מפרסמים עושי מצוה

א. מצינו בתורה ובדברי חז"ל ורבותינו הראשונים, מקורות לכתוב ולפרסם עושי מצוה:

• הרמב"ן (1) מפרש שה"תנופה" שהניפו את הזהב שהובא למשכן נועדה "כדי להראותו, לשבח המביא על נדבתו".
• הנצי"ב מוולוז'ין מביא בספרו העמק שאלה (3) את דברי הנביא זכריה (ו, ד) "וְהָעֲטָרֹת תִּהְיֶה לְחֵלֶם וּלְטוֹבִיָּה וְלִידַעְיָה וּלְחֵן בֶּן צְפַנְיָה לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל ה'", ופירוש הרד"ק שהעטרות נועדו לזכרון, שיהיו נזכרים בפי הדורות הבאים "כי היו שמותם כתובים ומפותחים בהם".
• בספר נחמיה, ברוב פרק ג' מוזכר מי בנה את חובות ירושלים [מקורות אלו הובאו בספר מאיר עוז (9) יעו"ש].
• בסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא (1) מסופר על יוסי בן יועזר שהקדיש "עליתא דדינרי" להקדש, והגזברים "עמדו וכתבו" זאת, ופירש הריטב"א (1) "שהיו כותבים ספר מן ההקדשות כדי שיהיה זכר למקדישים, כי ראוי להזכיר לדורות מעשים טובים שעושים בני אדם, כדאיתא במדרש, וישמע ראובן ויצילהו מידם".
• במשנה במסכת יומא (2) הוזכרו הכלים המיוחדים שעשו מונבז המלך ואמו הלני המלכה לבית המקדש, וכן הדלתות שהביא ניקנור לבית המקדש "והיו מזכירים אותו לשבח", ועל כולם נאמר "זכר צדיקים לברכה".
• במסכת ערכין (1) מבואר שיש רשות לציבור לשנות ייעוד של מנורה או נר שנתרמו לבית הכנסת, והדבר תלוי אם "נשתקע שמו של הבעלים עליה", ומשמע שהיו כותבים את שם הנודבים על הכלים שנתרמו לבית הכנסת.
• כעין זו מובא בתלמוד הירושלמי במסכת מגילה (4) "העושה נר ומנורה לבית הכנסת, עד שלא נשתכח שם הבעלים מהן [ופירש הקרבן עדה: "שאומרים עדיין זו היא נדבתו של פלוני"], אין רשאי לשנותם למקום אחר, רב חייה בשם ר' יוחנן אם היה שם הבעלים חקוק עליהן, כמו שלא נשתכח שם הבעלים מהן".

ב. על פי דברי הגמרא בבבא בתרא (1) השיב הרשב"א (2) שאין הציבור רשאי לעכב בידי נדיב המבקש להזכיר את שמו על פתח היכל בית הכנסת על מה שהקדיש "לא מדין ולא מן הראוי", מכמה סיבות: "כי המקדיש והבונה משלו לשמים מי מעכב על ידו מלהזכיר שמו בשלו, ובהקדשו אין אדם מעכב בשל חברו ובנכסיו על חברו. ועוד, דבכמה מקומות בקהילות הקדש שנוהגין כן. גם במקומנו הוא כתוב בכותל ההיכל. וזו מידת חכמים היא ומידת וותיקין, כדי ליתן שכר לעשות מצוה. ומידת התורה הוא, שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה, ואם התורה עשתה כן צריכים אנו להלך אחר מידותיה של תורה, שהן דרכי נועם". הרשב"א מביא מקורות נוספים לדבריו ממדרשי חז"ל, וסיים: "מכאן אתה למד שהיו נוהגים לכתוב כן שמות המקדישים לשמים, להיות להם לזיכרון טוב על מצוות ולפתוח דלת לעושה מצות". ומסיום דבריו למדנו שיש טעם לשבח בפרסום עושי מצוה כי על ידי זה "נפתח פתח לעושה מצוות", דהיינו מעשה התרומה עשוי לעורר גם לאחרים לתרום [ועי' בתורה תמימה (2) במה שהעיר על דברי הרשב"א].

הרמ"א (3) סי' רמט סע' יג) הביא להלכה את דברי הרשב"א: "המקדיש דבר לצדקה, מותר שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן" [דברי הרשב"א הובאו גם במשנה ברורה (3), ויעו' במאיר עוז (9) שהעיר שהמשנ"ב לא כתב ש"ראוי" לעשות כן, אלא רק העתיק את דברי הרשב"א לענין זה שהציבור לא יכולים לעכב מלהנציח את שם הנדיב].

ולכאורה יש לתמוה מדוע ראוי לפרסם עושי מצוה, והרי "מָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ" (מיכה ו, ח), ובפרט שהרמ"א עצמו כתב בראשית אותו סעיף:"לא יתפאר האדם בצדקה שנותן. ואם מתפאר, לא די שאינו מקבל שכר, אלא אפילו מענישים אותו עליה".

ויש לברר האם ראוי להצניע או לפרסם עשיית מצוות ומעשים טובים.

וכתב הנצי"ב בהעמק שאלה (3) שהאיסור הוא "בהתפארות" והיינו בדרך של גאווה ולא בצניעות, כדבריו: "להתפאר בקול גדול, אין זה מתקבל וגם הוא מגונה", אבל "לעשות ברבים ולכוון שידעו בזה ולשבחו, מותר".

ורבי משה שטרנבוך, כתב בשו"ת תשובות והנהגות (5) לחלק "בין נותן כסף לצדקה, שבזה אין לו להתפאר, שאין זה טובת העניים לפרסם שנתן נתינה חשובה גדולה, ואם זה רק לטובת עצמו אסור. אבל כשמתנדב לבית הכנסת או לישיבה וכדומה, ראוי לפרסם שמו שרבים יעשו כמוהו, וזהו מחובת הציבור אפילו אין לו ענין בכך, ומכל מקום רשאי לדרוש שיכתבו שמו, שמידת התורה לפרסם עושי מצוה" [ועי"ש בדבריו שיש בזה תועלת גם לבניו של התורם].

וראה בספר מאיר עוז (9) בשם הדברי מלכיאל "שמצוה המונחת בקרן זוית ואין דורש לה, מצוה לעשותה בפרהסיא". ועוד הביא בשם החתם סופר שבצדקה גם מי שמתפאר משובח.

הטעמים לפרסום עושי מצוה

ג. בדברי הרשב"א (2) נתבאר הטעם "להיות להם לזיכרון טוב על מצוות ולפתוח דלת לעושה מצות", והיינו שמעשה התרומה עשוי לעורר גם לאחרים לתרום. אולם הט"ז (3) ס"ק ד) כתב "דהטעם [שראוי לנדיב לציין את שמו על התרומה] דנפקא מינה מזה שאז לא יוכלו הציבור לשנות אותו הדבר למידי אחריני" [ואמנם הש"ך בנקודות הכסף (שם) תמה על הט"ז, מדוע חידש טעם מעצמו]. והנפקא מינא בין טעמי הרשב"א והט"ז, כי לפי הט"ז יוצא שאם הציבור רוצים שלא יהיו חייבים לא לשנות את התרומה בעתיד, אינם חייבים לכתוב את שם הנדיב. ועוד כתב הנקודות הכסף, שלפי הרשב"א משמע שיכול התורם לרשום את שמו גם אחרי התרומה.

והנה בספר חסידים (2) המובא במשנ"ב (3) כתב: "אחד היה בונה בית כנסת יפה ורצו הקהל להשתתף עמו במעות, ולא רצה, כדי שיהיה לו ולזרעו לזכר ולשם, וכלה זרעו [רחמנא ליצלן]". ובפסקי תשובות (8) ביאר שאין סתירה בין הספר חסידים לפסק הרמ"א בשם הרשב"א שיכולים להתנדב לבית הכנסת, כי בספר חסידים מדובר שרצו הציבור להשתתף בתרומה, והתורם לא נתן להם אפשרות, והרשב"א דיבר כשאין התנגדות מהציבור שהיחיד יתרום לבדו.

ואמנם בשו"ת צמח צדק (5)-(6) רבי מנחם מנדל קרוכמאל, תלמיד הב"ח) ביאר בהרחבה אימתי מותר לציבור למחות שלא יכתבו את שמות התורמים, ופירט ג' תנאים בזה: [א] כאשר חוששים שאין היחיד מכוון למסור החפץ לציבור, היות והוא מקפיד לכתוב את שמו, וללא ההנצחה אינו מסכים לתרום. [ב] בדבר שהוא יחיד בבית הכנסת, וגם הציבור רוצה להיות שותף בו. [ג] כשכתיבת שמו על הכלי מפריעה לכוונת התפילה [ועי"ש בדבריו שכיום שרגילים לצייר צורות בבית הכנסת, וכן במחזורי התפילות, אין בזה היסח הדעת מהתפילה "אבל כשיחתום היחיד שמו תחת צורת המנורה [שנדב לבית הכנסת] נראה להו דבר חדש ויסיחו דעתם מן התפילה"]. וראה במה שדן המהר"ם שיק (7) בדברי הצמח צדק.

ד. פרטי דינים בכתיבת שמות התורמים על מה שתרמו

• כתיבת שמות נדיבים על גוף ההקדש או רק על שלט סמוך או על חפץ ההקדש – מדברי הירושלמי (4) משמע שכותבים את השם אפילו על הכלי עצמו, וצ"ע במש"כ השבט הלוי (5) שלא נזכר בחז"ל שכותבים על כלי הקודש ממש, וכתב מעצמו שאם בא לכתוב על הכלי קודש "יהיה בצניעות". ועוד כתב שלא לכתוב את שם התורמים על ארון הקודש באופן בולט שיראה כאילו שם הנדיב הוא חלק מכלי הקודש. ובאגרות משה (7) מבואר שגם כשקובעים את שמות התורמים על לוח במקום מפורסם, הרי זה נחשב "שלא נשתקע שם" התורם, ולא צריך דווקא על הכלי.
• למי יש זכות לכתוב את שמו – לעושה המצוה בגופו או בממונו, או גם למי שטרח במצווה, אסף כסף מאחרים, או שכר פועלים לביצוע העבודה. יעו' בפתחי תשובה (3) ובמשנה ברורה (3) שהביאו את דברי האמונת שמואל, שרק מי שעשה בעצמו הוא הקדיש ממונו, כותבים את שמו, ולא הגבאי ששכר את הפועלים בממון הצדקה. ובמשנת יוסף (8) ביאר "דבמניעת חקיקת שם הגבאי, אין נעילת דלת בפני העסקנים, כי כל גבאי חייב לעשות כל שביכולתו לטובת בית הכנסת, אפילו בטרחה, כי לכך נבחר". אמנם מסיים המשנת יוסף: "אבל בטרח הרבה בגופו, מזכירים אותו לשבח, שזו פתיחת דלת למשתדלים בכל כוחם" [ועי"ש במה שכתב לענין גבאי שהשתדל לקבל מקום תפילה מהעיריה והנציח את שם אחיו שנפטר על המקום, וכעת רצו לבנות בית כנסת אחר ולהחליף את ההנצחה של בית הכנסת].
• הנצחת שמות נדיבים בכתב לועזי – בפסקי תשובות (8) כתב שיש להימנע, ובפרט על פרוכת ארון הקודש והס"ת.
• הנצחת שמות נשים על פרוכת ארון הקודש ומעיל של ספר התורה – פסקי תשובות (8).

החלפת שם נדיבים בקניית חפצים חדשים או בשיפוץ והרחבת בית הכנסת

ה. מעשים בכל יום בבית כנסת שמחליפים ריהוט או כלי קודש שהתבלו בכלים חדשים, או בבתי כנסת וישיבות שמרחיבים ומשפצים את בית הכנסת, ולעיתים אף הורסים את הישן ובונים חדש. מטבע הדברים, הנדיבים ה"חדשים" מעוניינים להנציח את שמם, ונשאלת השאלה, האם צריך וראוי להשאיר בכלים או במבנים החדשים זכר להנצחות התורמים הקודמים. וראה בתשובות האגרות משה (7) ושבט הלוי (7) ובמשנת יוסף (8) שדנו בנושא זה על פי פסק השו"ע (4) בנדון שינוי יעוד התרומה. והאגרות משה כתב שצריך לבקש מהתורם הראשון שישתתף "ואם הוא כלי גדול, כגון ארון קודש וכדומה והראשון לא רוצה, יהיו שניהם שותפים בדבר". ובשבט לוי כתב שבכל ענייני נדרי צדקה "אזלינן בתר אומדנא, ואומדנא דמוכח הוא מצד ההנהלה שלא נתנו זכות לראשון לעולם רק על המקום הראשון כל זמן שהוא קיים, וגם הנודר בוודאי דעתו היתה כן, אלא שמן הדין והיושר להעביר הזכרת זכותו מבנין הישן לבנין החדש, באופן שלא יפריע לבניית המקום החדש ע"י הנודרים החדשים".