מחיצה בין גברים ונשים
א. במסלולי החיים אנו נפגשים לעיתים תכופות בשאלה האם יש חיוב הלכתי להפריד בין גברים לנשים באמצעות מחיצה, כגון בסעודת חתונה או מסיבת שבע ברכות, בסעודת "דינר" המיועד לאיסוף כספים למוסדות תורה, או במסירת שיעורי תורה בפני ציבור גברים ונשים.
לבירור סוגיא זו, נעיין תחילה בדברי חז"ל והפוסקים המשמשים כמקור לחיוב הפרדה בין גברים ונשים, ומתוכם נבוא לדון האם את ההפרדה חייבים לבצע באמצעות מחיצה בלבד, או שדַי בהפרדה של המקומות, כגון בישיבה סביב שולחנות נפרדים או בגושי מקומות מופרדים במרחק זה מזה.
- במסכת סוכה (1) מבואר בהרחבה ה"תיקון הגדול" שעשו בבית המקדש בשעת שמחת בית השואבה מחשש לקלות ראש, כאשר בנו "גזוזטראות" [מרפסות] במיוחד לנשים, על ידי שהתקינו זיזים בכתלים ועליהם הניחו לוחות עץ "שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. ואמנם מעשה זה אינו מובן מאליו כלל וכלל, כפי שהקשו: "היכי עביד הכי, והכתיב (דברי הימים א, כח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל". ופירש רש"י: "כל מלאכת התבנית שהודיעו הקב"ה על ידי גד החוזה ונתן הנביא", ואם כן מנין ה"היתר" לשנות מבנין בית המקדש להוסיף על בניינו בזיזים אלו. ותירצו: "קרא אשכחו ודרוש". ופירש רש"י: "קרא אשכחו שצריך להבדיל אנשים מנשים, ולעשות גדר בישראל שלא יבאו לידי קלקול", ועיי"ש בסוגיא הפסוק "שמצאו" בנבואת זכריה לעתיד לבוא.
ומפשטות הסוגיא נראה, שיש חיוב להפריד בין גברים ונשים כדי שלא יבואו לקלקול ולקלות ראש.
ובדברי הרמב"ם בפירוש המשניות בסוכה (1) מבואר שההפרדה נועדה "כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים".
אולם בהלכות לולב כתב הרמב"ם (1) שה"תיקון" שעשו בבית המקדש נעשה "כדי שלא יתערבו אלו עם אלו".
- במסכת קידושין (1) מסופר על אביי שסידר מחיצה של קנקנים במקום קיבוץ גברים לנשים בדרשה או בחופה, ופירש רש"י "שאם יבואו זה אצל זה יקשקשו וישמע הקול". ומשמע שעשה זאת למנוע תערובת בין גברים לנשים.
- עוד אמרו בגמרא בקידושין (1) "סקבא דשתא רגלא". ופירש רש"י: "ריעוע של ימות השנה לייחוד ולעבירה, ימות הרגל, שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה". ובתוספות שם הוסיפו: "ונותנים עין זה על זה. ויש אומרים לכך נהגו להתענות לאחר הפסח ולאחר סוכות". ועל פי דברי הגמרא כתב הרמב"ם בהלכות יום טוב (2) "חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיזהירו לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, שמא יבואו לידי עבירה", וכן נפסק בשו"ע בסוף הלכות יום טוב (2). ומבוארת בזה חובה על בית הדין למנות שוטרים מיוחדים שיהיו ממונים למנוע תערובת בין גברים ונשים אפילו בתוך הבית, בשעת שמחת הרגל "שברגל מצוי הקלקול ביותר" בגלל השמחה [משנה ברורה סי' תקכט ס"ק כב (2) ועי"ש בשער הציון ס"ק כא].
- מרן השו"ע פסק בהלכות שבת (2) שאסור לעשות בשבת "מחיצה המתרת", וברמ"א הוסיף כי מותר לעשות בשבת "מחיצה הנעשית לצניעות בעלמא". דהיינו מחיצה שנועדה להפסיק בין אנשים ונשים כששומעים הדרשה.
ומבואר איפוא, כי מחיצה זו אינה בגדר "מחיצה מתרת" אלא מחיצה "לצניעות בעלמא".
ברכת "שהשמחה במעונו" במקום תערובת נשים וגברים
ב. הב"ח (2) כתב שבקראקא נהגו לא לברך "שהשמחה במעונו" בסעודה שישבו בה אנשים ונשים יחד בחדר אחד. והביא כן מספר "מנהגים" [לרבנו יצחק אייזיק טירנא, מרבותינו הראשונים] "דאין מברכים שהשמחה במעונו היכא דאיכא חששא דהרהור עבירה, לפי שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש בו הרהורי עבירה". וכן נקט רבינו יהודה החסיד בספר חסידים (2) שאין לברך "שהשמחה במעונו" במקום "שנשים יושבות בין האנשים, שהרהורים שם".
בשו"ת בני בנים (6) דקדק בלשון הב"ח שלא כתב בלשון איסור, אלא יישב את מנהג קרקא. ועוד דקדק מדברי הב"ח שכתב שאין לברך כאשר האנשים והנשים יושבים יחד בחדר אחד, משמע באותם שולחנות. וכן נראה מדברי הספר חסידים שכתב "שנשים יושבות בין האנשים", ומשמע בתערובות באותם שולחנות. ואילו הב"ש (2) שהעתיק את לשון הב"ח כתב "כשאנשים ונשים בחדר אחד", ונראה שאסר אפילו כשיושבים בשולחנות נפרדים בחדר אחד.
ובקיצור שו"ע (2) כתב: "צריכים להיזהר שלא יאכלו אנשים ונשים בחדר אחד, שאם אוכלים אנשים ונשים בחדר אחד, אין אומרים שהשמחה במעונו, כי אין שמחה כשיצר הרע שולט".
לעומת זאת, הלבוש (3) הביא את דברי הספר חסידים הנ"ל, וכתב: "ואין נזהרים בזה עכשיו, ואפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים בין האנשים, ואין כאן הרהורי עבירה על כך, דדמיין עלן כקאקי חיוורא מתוך רוב הרגלן בינינו, וכיון דדשו דשו" [כוונת הלבוש לדברי הגמרא במסכת ברכות (כ, ב) שרבי גידל היה יושב בפתח שערי בית הטבילה של הנשים כדי לפסוק להן בהלכות טבילה, וכששאלוהו רבנן כיצד אינו חושש להיכשל בהרהורי עבירה, השיב להן כי הנשים דומות בעיניו כ"קאקי חיוורי", דהיינו "אווזים לבנות", ולכן אינו חושש כלל להרהורי עבירה].
ממוצא הדברים הנ"ל דנו הפוסקים האם יש חיוב מהתורה להפריד בין גברים לנשים, והאם חובה להפריד במחיצה בין נשים לגברים בסעודת חתונה, או בסעודת "דינר" המיועד לאיסוף כספים למוסדות תורה.
פסקי האגרות משה בנדון גובה המחיצה בבית כנסת ובדיני הפרדה במחיצה בין גברים ונשים
ג. רבי משה פיינשטיין, עסק בנושא ההפרדה בין גברים לנשים באמצעות "מחיצה" בתשובות רבות ב"אגרותיו".
בתשובה הראשונה שכתב (3) ח"א סימן לט) קבע רבי משה, שהאיסור שנשים וגברים יהיו בתערובת הוא מהתורה, שאם לא כן לא היה היתר לשנות מתבנית בנין בית המקדש "שלכן הוא כמפורש שצריך לעשות הזיזים והגזוזטראות", ואיסור זה הוא משום "קלות ראש". ולכן האיסור מהתורה הוא רק בבית המקדש מדין "מקדשי תיראו", ומסתבר שבכל מקום שצריכים אנשים ונשים להיקבץ, וכגון בבית כנסת להתפלל, חיוב מחיצה כדי שלא יבואו לידי קלות ראש הוא מהתורה. ו"שיעור" המחיצה, לכתחילה, שהנשים יהיו ב"גזוזטרה" נפרדת, ואם זה לא שייך, די במחיצה בגובה י"ח טפחים, שמגיעה עד אחר הכתפיים של הנשים, שאז אין חשש לקלות ראש [ועיין בדבריו במה שהסביר את מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות (1) שיש צורך במחיצה כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים].
בתשובה נוספת (4) סימן מא) חזר האגרות משה וחיזק את פסיקתו [ראה בסוף דבריו: "בבית הכנסת ובשעת התפילה הוא איסור ברור ומדאורייתא [לשבת גברים ונשים ללא מחיצה] וצריך שתהיה מחיצה של י"ח טפחים ביניהם או שיהיו הנשים למעלה והאנשים למטה"], אך הוסיף כי "במקום הקיבוץ לדברי הרשות ואף בחתונות מסופקני אם יש איסור זה באופן שליכא חשש יחוד, ויותר נוטה שליכא לאיסור זה" – דהיינו לאיסור של ישיבה של גברים ונשים ללא מחיצה. והביא לכך ראיה מישיבת גברים ונשים של כמה משפחות בבית אחד לאכול את קרבן הפסח, כמשמעות הסוגיא בפסחים בדף ס"ד והסוגיא בדף פ"ו שלא היתה מחיצה ביניהם כדי שלא יחשבו כשתי חבורות (4).
ועוד הוכיח האגרות משה שם מהאמור בסוגיא שם בפסחים בדף פ"ו (4) ש"הכלה הופכת פניה ואוכלת", ופירש רש"י "שהיא בושה לאכול לעיני האנשים שמסתכלים בה", ומשמע שלא היתה מחיצה ביניהם.
ואכן בתשובה מאוחרת יותר (5) יו"ד ח"ד; נכתבה בשנת תשמ"ו) כתב רבי משה: "בקשר להצטרכות למחיצה בחתונה, ידוע שהסברתי בספרי אג"מ או"ח ח"א שהחיוב למחיצה יש רק לדבר שפתוח לרבים, וחתונה נחשב כדבר פרטי".
וכן מבואר בהרחבה בדברי רבי יהודה הרצל הנקין בשו"ת בני בנים (6) שמעיקר הדין אין חיוב מחיצה בחתונות, והוכיח כן מדברי רבותינו הראשונים, ובראשם מהרי"ל שמשמע מדבריו שבסעודות הנישואין היו יושבים גברים ונשים בחדר אחד, ולא הוזכר בדבריו הצורך להפרידם במחיצה. ומכל מקום ישיבת אנשים ונשים בערבוביא באותם שולחנות ודאי אסורה [וכתב שם כי לגבי אמירת ברכת "שהשמחה במעונו" יש לומר שסומכים על סברת הלבוש (2) שאף שהתיר רק בשולחנות נפרדים, מכל מקום מועיל טעמו מאחר שרגילים לראות אלו את אלו לא שייך בזה הרהורי עבירה].
וראה גם בתשובות נוספות של רבי משה בנושאי מחיצה בבית הכנסת (5) או"ח ח"א סימנים מב-מג).
ד. בתקופה מאוחרת יותר, התיר רבי משה "דרשה באולם ללא מחיצה כדי לקרב רחוקים" (5) או"ח ח"ה סימן יא), וכתב בתוך דבריו: "ואע"פ שלדינא צריך שתהיה מחיצה, כיון שההזמנה לכלל הציבור ולא לאנשים פרטיים, מכל מקום כיון שאין אפשרות אחרת [ויש חשש שיסרבו לבוא אם נצריכם להיות נפרדים ע"י מחיצה], אין למנוע מלהשפיע עליהן כדי לקרבם לתורה ולמצוות מחמת חסרון מחיצה, אם אך אין זה בשעת התפילה".
- מחיצה במקום שאינו קבוע לתפילה, כגון בבית אבל – בנדון זה כתב האגרות משה (5) או"ח ח"ה סימן יב אות א), כי "לדינא הנשים בבית אבל צריכות ללכת לחדר אחר. והטעם דבית אבל הוי מקום שפתוח לרבים, שצריך בו מדינא תמיד הפרדה בין הנשים לאנשים, וכל שכן בשעת תפילה, כמבואר בתשובתי בא"מ או"ח ח"א סימנים ל"ט – מ"א. אבל אם למעשה הנשים אינן מסכימות לעזוב את החדר, נחשב זה לאקראי, ואין להימנע מלהתפלל מחמת זה. אבל בבית חתן מדינא אין צורך במחיצה, שאינו פתוח לרבים, אלא רק לבני המשפחה. לכן די בכך שילכו האנשים המתפללים לזווית אחת שיוכלו לכוין שם, ושם יתפללו".
- האם צריך מחיצה בפני מעט נשים – האגרות משה (5) או"ח ח"ה סימן יב אות ב) כתב לדון "עד כמה נשים אין צריך מחיצה, כגון בבית אבל, או בבית מדרש שמתפללים שם בימי חול ובמנחה בשבת, שאין שם מחיצה, האם מותר להניח שכמה נשים יכנסו וישבו בסוף החדר". וציין ש"בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש". ולמעשה כתב כי "ההלכה למעשה בעניין זה צריכה עיון ותלויה בהרבה עניינים. ומכל מקום נראה שבבית מדרש שבכל שבת תרצה אפילו אשה אחת לבוא למנחה בקביעות, שאין להקל להתפלל בלא מחיצה, ורק באקראי אפשר להתיר. ואפשר להתיר, באקראי, רק עד ב' נשים ולא יותר".
- מסירת שיעור על ידי אשה שלא בשעת התפילה – בנדון זה כתב האגרות משה (5) או"ח ח"ה סימן יב אות א) "שעצם מה שיושבים השומעים בתערובות הוא חיסרון גדול, אבל לא אכנס לדון בנידון זה למעשה. ועצם הגדת השיעור על ידי אשה מותר, אם הוא באקראי בלבד. וצריך להזהירה שתשב בדווקא בעת אמירת השיעור, שיהיה באופן צנוע יותר. כמו כן יש לעשות זאת בבית פרטי דווקא, ולא בבית כנסת או בית מדרש".
החולקים על האגרות משה
ה. בראש החולקים על האגרות משה, עמד האדמו"ר רבי יואל מסאטמר, שכתב תשובה ארוכה ומנומקת בשו"ת דברי יואל, שחלקה הראשון מובא כאן (7), ובה הקשה על פסק האגרות משה להתיר מחיצה בגובה י"ח טפחים "מה יועיל מחיצה שעד הכתפיים אין הראשים והצורות מגולות, הלוא יכולים להרבות בדברים ושחוק וקלות ראש, והמחיצה שבין הגופים אינה כלום, כי הכל בתר רישא גרירי שמשם בה הקלות ראש והשיחה של הבל ואיסור, והיאך אפשר להתיר באיסור דאורייתא על סמך סברא בעלמא". ועוד הקשה שם ממה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות בסוכה (1) שהחיוב במחיצה בין גברים ונשים יסודו כדי למנוע מהאנשים להסתכל בנשים.
גם רבי אברהם ויינפלד מירושלים, כתב בשו"ת לב אברהם (8)-(9) תשובה מנומקת לסתור את פסק האגרות משה שהתיר ישיבה ללא מחיצה בחתונות, בה קבע שיש איסור בעצם בתערובת נשים וגברים הנמצאים ביחד ממש, וכאשר אינם מעורבים ממש אלא מופרדים זה מזה, אין איסור בעצם, אלא שאם יש חשש שיבוא לידי עבירה, שהוא בין הסתכלות והרהור, בין שחוק וקלות ראש, יש חיוב מדאורייתא לעשות תיקון למנוע זאת. ואיסור זה אינו מוגבל דווקא לבית המקדש או לבית כנסת, אלא נאמר בכל מקום של קיבוץ גברים ונשים.
בהמשך דבריו, דחה את ראיות האגרות משה מהסוגיות בפסחים (4) שאין חיוב להפריד בין גברים ונשים במחיצה, כי יתכן לומר שבגמרא מדובר בבני משפחה המכירים האחד את השני, ואין בזה חשש להרהור [וכיוצא בזה דחה רבי יצחק רצאבי, מפוסקי יהדות תימן (11), את ראיות האגרות משה].
ולמעשה הכריע הרב ויינפלד, כי ישיבה של גברים ונשים ביחד באותו שלחן אסורה מדאורייתא, ולכן גם במקום שרוב הציבור יושב כך ולציבור יראי ה' הניחו מקום לשבת בנפרד "מאחר שיתר המסובים עוברים על איסור דאורייתא, אסור ליראי ה' להשתתף שם". אולם אם מסדרים את מקומות הישיבה בשולחנות נפרדים של גברים ונשים במרחק זה מזה ללא מחיצה, יש להקל "בדוחק גדול לצורך מצוה ולמען השלום" ליראי ה' לשבת שם.
וראה גם בדברי רבי משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (10) בנדון השתתפות בחתונה שיושבים אנשים ונשים במעורב, ובדברי רבי מרדכי גרוס מבני ברק, בספרו אם אני חומה (10) סימן כד) בנדון זה.
- סיכום דברי הפוסקים בנדון "מיקום העזרת נשים ומחיצתה כדת וכדין – פסקי תשובות (10).
חובת הפרדה בין גברים ונשים בנסיעה באוטובוס, במסעדה או בחדר אוכל בבית מלון
ו. על פי המבואר לעיל בתשובותיו של האגרות משה, מקומות אלו הם "קיבוץ לדבר הרשות", שאין חיוב להפריד במחיצה מעיקר הדין. ובספר אום אני חומה (10) סימן כג) כתב: "ובמקומות הבראה שנעשו בקיץ למשפחות, אמרתי להם שבחד האוכל יעשו מחיצה בין כל משפחה, ועכ"פ באי אפשר, שישבו בריחוק מקום". והרב רצאבי כתב בתוך דבריו (11) כי "במסעדה, אם יושבים, לכאורה אין קשר בין האנשים", ולכן אין חיוב לשבת בהפרדת מחיצה.
לסיום: נעיין בדבריו המאלפים של השרידי אש (12)-(13) אודות דרך החינוך של ארגון המשתף בנים ובנות בפעולותיו.
