מפאת הנושאים הרבים הנדונים בשיעור זה, הגשת הדברים נעשתה באופן שניתן גם לחלק את מסירת השיעור לשני נושאים שונים: תחילה, להקדים את יסודות החיוב, וגדרו, ולדון בשיעור אחד: כיצד מפרישים מעשר כספים ומה מחוייב במעשר. השיעור השני יוקדש לבירור השימושים השונים המותרים בכספי מעשר כספים [כמובן, שיתכן למסור הכל בשיעור אחד, בחלוקה הנ"ל].

א. בפירוש בעלי התוספות על התורה (1) מובא מדרש [שלא מופיע במדרשים שבידינו]: "יעקב אבינו תיקן לתת מעשר מן הממון", ודין זה נלמד מהפסוק "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" [וראה מה שהעיר על לימוד זה בספר הלכות מעשר כספים (3) הערה (1)]. ובמסכת תענית (1) דרשו חז"ל: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – עשר בשביל שתתעשר". והתוספות (שם ד"ה עשר) הביאו את דברי הספרי שדין הפרשת מעשר לא נאמר רק בתבואה אלא למֵדים מייתור הלשון "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", שגם "ריבית [שמלוה לעכו"ם] ופרקמטיא [מסחר] וכל שאר רווחים" מחוייבים במעשר. וכן מובא במדרש תנחומא (1) "עשר בשביל תתעשר, עשר כדי שלא תתחסר" [וראה מש"כ החפץ חיים בספרו אהבת חסד (12) בהערה, בביאור דברי המדרש]. והוסיפו שם "רמז למפרשי הימים [הסוחרים הנוסעים בים לצורך מסחרם] להפריש אחד מן עשרה לעמלי התורה".

עוד מבואר בדברי הגמרא בתענית (1) כי בהפרשת מעשר מותר "לנסות" את הקב"ה לראות האם מתקיימת ההבטחה "עשר בשביל שתתעשר", וכן נפסק ברמ"א ((3); יו"ד סימן רמז סע' ד). ועי' בפתחי תשובה ((3); שם ס"ק א) שכתב שה"נסיון" הותר רק אם עושה על מנת להתעשר "אבל בשביל טובה אחרת, אסור לנסות". ועוד הביא (ס"ק ב) מחלוקת האחרונים אם ההיתר לנסות את הקב"ה נאמר רק במעשר תבואה, או גם במעשר כספים [כפשטות לשון הרמ"א. ועי' גם באהבת חסד (6) שנקט בזה כהרמ"א].

בגודל זכות מצות מעשר כספים, הביא רבי יצחק אבוהב בספרו מנורת המאור (1) מדרש נוסף בענין חיוב המעשר וכתב: "לפיכך אל ירפה אדם ידו מן המעשרות ויתנם כראוי, מן השדה ומן הבית ומכל מה שיבוא לידו בשום ענין בעולם ובזה מולחו לממונו [ביאורו על פי הגמרא בכתובות (סו, ב) 'מלח ממון חסר', שהצדקה מקיימת ממונו של אדם] ומקיימו עליו אלף פעמים". וראה במובא בספר אהבת צדקה (4) בשם המקובלים שיש במצוה זו סוד גדול ונורא "וזכות המעשר דוחה כל הקליפות", ורמז לזה באהבת חסד (12) בהערה.

ב. והנה נחלקו הפוסקים מהו גדר חיוב מעשר כספים. מדברי התוספות במסכת תענית (1) משמע שהחיוב הוא מהתורה, ולכל הפחות מדרבנן, והפסוק הוא 'אסמכתא'. אולם הב"ח (2) כתב שאינו חייב במעשר כספים "לא מן התורה ולא מדרבנן", ומשמע לדעתו שהוא מנהג בלבד. ואכן כבר תמה עליו בשו"ת חות יאיר (2) מכח דברי התוספות, והוסיף לדייק בדברי המדרש שמעשר כספים הוא רמז מהתורה, ולא חיוב דאורייתא. וגם הט"ז (הובא בבאר היטב בהלכות תרומות ומעשרות; (2)) תמה על חמיו הב"ח, וכתב שמעשר כספים הוא חיוב גמור כדין מעשר עני.

וראה סיכום השיטות בספר הלכות מעשר כספים (3) ובמה שכתב [וכן מבואר בדברי הגאון מטשעבין בשו"ת דובב מישרים; (2)] שלדעת הסוברים שחיוב מעשר כספים הוא מהתורה או מדרבנן, אם כן דין מעשר כספים כדין מעשר עני, אך אם החיוב הוא מתורת מנהג הרי שלמעשר כספים דיני צדקה.

ונפקא מינה, לאדם שאין לו כדי פרנסתו שפטור מצדקה (עי' בש"ך סי' רמח ס"ק א; (3)) אך חייב במעשר עני, שהרי אפילו עני שבישראל חייב במעשר עני [ובפתחי תשובה ((3); שם ס"ק ב) כתב שיש למעשר כספים דין צדקה]. ועי' במש"כ בזה בספר ארחות רבנו הקהילות יעקב (15) שגם בן ישיבה שנתמך חייב במעשר, וכן הביא הגר"ח קנייבסקי בשם החזון איש (דרך אמונה (14) בציון הלכה ס"ק נח). ברם בשו"ת תשובות והנהגות (15) הביא רבי משה שטרנבוך בשם הגרי"ז מבריסק "שכל מי שמצבו דחוק עד שזקוק לעזרה מאחרים ואינו חי בדרך מותרות כלל, רק בדוחק עם בני ביתו, אינו צריך ליתן מעשר, רק יקח לעצמו את כסף מעשרו [והוא מסיים: "ויש אומרים משמו של החזון איש שאף דמדינא פטורים, מכל מקום לא יפסידו מנתינת מעשר, כי מה שמרוויח ממניעת נתינת המעשר הולך לריק ברופאים או שאר הוצאות שאינם לפרנסתו"].

אכן, לעיתים למנהג נתינת כספים יש דין נדר, אשר חיובו מהתורה [עי' ספר הלכות מעשר כספים (3) פרק א סע' ג].

*  *  *

ענף א – כיצד מפרישים מעשר כספים ומה מחוייב במעשר

ד. בשו"ת חות יאיר (2) כתב "שבמעשר כספים מנכה ההוצאות שהיה מוציא, דכיון שהוא מדרבנן – רבנן בדרבנן לא גזרו". אמנם פרטי הלכה זו – כיצד עורכים את החישוב המדוייק של הרווחים שמחוייב להפריש מהם מעשר כספים, מסועפים ביותר. ובפתחי תשובה ((5); סי' רמט ס"ק א) כתב בשם החות יאיר: "אם הוא נוסע לשוק, גם הוצאה בכלל קרן יחשב, ועיין בשאילת יעבץ שפקפק בזה, ודעתו שאין מנכה ההוצאה בכל ענין".

ועי' בשו"ת שבט הלוי (6) במה שכתב בענין הדרך הראויה לנכות הוצאות ומיסים מחשבון המעשרות. וראה בספר אהבת צדקה (8) (7) שהרחיב בליקוט דברי הפוסקים כיצד מחשבים את המעשר מהמשכורת [מהנטו או מהברוטו], אלו הוצאות ניתן לנכות מהרווחים ואלו אסור [הוצאות השקעה ותפעול, פרסום, שמירה וביטוח ועוד]. וכן פרטים נוספים בדרך החשבון של רווחי עסקים [כשיש אינפלציה, בהפרשי הצמדה למדד, בהפרשי שער מט"ח, רווחים שעדיין לא מומשו ועוד]. וכתב בשו"ת שבט הלוי ((6); אות ג ס"ק ו) "שברוב המקרים היום שאי אפשר לעמוד על חשבון הרווחים שלו, יתן לפי אומד לבו עד שברור לו שעבר גבול המעשר, ויש לו דין מעשר לכל העניינים".

ה. זמן עריכת החשבון – כתב האהבת חסד (6) שיעשה חשבון בכל חצי שנה או עכ"פ בכל שנה. אלא שדין זה אינו פשוט כלל ועיקר, בפרט כאשר יש לאדם עסקים רבים וכמו שחילק בזה באהבת חסד עצמו. ובשו"ת שבט הלוי ((6); אות ג ס"ק ב) כתב: "לפי מציאות דורינו שהיום באים הרווחים באופן כזה על ידי בנקים ועל ידי אופנים שאי אפשר לעמוד עליהם בשעת מעשה, בודאי הדרך הרצוי אם אפשר לעשות מאזן כל חצי שנה, ועכ"פ לא יאוחר מסוף השנה. ושנה זו מתחיל ונסתיים בתשרי" [וראה מש"כ הפתחי תשובה  ((5); סי' רמט ס"ק א) בתחילת בדבריו, מחלוקת הפוסקים מה הדין כאשר בעסק אחד הרוויח ובשני הפסיד, ומה שפסק בזה בשו"ת שבט הלוי ((6); אות ד ס"ק ט)].

ו. דברים וכספים המחוייבים במעשר – בעניין זה פרטים רבים. ראש וראשון לנדון זה, הם דברי רבנו יונה (2) שכתב כי יש חיוב מעשר "מכל דבר שמשתכר, הן ללמד, הן לכתוב, הן לעשות מלאכה, או אף אם מצא מציאה או נתנו לו במתנה, או בכל ענין שיהיה, הן כסף הן שוה זהב – מן הכל יפריש מעשר". נציין את הנדונים העיקריים:

ירושה – בפתחי תשובה ((5); סי' רמט ס"ק א) הביא בשם השל"ה שצריך ליתן מעשר, גם אם אביו היה נזהר כל ימיו במעשרות. וכן פסק האהבת חסד ((6); בסוף דבריו בשם האליה רבא).

מתנות • דירה • מעות לקנות דירה – ראה מה שכתבו בשו"ת שבט הלוי ((6); אות ג ס"ק ז); בספר דרך אמונה ((14); ציון הלכה ס"ק סז בשם החזון איש); בספר ארחות רבנו ((15); אות ו), וסיכום הדברים בספר אורח צדקה ((9); מאת הרב יחזקאל פיינהנדלר, ירושלים תשס"ו).

נדונים נוספים בענין הדברים המחוייבים או הפטורים ממעשר כספים – עי' בספר אורח צדקה (9).

*  *  *

ענף ב – שימושים שונים בכספי מעשר כספים

ז. בדברי רבותינו הראשונים נאמרו כמה יסודות בהלכה זו.

• כתב המהרי"ל בהלכות ראש השנה (4) כי "הנותנים מעשר שלהם לעשות נרות להדליקם בשעת התפילה, שלא כדין עושים, כי המעשר שייך לעניים". ודבריו נפסקו ברמ"א ((5); יו"ד סי' רמט סע' א) "אין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים".
• במקום אחר פסק המהרי"ל (שו"ת; (4)) שאין יוצאים ידי חובת מצות מתנות לאביונים ממעות מעשר "כיון דתקנתא דרבנן [לתת מתנות לאביונים] הוי דבר שחובה, ונמצא פורע חובו ממעשרו, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין". ומתבאר בדבריו אלו יסוד, שכל דבר שאדם מחוייב ליתנו, אינו יכול לפורעו מכספי מעשר כספים.
• דין נוסף מובא בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (4) "ולפזר מעשרותיו לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר, דאפילו לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו, וכל שכן לבניו דמותר, במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה". [ומשמע מדבריו, שרק באופן שאינו מחוייב לשלם את הוצאות בניו, רשאי לממן זאת מכספי מעשר, אך במה שהוא מחוייב לשלם הוצאות אלו, אינו יכול לפרוע ממעשר כספים. וכן מבואר בבאר הגולה שכתב על דברי הרמ"א (5) "אין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה", וז"ל: "פירוש, שבלאו הכי מחוייב על כל פנים לעשות מצוה זו ורוצה לפטור ממנה במעשר, אינו רשאי. אבל אי רוצה לעשות בו מצוה שאינו כבר מחוייב, רשאי". וכמו שנקט בשו"ת חתם סופר (11) שרצה הבאר הגולה להשוות בין דעת המהרי"ל לדעת המהר"ם מרוטנבורג. אך החתם סופר כתב על דברי הבאר הגולה "ששגה בזה", עי"ש בדבריו, ובמה שכתב בענין זה בפתחי תשובה ((5); סי' רמט ס"ק ב) ובהערות על שו"ת חתם סופר, הערה ב].
• הדרישה (4) מביא בשם רבנו מנחם [ראה אודותיו בהערות על שו"ת באר שבע (1) הערה 92] "כל מצוה שתבוא לידו, כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכיוצא בהן, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילם לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה, יכול לקנות מן מהמעשר".

מתוך דברים אלו של רבותינו הראשונים נסתעפו בדברי הפוסקים פרטים רבים, לאלו מטרות ניתן להשתמש בכספי מעשר, ובמיוחד צריך בירור מה הם הדברים הנחשבים "דברים שבחובה" שלא ניתן לפורעם מכספי מעשר.

נציין את הנדונים העיקריים:

ח. שימוש בכספי מעשר לדברים שבחובה

קניית 'מצוות' בבית כנסת – עי' בט"ז ((5); סי' רמט ס"ק א).

ספרים להשאלה – תשובת רבנו מנחם הנ"ל המובא בדרישה (4), ט"ז ((5); סי' רמט ס"ק א). שו"ת באר שבע [(10); ובתחילת דבריו מבואר שאין להוציא כספי מעשר לקניית ספרים, אך נראה ממה שהביא בסוף דבריו את תשובת רבנו מנחם וסיים "ותו לא מידי", שחזר בו וביטל דעתו מפני דעת רבנו מנחם]. וראה מש"כ הגר"ח קנייבסקי בדרך אמונה ((14); באור הלכה תחילת ד"ה ואחד מעשרה) שבזמנינו שנתרבו הספרים אין זה שייך לדיני צדקה.

הכנסת כלה או מימון הוצאות ברית מילה – אהבת חסד (12).

פרנסת בניו ובנותיו ותשלום שכר לימודיהם מכספי מעשר – עי' בט"ז ((5); סי' רמט ס"ק א) שאין רשאי לזון מכספי מעשר את בניו הקטנים שמחוייב לזונם. ובאהבת חסד (12) כתב: "ולשלם ממעות מעשר שכר לימוד לבניו או לשכור להם מלמד, אסור לכולי עלמא, דזה הוי מצוה שמחוייב בעצמו ללמד בניו או לשכור להם מלמד, ואין לפרוע חובות ממעות מעשר. אבל לבני עניים אחרים מותר, ומצוה רבה איכא בזה". וראה עוד מה שכתבו בענין זה בשו"ת באר שבע (10), ובשו"ת אגרות משה ((13); סימן קיג) לענין תשלום שכר לימוד בנות מכספי מעשר [ובענין זה עי' גם בשו"ת תשובות והנהגות (15) אות ד], ובדרך אמונה ((14); ס"ק כז סמוך לציון הלכה ס"ק סו), ובספר ארחות רבנו (15).

וראה  סיכום פרטי הלכה זו בספר אהבת צדקה (16).

החזקת בנים וחתנים כדי שיהיו פנויים ללמוד – שו"ת חתם סופר (11), שו"ת אגרות משה ((13); סימן קיב), ספר ארחות רבנו (15), שו"ת תשובות והנהגות (15).

הוצאות שכר כלי הזמר והמשרתים בסעודת הנישואין – בפתחי תשובה ((5); סי' רמט סוף ס"ק ב) הביא בשם שבות יעקב טעם המנהג שהתירו לשלמו מכספי מעשר. ובשו"ת אגרות משה כתב ((13); סימן קיב) כתב כי בזמן הזה הוא כדבר שבחובה, שאסור לפורעו מכספי מעשר.

הוצאות נישואי בניו בנותיו – סיכום פרטי הלכה זו, ראה בספר הלכות מעשר כספים (17).

[*] שיעור זה נכתב על פי שני ספרים שעסקו בהרחבה בנושא זה, והמעיין ימצא בהם פרטים רבים, שקצר המצע להציעם  כאן:

א) הלכות מעשר כספים, רבי ישראל יוסף ברונשטיין, ירושלים, אלול תשס"ב.

ב) אהבת צדקה – הלכות צדקה ומעשר כספים, רבי אברהם משה אבידן (זמל), ירושלים תשס"ח.