א. בספר תוכחת מוסר לרבנו המהרש"א (1), מסופר על מעשה מופלא שהיה בימיו של המהרש"א, שפסק כי מכירת עבירה תמורת כסף שרירא וקיימת, וערך "סדר תשובה" למוכר העבירות, כדי להקל מהקונה את עונשן בדיני שמים.
והנה בתחילת הדיון בתוקפה של "מכירת עבירות", יש לדון האם ניתן להשוות בין "מכירת עבירות", ל"מכירת המצוות" – אשר לכאורה מצינו לה מקור בהסכם השותפות שבין כספו של זבולון ותורתו של יששכר, המפורשת בדברי חז"ל המובאים ברש"י בפרשת ויחי (12) ובפרשת וזאת הברכה (2), במדרש (2), ובמסכת זבחים (2) שם מובאת מימרא בשם "שמעון אחי עזריה", ופירש רש"י: "על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צורכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהן שיהא חלק לעזריה בשכר תלמודו של שמעון, כדאמרינן בסוטה (2) אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ (שיר השירים ח, ז), לא כשמעון אחי עזריה, לפיכך נקרא על שמו שלמד על ידו".
אך כל זה קודם הלימוד, אבל לאחר הלימוד, לא מועילה "מכירת" זכויות הלימוד, כדברי הגמרא בסוטה (2) על הלל שעסק בתורה ואחיו שבנא שעשה עיסקא וביקש לקנות מהלל מחצית מזכויות הלימוד בתמורה למחצית הרווחים מהעיסקא, ועל כך דרשו חז"ל את הפסוק "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ". וכפי שהובא להלכה בבית יוסף (1) בשם רבנו ירוחם: "העוסק בתורה, קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חברו בסחורה ויטול חלק מלימודו, כמו יששכר וזבולון. אבל אחר שעסק כבר ונותן לו חלק בשביל ממון, אינו כלום". והוסיף: "ומסתברא שהעוסק אבד, שכבר ביטל חלקו". ודין זה הובא להלכה בדברי הרמ"א (2) בהלכות תלמוד תורה [ובגליון השו"ע (2) ציין רעק"א לתשובת מהר"ם אל אשקר (3) אשר נראה מדברי רבנו האי גאון שהביא, שגם קודם המעשה אי אפשר למכור שכר המצוה, כדבריו לענין "מי שנתן זהוב לחברו על מנת שיקרא בתורה, ותהיה זכות הקריאה בתורה שלו". וראה בספר ובתורתו יהגה (12) שהביא מדברי האמרי בינה שחילק בין "שכר סגולי" שלא נמכר, ל"שכר "גמולי" ששייך במכירה, והביא שם מעשים מהט"ז ומהגר"א שהיו מוכנים לתת משכר תורתם ומצוותיהם לאחרים. ועי"ש גם במה שהקשה, מדוע באמת לא תועיל מכירת "שכר גמולי" לאחר מעשה כפי שנראה מהגמרא בסוטה (2) במכירת הלל ושבנא].
על כל פנים, בדברי הבית יוסף והרמ"א מוסכם כי שכר המצוות לאחר שכבר נעשתה המצוה, לא ניתן למכירה בדמים וכפשטות הגמרא בסוטה. ומתוך לשונו של רב האי גאון המובא בתשובת מהר"ם אל אשקר (3) נראה דפשיטא ליה יותר כי עונש העבירות לא ניתן למכירה, וכדברי הגמרא במסכת שבת (3) "אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון, דכתיב צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה", ואדם נתבע רק על מעשיו. ואדרבה, עיקר חידושו של רב האי גאון היה, ששכר המצוות דומה לשכר העבירות, שגם הוא לא ניתן למכירה אחר שכבר נעשתה המצוה.
גם מדברי הרמב"ן בפרשת כי תשא (3) נראה שאי אפשר להיענש בעוון אחרים, כביאורו לבקשת משה רבנו מהקב"ה לאחר חטא העגל "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ", וז"ל: "ואם אין, מחני נא תחתם מספר החיים, ואסבול אני עונשם, כענין שאמר הכתוב (ישעיה נג, ה) וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. והקב"ה השיבו, החוטא אמחה מספרי, ולא אותך שלא חטאת".
ב. ברם מאידך גיסא, נראה כי אדם נענש על עוון אשר לא חטא בו, כדברי רבקה אמנו (3) "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי". וכן נראה מהגמרא בסנהדרין (4) ששלמה המלך הסכים לקבל על עצמו את הקללות שקילל אביו את יואב, ואכן הקללות נתקיימו בזרעו. ובמסכת שבת (4) כי יצחק אבינו היה מוכן לוותר על חלק משנות חייו באומרו "פלגא עלי ופלגא עליך", כדי שהקב"ה לא יעניש את בניו. ובמסכת סוכה (4) אמר רבי שמעון בר יוחאי "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", ופירש רש"י: "בזכותי אני סובל כל עוונותיהם, ופוטרן מן הדין". ובספר חסידים (5) מסופר אל אחד ש"קנה" חולי חברו, ולאחר הקנין, המוכר הִבְריא מחוליו, והקונה הבָּריא חלה ומת.
עוד זאת מצינו בדברי הגמרא בקידושין (4) מחיובי כבוד אביו, לומר לאחר פטירתו [במשך י"ב חודש] "הריני כפרת משכבו", ופירש רש"י: "עלי יבוא כל רע הראוי לבוא על נפשו", ודין זה נפסק בשו"ע בהלכות כבוד אב ואם (5). ומפורש איפוא, כי הבן יכול לקחת על עצמו עוונות ויסורים האמורים לבוא על אביו. ולא רק הבן, אלא גם אחרים, כדברי המשנה במסכת נגעים (4) "אמר רבי ישמעאל בני ישראל אני כפרתם". וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות: "וענין אני כפרתן, שיושם פדיונן, והוא מאמר יאמר אותו האומר לרוב אהבתו, כאשר זכר שווי מראיתם הגדיל חסדו להן ואמר אני כפרתן". ובמסכת בסוכה (5) אמר ריש לקיש "הריני כפרת רבי חייא ובניו", ופירש רש"י: "יסורים הבאים עלי, לכפרתו של רבי חייא ובניו יהיו, ולשון כבוד הוא זה, כשהוא מזכיר אביו או רבו לאחר מיתתו צריך לומר כן". וצ"ב בפשר אמירות אלו.
מכל המקורות הנ"ל נראה לכאורה שאדם יכול לקבל על עצמו את העונשים האמורים לבוא על עוונות אחרים, וצ"ע כיצד הדברים מתיישבים עם האמור לעיל שאדם נתבע רק על מעשיו.
ג. הרב חיים סופר [מתלמידי החתם סופר, שימש ברבנות במספר קהילות בהונגריה, נפטר בשנת תרע"א] דן בהרחבה בשו"ת מחנה חיים (6)-(7) בנושא "מכירת עבירות", ובתחילת דבריו כתב: "ומה שהמונים מגידים בשם מהרש"א, מי יודע אם יש ממשות במה שהמון העם מפיחים בעולם, אשר לא היה ולא נברא". והוא קובע בנחרצות על סמך דברי הגמרא בשבת (3) "אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון", שאין כל תוקף למכירת עבירות, והביא לכך ראיות נוספות מדברי המדרש בשיר השירים רבה וילקוט שמעוני בפרשת וזאת הברכה, יעו"ש. וכן הסתמך על דברי הרמב"ן בפרשת כי תשא (3) בתשובת הקב"ה למשה רבנו "החוטא אמחה מספרי, ולא אותך שלא חטאת".
ואת דברי הגמרא בקידושין שהבן אומר "הריני כפרת משכבו", ביאר המחנה חיים: "דשאני התם שהוא סוג של כבוד דהבן או התלמיד מכבדים אותו לאחר מותו", וכן יתכן שזו "תפילה" שה' הטוב יכפר עוון ולא ישחית [וראה בדברי שו"ת בצל החכמה (10) במה שהרחיב את היריעה בביאור משמעות אמירת "הריני כפרת משכבו]. ואת מאמרה של רבקה "עלי קללתך בני", הסביר "שאין הפירוש שהיא תכנס תחתיו לקללה, אר שנגלה לה בנבואה שלא יבוא עליו קללה". וכן מה שקיבל שלמה המלך את קללות יואב "הוא דבר אחר, שלא יענש [יואב] שתי רשעיות. וכן מה שמצינו תנאים [רשב"י ועוד] שקיבלו עליהם צרות כל ישראל, ענין אחר הוא. וגם מה שנמצא בפר חסידים (5) שקיבל אחד להיות חולה תחתיו, הוא ענייני פתחון פה לשטן רח"ל" [יצויין כי בשו"ת קנין תורה (9) כתב שאין להביא ראיה שמכירת עבירות חלה מדברי חובות הלבבות (5) כי המספֵּר לשון הרע על חברו "מעביר" את זכויותיו למי שסיפר בגנותו, ו"מתחייב" בעבירות שעשה מי שסיפר בגנותו, היות "וכל זה בידי שמים בדרך עונש, אבל שיהיה שייך בזה מכירה וקנין אין לנו". ועי"ש בסברתו המחודשת, שבעצם מכירת העבירות מגלה המוכר חרטה על מעשיו, ויש בזה חזרה בתשובה וביטול העבירות שנמחל לו].
גם רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון [מגדולי הפוסקים בגליציה, פולין. נפטר בשנת תרע"א]. כתב בשו"ת מהרש"ם (8) שאין כל תוקף למכירת עבירות מדין הקנין [יעו"ש בטעמיו ע"פ המקורות שהובאו לעיל] אולם המהרש"ם חידש שהקונה הופך להיות "ערֵב" עבור חטאי המוכר, וכידוע רשאי ה"מלווה" לגבות "חובו" גם מהערֵב, ועל כן הקונה "מסתכן" שח"ו יפרעו ממנו תחילה את עוונות המוכר. ולדעת המהרש"ם, גם אמירת "הריני כפרת משכבו" וכן דברי רבי ישמעאל "בני ישראל אני כפרתן" הם מדין "ערבות" [וראה במש"כ בספר בתורתו יהגה (13) להקשות על חידושו של המהרש"ם].
ובספר שמח זבולון (11) כתב שמכל ההוכחות שהביא המחנה חיים (7) שאין תוקף למכירת ערבות, אין ראיה נגד חידושו של המהרש"ם, שכן גם אם המכירה לא חלה בדיני קנין, עדיין יש מקום לגבות מדין ערבות [ומש"כ שם כי במעשה של המהרש"א (1) אין לפרש שהקונה נענש מדין ערב, שהרי המהרש"א יכל לומר לשותף החי לחזור בתשובה וממילא לא יהיה כבר מה לגבות מן הערב, תמוה מאד, שהרי המהרש"א אכן סידר למוכר "סדר תשובה" כדי להקל מעונשו על הקונה, וצ"ע].
תוקפה של מכירת עבירות בהלכות מקח וממכר
ד. מלבד השאלה העקרונית האם ניתן "למכור" עבירות, ולהיענש על חטאים של אחרים, יש לדון בתוקפה של מכירת עבירות בהלכות מקח וממכר. ראשית כל, באיזה מעשה קנין ניתן למכור "עבירה". וכתב המהרש"ם (8) שהמכירה חלה מדין קנין "סיטומתא", אולם למעשה "אין קנין סיטומתא בדבר דלא שכיח כלל, ואין בזה משום מנהג הסוחרים". שנית, יש לעיין היאך חל קנין "עבירה". והמחנה חיים (7) ציין כי במכירת "כל העבירות", הקנין לא חל בגלל שאין קנין ב"דבר שאינו מסויים" ו"דבר שין לו קצבה". ולפי זה בקניית עבירה ידועה, יתכן שחסרון זה לא קיים, וכפי שכתב בתוך דבריו: "אולי עובדא המסופר בשם מהרש"א היה על עבירה אחת ידועה, ואולי בתקיעת כף וקנין, אבל למכור כל עוונותיו ופשעיו בכולל, קלים וחמורים, עדרים עדרים, אנן סהדי דלא גמר לשעבד נפשו".
- סיכום פסק ההלכה למעשה במכירת עבירות – ראה בספר שמח זבולון (11) ובספר בתורתו יהגה (12)-(13).
- לסיום – נציין לדברים החריפים שכתב המחנה חיים (7) בגנות "מכירת עבירות", שיש בזה חשש מינות ח"ו מצדו של המוכר, ועזות מצד הקונה שאינו חש לקבל על עצמו עונשים של אחרים, ועי"ש שהורה למוכר ולקונה להתענות כל שנה ביום המכירה, ולבקש מחילה על המעשה ברבים בספר תורה. והמהרש"ם (8) כתב: "המוכר לא ישמח במכירתו, אבל הקונה יתאבל על רוע מעשיו". ובקנין תורה (9) כתב שהקונה "ראוי לעונש ולקנס כי חילל שם שמים".
