מי שפרע

דיני המתחרט על מקחו ורוצה לחזור בו

א. בסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (1) מז, ב) מבואר כי מהתורה ניתן לקנות מטלטלים בנתינת כסף מהלוקח למוכר [עי' בסמ"ע (4) חו"מ סי' קצח ס"ק א) שהביא את המקורות מהתורה], ולדעת רבי יוחנן תיקנו חכמים שמטלטלים אינם נקנים בכסף אלא במשיכה או בהגבהה "גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה". כלומר, חכמים גזרו שלא יקנו מטלטלים עד שיעשה בהם את הקנין הראוי להם – "משיכה" או "הגבהה", מהחשש שמא יתן הלוקח את דמי החפץ וקודם שיקחנו מיד המוכר יאבד החפץ באונס, כגון שתפרוץ שריפה, ומכיון שהמוכר כבר קיבל את המעות הוא יתמהמה ולא יצילו, ולפיכך העמידו חכמים את המטלטלים ברשות המוכר כל זמן שהם ברשותו ולא קיבל אלא מעות, כדי שישתדל להצילם. וכן נפסק להלכה בשו"ע (4) סי' קצח סע' א).

אולם כל זה בדיני אדם, שהמוכר או הלוקח יכולים לחזור בהם ולהתחרט מהמקח לאחר נתינת המעות קודם המשיכה, אבל מדין שמים אמרו במשנה (1) "מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה [ובגמרא (1) מח, א)  הוסיפו: "ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים"] הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו" [וראה בשיטה מקובצת (3) במאירי (3) ובערוך השלחן (3) ביאור דברי חז"ל, מדוע בחרו חז"ל דווקא בקללה זו למי שאינו עומד בדיבורו].

ובסוגיית הגמרא (2) מח, ב) נחלקו אביי ורבא האם אמירת "מי שפרע" היא "הודעה", או "קללה" שבית הדין מטיל על החוזר בו מדיבורו: "אביי אמר אודועי מודעינן ליה [הדיינים "מודיעים" לו "דע שאם תחזור [דהיינו תתחרט מהקנין] סופך להיפרע ממך"]. רבא אמר, מילט לייטינן ליה". והלכה כרבא, יעו' בדברי הרא"ש (3) והרמב"ם (3) הלכה ב) והשו"ע (סי' רד סע' ד) שבית הדין "אוררים" את החוזר בו מהקנין.

עוד נחלקו בסוגיא (2) בבא מציעא מח, ב) מה הדין כשלא נתן הלוקח למוכר אלא מקצת מעות מסך הדמים שסיכמו ביניהם, האם החוזר בו מקבל עליו "מי שפרע" גם על החלק שלא נתן מעות כנגדו: "ערבון, רב אמר כנגדו הוא קונה. ורבי יוחנן אמר, כנגד כולו הוא קונה". ולהלכה נפסק בשו"ע (4) סי' רד סע' א) כרבי יוחנן שמקבל "מי שפרע" גם על החלק שלא נתן מעות כנגדו, משום דבסתמא קני להו לכולהו, דלא כרב שסבר שרק חזרה על חלק שכנגד המעות שניתנו אסור לחזור בו, אבל על החלק שכנגד המעות שעדיין לא ניתנו מותר לחזור בו, כי בסתמא לא קני לכולהו, וז"ל השו"ע: "מי שנתן דמים ולא משך המטלטלים, אף על פי שלא נקנו לו המטלטלים כמו שנתבאר, כל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע; ואפילו לא נתן אלא מקצת הדמים" [ועי' בפתחי חושן (7) פרק ב ס"ק לו) שכתב "ולא מצאתי בפירוש עד אימתי יכול לחזור מקנין ולקבל על עצמו "מי שפרע". ועי"ש (הערה לט) במה שהביא מחלוקת הפוסקים האם המקבל עליו "מי שפרע" נפסל לעדות, ועל כן אין לייחדו לעדות לכתחילה].

יצויין כי בגמרא (1) מח, א) מבואר שאפילו בסיכום בין הקונה והמוכר לבצע קנין "בדברים" בלבד, שכמובן הקנין לא חל – "החוזר בו, אין רוח חכמים נוחה הימנו". ובהמשך הסוגיא (2) מט, א) נחלקו רב ורבי יוחנן בדין זה: "דברים, רב אמר אין בהן משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה". ולהלכה נפסק בשו"ע כדעת רבי יוחנן (5) סי' רד, סע' ז) "הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו". ודין זה הובא גם בדברי הרמ"א (5) שם סע' יא) יעו"ש במה שהוסיף.

ב. במסכת בבא מציעא (עד, א) מפורש קנין 'סיטומתא', שהוא מנהג הסוחרים לבצע קנין והעברת בעלות באופנים שונים, כגון באמצעות רישום על חביות [רש"י], תקיעת כף [רא"ש] או מסירת מפתח המקום שבו נמצאת הסחורה לידי הקונה [ראבי"ה] וכדומה. וקנין זה חל בתנאים מסויימים גם על פי ההלכה, כפי שנפסק בשו"ע (5) סי' רד סע' ו; ומקודם לכן בסימן רא סע' א) "מכר לו בדברים בלבד, ופסקו הדמים, ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו, אף על פי שלא נתן לו מהדמים כלום, כל החוזר בו אחר שרשם מקבל מי שפרע. ואם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם קנין גמור, נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו, וחייב זה ליתן הדמים".

ועל פי זה כתב המהרש"ם [הובא בספר דרכי משפט (11), מאת הרב  אלעזר נידאם, בני ברק תשס"ט) בפתיחה לפרק טו] כי במקום שנהגו רוב הסוחרים לקיים את המקח ולתת סחורה כנגד המעות, כאשר נתן הלוקח את המעות, חל הקנין מדין "סיטומתא", והביא שכן הסכים עמו הגרי"ש נתנזון אב"ד לבוב [מח"ס שו"ת שואל ומשיב]. והוסיף שאם שילם הלוקח דמי קדימה, המנהג אצל הסוחרים לקיים את המקח כנגד דמי הקדימה. אולם בספר משפט הקנין (6) מאת רבי עובדיה יוסף טולידאנו, ירושלים תשס"ח) הביא מדברי הסמ"ע שגם בקנין סיטומתא יש לחשוש לגזירת חכמים שמא יטען המוכר "נשרפו חיטיך בעליה", ולכן כששילם את כל המעות לא קנה. וכעין זה כתב האבני נזר, שקנין סיטומתא אינו מועיל אלא בדבר שאינו נגד דין תורה, אבל בדבר שהתורה אמרה שאינו מועיל אף שהמנהג לקנות בו, אינו חל "דאין המנהג עוקר הלכה" [ועי"ש במש"כ בנדון חזרה מקנין במקום שהמנהג לקנות בכסף עם מעשה נוסף].

חזרה מקנין שנעשה בכתיבת שטר חוב או בהמחאה

ג. בספר דרכי משפט (12) סע' ד) הביא מחלוקת הפוסקים, כשהקונה לא נתן מעות כלל אלא כתב לו שטר חוב על סך המקח, האם זהו קנין גמור או כקנין מעות בעלמא, או שאינו קנין כלל אלא "דברים". ולכן כשהלוקח רוצה לחזור בו, אי אפשר לחייבו בדיני אדם לקיים את המקח כי "המוציא מחברו עליו הראיה". וגם מדין שמים אין בית דין יכולין לאורר אותו [לקללו ב"מי שפרע"] כיון שיתכן ואין זה קנין כלל, אבל ראוי שבית הדין יודיעו לו שהוא ספק חייב בדיני שמים. והביא מדברי הפתחי חושן, כי דין זה אמור כשהקונה נתן למוכר המחאה של עצמו על סך המקח, אך אם נתן המחאה של אחרים [עם "הסבה"], יש לומר שזהו כקנין מעות לחייב את החוזר בו מהמקח ב"מי שפרע".

ובספר משפט הקנין (6) עט יוסף ס"ק ג) כתב לחלק בין שיק "מזומן", אשר דינו כקנין כסף משום "לא פלוג", לעומת שיק "דחוי", שכל עוד שלא הגיע זמן הפרעון, כאשר חוזר אחד מהצדדים אין צריך לקבל "מי שפרע".

סיכום – דרכי משפט (10)-(13) סע' א-ו), ויעו"ש בנדון לוקח שנתן משכון למוכר או שמחל חובו למוכר.

• ביטול קניית אתרוג או בשר שנקנה לצורך החג – דברי הגמרא (1) בבא מציעא מז, ב) שחכמים תיקנו שמטלטלים לא נקנים בכסף אלא במשיכה – נאמרו רק בקניית מטלטלים לדבר רשות, אבל בקנייתם לדבר מצוה, העמידו חכמים את דבריהם על דין תורה, שמטלטלים נקנים בכסף, כפי שנפסק בשו"ע (9) חו"מ סי' קצט סע' ג), בנדון קניית בשר לצורך ראש השנה, שמיני עצרת, פסח ושבועות. וראה במה שדן על פי זה בספר משפטי התורה (9) האם מוכר רשאי לחזור בו ממכירת אתרוג שקיבל עבורו מקדמה מקונה ראשון, ולאחר מכן מכר אותו לקונה אחר בסכום כפול.

דין "מי שפרע" בקרקעות

ד. הבית יוסף (4) סע' ה) הביא מחלוקת הראשונים האם בקרקעות יש דין "מי שפרע". והיינו שאם הלוקח נתן מעות למוכר ועדיין לא קנה את הקרקע לגמרי [כגון במקום שכותבים שטר, כמו בזמנינו, שהקרקע לא נקנית ללוקח במעות אלא לשכותבים שטר], האם החוזר בו חייב לקבל "מי שפרע" כמו במכירת מטלטלים.

ובפתחי תשובה (4) סי רד ס"ק ב) הביא מדברי רבי עקיבא אייגר והמשכנות יעקב שנקטו לדינא, שגם בקרקע שייך דין "מי שפרע" מאחר "שדעת הרבה גדולי הראשונים דגם בקרקעות יש מי שפרע, ולא מצינו חולק בהדיא על דבריהם שהיו כמסתפקים בדבר, אבל לא חולקים בוודאי". ובספר דרכי משפט (13) הערה יד) דייק כן גם בדברי מרן השו"ע דסבירא ליה לדינא שיש בקרקעות "מי שפרע".

אולם בקובץ הישר והטוב (10) הביא מדברי המהרש"ם שפסק כי דין זהו הוא "ספיקא דדינא", ולכן אי אפשר לחייב "מי שפרע" בקרקעות, אולם "כיון שהדין במחלוקת שנוי, דווקא למוחזק אין לחייב במי שפרע, כגון שהמוכר רוצה לחוור בו אחר קבלת המעות. אבל אם הלוקח חפץ לחזור בו ולתבוע מהמוכר שיחזיר לו את מעותיו ששילם לו, מכיון שהמוכר מוחזק במעות, יכול לומר איני מחזיר לך המעות עד שתקבל עליך מי שפרע" [יעו"ש בדבריו בנדון קונה ומוכר שהעלו על הכתב את פרטי המכירה ונתן הקונה "דמי קדימה" על חשבון, וקבעו להיפגש למחרת אצל עורך דין לצורך חתימת חוזה – האם רשאי אחד מהם לחזור בו עד מעמד חתימת החוזה].

תוקפו של "זכרון דברים" שנכתב בקניית דירה

ה. כיום נוהגים רבים, כשמוכר וקונה מסכימים על מכירת דירה לחתום ביניהם על "זכרון דברים". ולדעת המנחת יצחק (7) והפתחי חושן (7) שטר זה מהווה קנין לקונה מדין "שטר".

וביתר הרחבה ראה בדברי רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (8) בנדון חזרה מקניית דירה לאחר תשלום דמי קדימה וכתיבת "זכרון דברים", במש"כ על פי דברי החזון איש (8) בזמנינו כשמסתמכים רק על הרישום ב"טאבו".

וכן במה שדן השבט הלוי (6) בדיני חזרה מהמקח לאחר כתיבת "זכרון דברים" – על מי מוטל החיוב לשלם הוצאות תיקון דברים שנתקלקלו בינתיים. וראה עוד בקובץ הישר והטוב (11) בנדון "זכרון דברים" שנתברר לאחר כתיבתו שהיתה טעות בפרטי הדירה – האם בטל הקנין.