מעמיד בסוכה

 

מעמיד בדבר המקבל טומאה – סוגיית הגמרא

א. במשנה במסכת סוכה (1א) מובא: "הסומך סוכתו בכרעי המיטה כשרה, רבי יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, פסולה". בגמרא יש שפירשו את טעמו של רבי יהודה "מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה". ונחלקו רבותינו הראשונים בטעם דין זה, האם הוא מדינא או רק משום גזירה.

רש"י שם כתב: "הואיל ועיקרו של סכך אלו מעמידים הוי כאילו סיכך בדבר המקבל טומאה" [וביאר הב"ח (1ד) את דבריו שהוא טעם לפסול המעמיד מעיקר הדין כסכך עצמו]. וכן כתב בפסקי הרי"ד (1ב) "הואיל ועיקרו של סכך סמוך על דבר מקבל טומאה כאילו הסכך מקבל טומאה דמי". ומשמע מדבריהם, שמעיקר הדין, דין ה"מעמיד" ככל דיני הסכך, ולכן כשהמעמיד של הסכך הוא דבר מקבל טומאה הפסול לסיכוך, הרי זה כאילו סיכך בסכך פסול.

לעומת זאת מדברי הריטב"א (1ג) שכתב "שהוא פסול לסכך גזירה שמא יבוא לסכך בו", משמע שפסול מעמיד בדבר המקבל טומאה, הוא משום גזירת חכמים.

 

מעמיד בדבר המקבל טומאה – פסק ההלכה – שיטות הראשונים

ב. רבותינו הראשונים נחלקו כיצד לפסוק הלכה במחלוקת תנא קמא ורבי יהודה, ומה טעמו של רבי יהודה.

הר"ן (2ב) כתב: "הלכך נקטינן כרבי יהודה… משום גזירה, ומטעם ש"מעמידה בדבר המקבל טומאה", ולדעתו כן היא שיטת הרי"ף [ואף שהדברים לא כתובים ברי"ף במפורש, עיי"ש].

אמנם בשו"ת תרומת הדשן (2ד) כתב: "ונראה דמוכח נמי מדברי רב אלפס דסבר דטעמא דמקבל טומאה לאו עיקר הוא, מדלא מייתי בפסקיו ההיא פלוגתא". ומשמע מדבריו, שאכן פסק הרי"ף להלכה  כרבי יהודה, אבל לא מטעם ש"מעמידה בדבר המקבל טומאה", אלא מהטעם השני המבואר בגמרא "לפי שאין לה קבע".

ואילו בעל המאור (2ג) נקט להלכה כדברי חכמים, ואשר על כן אין לפסול סוכה הנסמכת בכרעי המטה, משום שאין כלל פסול מעמיד בדבר המקבל טומאה.

 

מעמיד בדבר המקבל טומאה – הכרעת מרן השו"ע והפוסקים

ג. פסקי מרן השולחן ערוך – האם מותר להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה – לכאורה סותרים זה את זה.

בסימן תר"ל (3ב) כתב מרן המחבר: "הסומך סוכתו על כרעי המטה, אם יש גובה עשרה טפחים מן המטה לסכך, כשרה", ומשמע מדבריו שאין כלל פסול של מעמיד בדבר המקבל טומאה, אלא רק פסול של "סוכת קבע", ולכן הצריך גובה י' טפחים. וכן משמע מדבריו בסימן תרכ"ט (3ג) שכתב: "לחבר כלונסות הסוכה במסמרות של ברזל, שהם מקבלים טומאה אין קפידא".

ברם בסעיף הבא בסימן תרכ"ט (3ג) הסתפק מרן השולחן ערוך האם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו, וכתב הרמ"א שם: "ולכן אין לסכך עליו ואפילו להניחו על הסכך להחזיקו אסור", ונמצא איפוא שיש מקום להחמיר להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה.

ואמנם נושאי כליו של השו"ע ורבותינו האחרונים ישבו על המדוכה לבאר את שיטת השולחן ערוך, ולהכריע כיצד יש לנהוג למעשה. המגן אברהם (3ג) מיישב את הסתירה בדברי השולחן ערוך בשני אופנים:

[א] לדעת השולחן ערוך מותר להעמיד בדבר המקבל טומאה. אלא שבסולם החמירו "משום שהיא עצמה סכך פסול". כלומר, שונה דינו של המניח סולם על הסכך, הנחשב כאילו מסכך ממש בסכך פסול.

[ב] לכתחילה אסור להעמיד בדבר המקבל טומאה ורר בדיעבד מותר [ולקמן תבואר שיטת המגן אברהם שאף לכתחילה מותר לחבר את כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל משום דהוי "מעמיד דמעמיד"].

ולמעשה הכריע המשנה ברורה (4ב) "לכתחילה נכון להיזהר בזה כי יש מן הפוסקים שמחמירים בזה", ובשער הציון (שם) הרחיב בליבון המקורות להכרעה זו.

בנושא זה, יש לציין לשיטתו של רבי בן ציון אבא שאול בפסיקה ההלכתית של מרן השו"ע, המבוארת בהרחבה במבוא לחלקו השני של שו"ת אור לציון (5א), ולדעתו בכל המקומות שמצאנו סתירה בין השיטות המובאות בדברי מרן השו"ע, אף במקום שהלכה להקל כשיטה אחת, יש מקום להחמיר כשיטה השנייה, כדבריו: "במקום שראה שאין דברי החולקים דחויים לגמרי, חשש לדבריהם במקום שבקל יכול לעשות כמותם". ובדרך זו יישב גם את הסתירה הנ"ל בדברי השו"ע בדין מעמיד בסוכה [אמנם הגר"ע יוסף (13) כתב בפשטות שדעת מרן השו"ע להתיר להעמיד סכך בדבר המקבל טומאה].

 

מעמיד בפסולים דרבנן

ד. מדברי הראשונים והפוסקים נראה שלמדו מדין מעמיד בדבר המקבל טומאה, לפסול גם כשמעמיד את הסכך בשאר פסולי סיכוך. בנוסף לכך, דנו האחרונים, האם יש להיזהר מלהעמיד את הסכך גם בדבר שפסול מדרבנן.

בפרי מגדים (5ב) כתב: "אף שלא גזרו להעמיד בזה משום שהוא גזירה לגזירה מכל מקום ירא שמים יחמיר שלא להעמיד הסכך על נסרים שיש בהם ד' טפחים שפסולים מדרבנן".

מאידך, בביאור הלכה (5ג) מבואר שבעל נפש יחמיר רק בפסול דאורייתא, ובפסול דרבנן לא גזרו.

בשפת אמת (5ד) מבואר שנדון זה יהיה הנפקא מינא בין שיטות הראשונים דלעיל, האם פסול המעמיד הוא מדינא או משום גזירה דרבנן. לדעת הריטב"א (1ג) שאסרו רק מטעם גזירה, יהיה מותר להעמיד בפסולי דרבנן דבכהאי גוונא לא גזרו. אך לדעת רש"י (1א) שאסר מעיקר הדין, גם בפסולי דרבנן יהיה אסור להעמיד, כשם שאסרו לסכך בו.

בספר הלכות חג בחג (5ה) מבואר חילוק נוסף אף בפסולי דרבנן עצמם, בין דבר הפסול משום גזירה לבין דבר שפסולו משום שהוא מין שאינו ראוי לסכך ואסור להעמיד עליו לכולי עלמא.

 

קשירת וחיזוק הסכך – ללא חשש פסול "מעמיד" בדבר מקבל  טומאה

ה. בדברי המשנה ברורה (4ב) מבואר שאף קשירת הסכך לסוכה נחשבת כ"מעמיד". ולפי זה יש לדון כיצד מותר לקשור ולחזק את הסכך באופן הכשר והראוי לכתחילה.

בשו"ת בצל החכמה (6א) כתב: "כשהסכך יכול לעמוד ברוח מצויה, אלא שחושש שמא תהיה רוח סערה שאינה מצויה, והיא תפזר את הסכך, בוודאי שהסוכה כשרה גם אם יקשור את הסכך בדבר המקבל טומאה", ואף לאחר שתחלוף הסערה. וסייג את דבריו, שבשעת הסערה, שאין קיום לסוכה אלא ע"י דבר המקבל טומאה, נראה לחשוש ולא לברך על ישיבה בסוכה.

בספר פני השולחן (7א) מביא את מסקנת דברי הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי, שהתיר להניח אבנים על הסכך או להדביק בו דבק כדי שלא יעוף ברוח.

וראה עוד בספר באר חיים (6ב) ובפסקי תשובות (7ב) אלו מיני חוטים כשרים להעמדת הסכך ולקשירת מחצלות הקנים המצויים בימינו.

• העמדת סכך על כותל אבנים וקירות מגבס – החזון איש (7ג) כתב שנוהגים היתר בסכך המונח על גבי כותל אבנים, אף שבתוכו מצוי ברזל הפסול לסיכוך "כיון שעיקר הכותל של אבנים ועפר וטיט, וגם הברזל אינו נראה, וגם הכותל עומד מעצמו". ועל פי דברי דן בספר פני השולחן (7ד) האם שייך לומר טעמים אלו אף בסכך הנסמך על קירות גבס.

 

פסול "מעמיד דמעמיד"

ו. במשנה אחרת במסכת סוכה (8א) מבואר שהעושה סוכתו בראש האילן, כשרה. ולכאורה קשה מכאן על דברי המשנה "הסומך סוכתו על כרעי מיטה", לפי הפירוש שפסולה משום שמעמיד סוכה בדבר פסול.

מהבנת תירוצי הראשונים לסתירה זו, מסתעף הנדון ההלכתי האם יש לחשוש גם ל"מעמיד דמעמיד" בסכך פסול.

הרמב"ן (8ב) כתב לתרץ: "דמכל מקום אינו מעמיד ממש במחובר אלא שהמחובר סומך את המעמיד, וכיוצא בזה הכשירו, דמעשה קרקע בעלמא קא עביד" וביאר הריטב"א (8ג) את דבריו: "שהרי מעמיד דמעמיד הוא".

ומדבריו הוכיח המגן אברהם (8ד), לחלק בין דין דבר  ה"מעמיד" את הסכך באופן ישיר, לדין "מעמיד דמעמיד", שהסכך רק נסמך עליו , שכשר אף אם הוא פסול לסיכוך.

לעומת זאת, החזון איש (8ה) כתב להוכיח שאין דעת הראשונים כהבנת המגן אברהם "דלא כתבו הרמב"ן והר"ן והריטב"א להכשיר אלא במעמיד הדפנות על המטה דהמטה מעשה קרקע בעלמא קעביד". ומכאן הסיק החזון איש: "אלא ודאי דכלונסאות הנסמכין על דבר הפסול לסכך בו הרי זה בדין העמיד את הסכך על דבר המקבל טומאה, שהרי הכלונסאות הן הן גם כן סכך".

פוסקי הדור האחרון דנו בהרחבה בחידושו של החזון איש להחמיר בדין "מעמיד דמעמיד":

הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה (9א) תמה על שיטת החזון איש וכתב: "אדרבה, אותן כלונסאות הו"ל סכך פסול ולכך אין מצרפים אותם לסכך". ועוד הקשה דהוי גזירה לגזירה, וכן הקשה הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (9ג).

הגר"נ קרליץ ב"חוט שני" (9ב) מבאר בשיטת המגן אברהם דלעיל (8ד) שהיתר "מעמיד דמעמיד" אינו אלא דווקא כשאינו חלק מן הסכך", אך כשה"מעמיד" הוא חלק מהסכך, אין טעם להתיר להעמידו על דבר המקבל טומאה.

וראה גם בדברי הגר"ע יוסף (13) במה שכתב על דברי החזון איש.

 

חידושי הלכות בדיני פסול "מעמיד" ו"מעמיד דמעמיד"

ז. נחלקו הפוסקים האם מותר לסכך על מסגרת מתכת המחוברת לקיר.

המנחת יצחק (10א) כתב שאין להעמיד על כל דבר שאין לסכך בזה, ופשיטא דשייך בזה האיסור דמעמיד".

אולם הגרש"ז אויערבך (10ב) כתב להתיר, ד"כיון שקבוע בבנין, הו"ל ככתלים שמותר להעמיד הסכך על גביהן, ומכל מקום ראוי שיניחו על המסגרת קנים של סכך כשר".

אולם אם המסגרת עשויה מתכת, ואינה קבועה בבנין, כ"סוכה לנצח" המצויה בזמננו, דעת הגרש"ז (11א) שאינה כשרה לכתחילה, אלא אם כן יעשה היכר ממשי, כגון שיניח את הקנים הכשרים לצד אחר מכיוון המסגרת, או באלכסון.

וכן כתב הגרצ"פ פראנק בספרו מקראי קודש (11ב) שיש להניח את הקנים בצורת שתי על ערב ולא לצד של הצינורות של ברזל, משום שרק באופן זה הצינורות הם רק "מעמיד דמעמיד", שאין בו איסור [ולא נחשבים כ"מעמיד"].

 

בירורים בשיטת החזון איש להחמיר בדין "מעמיד דמעמיד"

ח. בספר פני השולחן (11ג) ביאר בשיטת החזון איש, באופן שה"מעמיד" הפסול בא רק לחיזוק, כגון חיבור וחיזוק במסמרים וכדומה, באופן שיוכל לעמוד ברוח מצויה בלעדיהם, גם לדברי החזו"א כשר ואין בכך כלום.

כמו כן בספר "פסקי תשובות" (12א) כתב שאף החזון איש לא החמיר אלא ב"'מעמיד דמעמיד" שהוא דבר המקבל טומאה או שהוא פסול לסיכוך מן התורה, אבל בפסולי סכך מדרבנן, אין להחמיר אף לדבריו.

 

ט. סיכום דיני פסול "מעמיד" ו"מעמיד דמעמיד" בסוכה – רבי אליהו ויספיש בספר "הסוכה" (12ב).

הגר"ע יוסף כתב בספרו חזון עובדיה (13) שיש לחוש לכתחילה שלא להעמיד הסוכה בדבר המקבל טומאה, ובדיעבד הסוכה כשרה. והרחיב בראיות ששיטת החזון איש להחמיר ב"מעמיד דמעמיד" היא "חומרא יתירה נגד כל הפוסקים".