א. תנן במסכת סוטה (1) "משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות", שנאמר (ישעיהו כד, ט) בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו". ובמסכת גיטין (2) נתבאר איסור "זמרא" [שירה] לא רק בכלי נגינה, אלא גם בפה בלבד, ודנו הפוסקים האם שירה בפה אסורה גם שלא בבתי המשתאות.

לדעת רש"י איסור זה הוא רק בבתי המשתאות, ובתוספות שם (ד"ה זמרא) הביאו לכך ראיה, אך הוסיפו כי בשירה הגורמת לתענוג רב [כמבואר בירושלמי שכאשר הריש גלותא היה שוכב לישון וקם מהשינה היו מזמרים לפניו], יש להחמיר גם שלא בבתי המשתאות.

והנה בטעם האיסור לשיר בבתי המשתאות, נראה מדברי הירושלמי (1) כי האיסור לשיר נובע מחמת החשש לשירת דברי נבלה בעקבות ביטול הסנהדרין. ולפי זה, יש לאסור גם שירה בפה, ואפילו שלא בבתי המשתאות.

ברם בדברי הרמב"ם בהלכות תעניות (2) משמע כי איסור השירה אינו תלוי בהכרח בחשש להוללות ופריצות, אלא זהו איסור הנובע מהנהגות האבלות על חורבן בית המקדש, כדבריו: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן. ואסור לשמען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה".

עוד מובא במסכת סוטה: "אמר רב הונא זמרא דנגדי [מושכי הספינות] ודבקרי [רועי בקר], שרי", וזאת מכיון שלא נועדה לשחוק אלא לזירוז המלאכה.

ב. להלכה מצינו בדברי הפוסקים שלוש שיטות באיסור שירה בזמן הזה.

• שיטת הרמב"ם והשו"ע (3) שפסק כדעתו: שירה בפה אסורה רק "על היין", דהיינו שירה מתוך שמחה של שתיית יין. אך שירה בכלי זמר, אסורה אפילו שלא "על היין". והאיסור הוא מפני חורבן בית המקדש.
• שיטת הטור והרמ"א: שירה בכלי זמר, שלא "על היין", אסורה רק למי שרגיל בכך. ואילו שירה "על היין" אסורה לכל אדם ובכל מצב, בין בכלי זמר ובין בפה. כמבואר בדברי הרמ"א (3) מוסיף: "ויש אומרים דווקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה", ומקור דבריו במש"כ הטור (2).

וביאר המשנה ברורה (3) ס"ק יב) "רצונו לומר, לפי שהוא על היין אסרו בזה [בבית המשתה] ואפילו למי שאינו רגיל בזה, ודע דאפילו בפה אסור על היין לכולי עלמא. ועל כן יש למחות באותם שיושבים  לאכול סעודתם, ובחוץ עומדים ומנגנים, ובכל יום עושין כן, דזהו ודאי איסור גמור".

• בשו"ת הרמב"ם (2) החמיר יותר ממה שכתב בספרו היד החזקה (2), ואסר כל סוג של זמר, בין בפה ובין בכלי, בין "על היין" בין שלא "על היין", לרבות ניגון ללא מילים. וכפי שהביא הטור (2) "אבל הוא ביאר בתשובת שאלה דאפילו בפה אסור אף בלא משתה", וכתב המשנה ברורה (3) ס"ק יג) "וב"ח פסק דאפילו בלא יין גם כן אסור, דאמרינן בגמרא דוקא זמרא של מושכי הספינות או מושכי הבקרים שרי, שאינו אלא לזרזם במלאכתם, אבל דגרדאי אסור שהוא לשחוק בעלמא". ומסיים המשנה ברורה: "ועל כן נשים המזמרות בפה בעת מלאכתן יש למחות להן, ואם אינן שומעות מוטב שיהיו שוגגין". אמנם בשער הציון (ס"ק כה) הוסיף: "ואם מזמרות כדי לישן התינוק, שרי".

גם בהוראה למעשה, נחלקו הפוסקים – בשו"ת אגרות משה (5) כתב, כי מן הראוי לבעל נפש להחמיר כדעת הרמב"ם בתשובתו, לאסור זמר בפה אפילו שלא בבית המשתה.  אולם הגר"ע יוסף כתב בשו"ת יחוה דעת (6) "שאף בכלי נגינה יש להקל, כל שאין בו חשש פריצות והוללות אלא שירי קודש, וכן המנהג להקל". והביא את מה שכתב בשו"ת כפי אהרון (סימן נב) "הנוהגים להקל לנגן בכלי שיר, סומכים על דברי הטור והרמ"א (סימן תקס) שלא גזרו חכמים אלא רק במשתה, או למי שרגיל בכך כדרך המלכים ששוכבים ועומדים בכלי שיר".

• • •

שמיעת כלי זמר ברדיו או בטייפ ודיסק

ג. ההתפתחות הרבה בעולם המוזיקה ברבות השנים, הביאה לפתחם של פוסקי ההלכה שאלות רבות בנדון שמיעת מוזיקה בזמן הזה. בראש ובראשונה, האם שמיעת כלי זמר ברדיו או בטייפ ודיסק נכללו באיסור זה.

ואמנם בשו"ת החלקת יעקב (5) חידש כי שמיעת מוזיקה ברדיו לא נכללה בגזירת האיסור לשמוע שירה בזמן הזה, כדבריו: "הגזירה היתה כל מיני כלי זמר. והסברא נותנת דאף כל זה שיתחדשו בכלל. אבל הרדיו שאין רואים כלל המנגן ובא ממרחק רב על פי חדשות הטבע, מיקרי פנים חדשות ואינו בכלל הגזירה. ואף שהיא רק סברא בעלמא, ומי שירצה יכול לדחותה, מכל מקום סניף יש". ובשו"ת יחוה דעת (6) צירף סברא זו להתיר לשמוע שירים ברדיו.

לעומתם, כתב הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (5) "בענין שמיעת שיר הפאטאפאן" [תקליט] כי "הרמב"ם סגר עלינו את השער, ואסר כל משמיע קול שיר שבעולם, אפילו אינו כלי שיר מיוחד לכך, ואע"פ דכלי הנ"ל לא היה בימיהם. אבל נכנס לפי דעתו בגדר כל משמיע קול של שיר".

שמיעת מוזיקה לשם הפגת העצבות ולא מטעמי שמחה

ד. רבי שמעון גרינפלד [תלמידו של המהר"ם שיק, מגדולי הפוסקים בהונגריה בדור שלפני השואה] כתב בשו"ת מהרש"ג (4) מקור לסברא שבשמיעת מוזיקה לשם הפגת העצבות, נהגו העולם להקל בזה, בתוך דבריו בנדון שמיעת שירים מתקליט: "דבאמת מבואר בספר שער הקדושה למהח"ו ז"ל, דיש ד' מידות אשר הם כמעט כל היסוד של עבודת ה', ואחד מהם הוא עצבות. וכן נראה בחוש שהעצבות הוא מדה רעה מאד ומביא לידי כמה עבירות. ואם כן מי שהוא עלול בטבעו לבוא לידי עצבות ח"ו, בוודאי אין עליו חטא אם שומע קול פאנאגראף [תקליטים] להפיג צערו. ואדם שהוא בטבע אינו בעל עצבות, בוודאי יש עליו איסור לשמוע קול פאנאגראף, ושייך בו יותר האיסור של עשאוני בניך ככנור. ולכן שפיר אמרתי שזה הוא נשתנה לפי האדם והמקום והזמן, ואי אפשר בו לומר שום כלל, דאין אדם יודע מטמונותיו של חברו". וכדבריו כתב בספר פסקי תשובות (7) אות יא) "ובזמנינו נתפשט המנהג בין ההמונים לשמוע נגינה ושירה מהכלים הנ"ל. וכבר כתבו גדולי הפוסקים ללמד זכות על זה עקב חולשת הדורות והעצבים הרופפים, ושמיעת הניגונים מחזק הנפש, ובפרט לאנשים שטבעם נוטה לעצבות ומרה שחורה, שהיא להם רפואה ממש".

לימוד נגינה לצורך פרנסה או לפיתוח הכישרונות ולתענוג בעלמא

ה. באגרות משה (6) כתב להתיר לימוד נגינה לצורך פרנסה, אך להנאתו אסור. וכן מבואר בשו"ת בצל החכמה (6) שהוכיח כן מדברי המהר"ם שיק (3). ובתשובות והנהגות (6) כתב שלימוד נגינה לבנות מותר אם כוונתם לרכוש מקצוע כדי לפרנס הבעל כדי שיוכל ללמוד תורה, ואילו לימוד שלא לצורך זה "צריך שאלת חכם שיורה לפי מצב המשפחה ומצב הבת". ויעו' סיכום הדינים בפסקי תשובות (7) אות י).

ו. כלי זמר בשמחות של מצוה

הרמ"א (3) פסק להלכה את דברי התוספות בגיטין (1) "וכן לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה, הכל שרי". וביאר המשנה ברורה  (3) ס"ק טז) "בין בפה, בין בכלי ועל היין, רק שלא יהא בה ניבול פה".

וכתב האגרות משה (5) "חתן וכלה שנקטו, הוא רק לציור, והוא הדין לכל דבר מצוה", וכפי שפסקו ביחוה דעת (6) ובפסקי תשובות (7) שכן הוא בסעודות ברית מילה ובר מצוה, נישואין ושבע ברכות, סיומי מסכת והכנסת ספר תורה.

ובנדון נגינה ב"דינר" לאיסוף צדקה, הסתפק באגרות משה (5) האם נכלל בגדר "דבר מצוה", מאחר שהסעודה והשמחה אינה מצוה בעצם, אך מצד שני הסעודה נערכת לכבוד מקיימי מצות הצדקה.

ועי' סיכום הדינים בפסקי תשובות (7) אות יב) ובמש"כ שם בענין האיסור ללכת לערבי שירה לתענוג.

ז. לחן פסוקים למילים מהתנ"ך ומאמרי חז"ל

במסכת סנהדרין (3) אמרו חז"ל: "הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים". והביא המשנה ברורה (3) ס"ק יד) את דברי המהרי"ל: "שלא כדין הוא שמשוררין במשתה אודך כי עניתני וכהאי גוונא לשמחת מריעות, כי אז התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך כמין זמר. אך בבית הכנסת לרגלים מצוה לזמר. ועל כן מסיק המג"א דלא שרי בשבת לזמר אלא אותן שירים שנתקנו על הסעודה אבל פיוטים אחרים אסור".

אמנם בפסקי תשובות (7) אות יד) הביא מדברי השדי חמד, שדייק מדברי רש"י בסנהדרין, שהאיסור האמור הוא רק באופן שעושים כן דרך שחוק והיתול, אבל אם כוונתו לשם שמים לתת שבח והודאה להשי"ת, אין בזה איסור, עי"ש.

• נגינה בכלי זמר או בטייפ בשמחות בירושלים – ראה במאמרו של הרב טוביה פריינד (8) ובפסקי תשובות (7) אות יג).
• מעלות הזמרה להשגת הדביקות בה' – ראה במאמר האדמו"ר רבי אהרן ראטה בספרו שומר אמונים (9).

"אין השכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה' (8) שבת , ב)