א (2א) שסבר כרש"י.

כיוצא בזה נחלקו נושאי כליו של הרמב"ם (2ב) האם לדעתו יש איסור הגסה גם בכלי ראשון שהוסר מהאש. הרמב"ם כתב: "אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש". שיטת הכסף משנה כי דבריו של הרמב"ם לאסור הגסה רק כאשר הקדירה על האש, אינם בדווקא. והאיסור להגיס הוא גם כשהקדרה לא על האש. אולם הלחם משנה חלק על הבנה זו והסביר את דעתו של הרמב"ם כשיטת התוספות לעיל [וראה במה שכתב בביאור המחלוקת, האם האיסור נאמר רק כאשר הקדרה על האש או גם כשהורדה ממנה, בדברי הרב רימון (2ג)].

חיוב הגסה בדבר המבושל כל צורכו

ב. לאור המבואר לעיל שמהותה של ההגסה היא ערבוב התבשיל על מנת לזרז את בישולו, דנו רבותינו  הראשונים, האם יש איסור הגסה גם בתבשיל שכבר מבושל כל צורכו.

הרשב"א (2א) הקשה כיצד אפשר להוציא מהתבשיל על מנת לאכול והרי בכך שהוא מוציא חלק מהתבשיל, חלקו של התבשיל שנשאר מתערבב מחדש ונמצא מגיס את התבשיל. ובתשובתו השניה כתב שאין איסור הגסה במאכל מבושל כל צורכו [לשיטתו די במבושל כמאכל בן דרוסאי].

מנגד, הכל בו (3א) כתב "בדבר הנשים שנהגו להוסיף מים רותחים לתוך התבשיל", שצריכות להיזהר לא להוסיף את המים בעוד התבשיל על האש, מאחר "וקיימא לן דמגיס חייב משום מבשל אפילו בקדירה מבושלת". דבריו הובאו להלכה בבית יוסף (3ב). וכן כתב המהר"י וייל (3ג) "כשמשימין קדירה מן האש להוציא המאכל ממנה [על מנת לאוכלו], אין להגיס בה בכף דהוי כמבשל".

המשנה ברורה (3ד), הביא את המחלוקת הנ"ל בין רבותינו הראשונים, ובשער הציון  ס"ק קמ"ח תמה "ולא אדע טעם, דמאי עדיפא הגסה מבישול ממש וכל הפוסקים מודים דבמבושל כל צורכו אין בו משום בישול". וראה את דברי הרב רימון בספרו (3ה), המביא בתחילה את תשובת האגרות משה, שהסביר את דעת האוסרים כי גם במאכל מבושל כל צורכו יש לחשוש שמא חלקים קטנים ממנו אינם מבושלים, וההגסה היא זו שתגרום להם להתבשל. וכן במה שכתב בביאור מחלוקת הראשונים הנ"ל, על פי דברי הרמב"ם (3ו) בדיני "כיבוס" בשבת, שנחלקו בגדר איסור הגסה – האם האיסור בגלל התוספת החדשה שיש בבישול בגלל עצם ההגסה, או שהאיסור בגלל שההגסה מקרבת את גמר הבישול.

הוצאה בכף

ג. רבותינו הראשונים דנו האם איסור הגסה הוא רק כאשר מערבב בכוונה תחילה את התבשיל בתוך הסיר, או כאשר מוציא תבשיל מהקדירה בכף [או כל כלי אחר] – הגורמת לערבוב האוכל הנותר.

בדברי הרמב"ם לעיל (2ב) מבואר שאיסור הגסה נאמר גם בהכנסת המגריפה על מנת להוציא אוכל מהתבשיל.

אולם הראב"ד בהשגותיו (2ב) כתב שהרמב"ם "הפריז על מידותיו שאסר להוציא מן הקדירה במגריפה" [ועיי"ש בדברי המגיד משנה]. נדון זה הובא גם בדברי הרא"ש (4א) שכתב "וכל שכן שאסור להכניס כף בעודה על הכירה", וכן בדברי הר"ן המובאים בבית יוסף (4ב).

הדרכי משה (4ב) הסיק מדברי מהר"י וייל (3ג), שאסור להוציא מהקדירה בשום אופן.

אולם בהגהות והערות על הטור (הערה קלד), העירו על דברי הדרכי משה, שהמתבונן בדברי המהר"י וייל עצמו (3ג) יראה כי אסר להוציא בכף רק כאשר מגיס עם הכף, ולא בכל מקרה של הוצאת חלק מהתבשיל. ובביאור מחלוקת זו בין הראשונים, כתב הרב רימון (4ג), לפי דרכו דלעיל (3ה) בביאור יסוד המחלוקת בגדר איסור הגסה – האם האיסור בגלל התוספת החדשה שיש בבישול בגלל עצם ההגסה, או שהאיסור בגלל שההגסה מקרבת את גמר הבישול.

הגסה והוצאה בכף מקדירה בשבת – פסק ההלכה

ד. מרן שולחן ערוך (5א) פסק כי כאשר הקדירה הוסרה מהאש ולא נתבשלה כל צורכה, אסור אפילו להוציא ממנה בכף, אולם אם נתבשלה כל צורכה מותר. ובמשנה ברורה (ס"ק קטו) כתב, שמותר אפילו להגיס בה. ברם הרמ"א (5א), לשיטתו בדרכי משה (4ב) בדעת המהר"י וייל (3ג) כתב, שבכל עניין אסור להוציא מהקדירה בכף, אפילו בנתבשלה כל צורכה ואפילו הורדה מהאש. כלומר, הדרך היחידה היא לשפוך מהקדירה לקערה ומשם לקחת את התבשיל.

אולם המשנה ברורה (ס"ק קיז) הביא מדברי האחרונים, שאין אנו נוהגים כדבריו, עיין שם.  וראה במשנה ברורה (ס"ק קיג) בדעת השולחן ערוך, כי במקרה שנתבשל כל צורכו מותר להוציא בכף אפילו בעוד הקדירה על האש, אולם האליה רבה הסיק שיש לאסור בזה.

וראה עוד בחידושו של החזון איש (5ב), שבמקרה שאם יוריד את הקדירה [המבושלת כל צורכה] לא יוכל להחזירה, מותר להוציא ממנה בכף אפילו בעודה על האש. ועיין בבאור הלכה ד"ה שנמצא (5א), בנידון הגסה בדיעבד.

הכרעה למעשה: אגרות משה (6א), ילקוט יוסף(6ב), חזון עובדיה (6ג) ובסיכום הדברים (6ד).

הגסה במים

ה. האבני נזר (7א) הביא בשם הגאון מקוטנא, כי "במים לבד אין בו משום מגיס ומותר לעשות כן". וראה במה שכתב בביאור הדברים באגרות משה (7ב).

ברם בקצות השולחן (7ג) כתב בסוף דבריו: "כיון שלא נתברר היטב בפוסקים טעם איסור הגסה בנתבשל כל צורכו, יש לאסור הגסה גם במים חמים לבד".

הגסה בדברים יבשים

ו. בספר מאור השבת (7ד), דן האם איסור הגסה נאמר גם בדברים יבשים כגון, תפוחי אדמה, אורז וכדומה, על פי סברות האחרונים מדוע נאסרה הגסה אף בתבשיל המבושל כל צורכו. עיין שם היטב. והביא מדברי הגרי"ש אלישיב שאסר הגסה אף בדבר גוש כדוגמת אורז וגריסים, אבל בנדון לחתוך 'קוגעל' על האש צידד הגרי"ש אלישיב להקל, אלא אם כן ה'קוגעל' עלול להתפרק לאחר שיחתכו אותו. אמנם לדעת הגרש"ז אויערבך, אין לחלק בין אם ה'קוגעל' עלול להתפרק או לאו.

כיסוי כלים

ז. כעין איסור הגסה, שהינו פעולה הממהרת את בישולו של התבשיל, מצינו גם איסור לכסות את הכלי שבו תבשיל שלא בושל  כל צורכו,  מאחר וגם פעולה זו ממהרת את בישולו, כפי שנפסק בשולחן ערוך בסימן רנ"ד סעיף ד' (9ב), וכפי שבאר דבריו המשנה ברורה שם (ס"ק כג). וכן בשולחן ערוך סימן רנ"ז סעיף ד' (9ג). ומדברי הביאור הלכה שם (ד"ה גורם), נראה שהאיסור לכסות את הכלי, נאמר גם כאשר הכלי אינו על האש.

בחישה בכלי ראשון, הוצאת אוכל ממנו וכיסוי כלים – סיכום

ח. שמירת שבת כהלכתה (8 – 9א).