א. במשנה במסכת קידושין (1) נאמר כי נשים פטורות מקיום מצות עשה שהזמן גרמא. ובסוגיית הגמרא (1) לד, א) נלמד דין זה מתפילין "מה תפילין נשים פטורות, אף כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ותפילין גמר לה מתלמוד תורה, מה תלמוד תורה נשים פטורות [דכתיב ושננתם לבניך ולא לבניך ולא לבנותיך] אף תפילין נשים פטורות". ובמסקנת הסוגיא (2) לה, א) אמרו "למען תהיה תורת ה' בפיך, הוקשה כל התורה כולה לתפילין, מה תפילין מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות, אף כל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות".

וכתב האבודרהם (4) מרבותינו הראשונים בספרד) "הטעם שנפטרו הנשים מהמצות עשה שהזמן גרמא, לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם היתה מחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא, אפשר שבשעת עשיית המצוה יצוה אותה הבעל לעשות מצוותו. ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצוותו, אוי לה מבעלה. ואם תעשה מצוותו ותניח מצות הבורא, אוי לה מיוצרה. לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו, כדי להיות לה שלום עם בעלה. וגדולה מזו מצאנו (שבת קטז, א) שהשם הגדול הנכתב בקדושה ובטהרה נמחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו". יחד עם זאת ציין האבודרהם: "ויש שבע מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות בהן, ואלו הן: שמחה, והקהל, וקידוש היום, ואכילת מצה בלילי הפסח, ומקרא מגילה, ונר חנוכה, וארבע כוסות של פסח", יעו' בדבריו שמביא את המקורות לכך.

ברכת הנשים על קיום מצות עשה שהזמן גרמא

ב. ומאחר שנשים פטורות מקיום מצות עשה שהזמן גרמא [כגון: ציצית [שחיובה רק ביום ולא בלילה, יעו' בשו"ע בהלכות ציצית (3)], שופר, סוכה ולולב], יש לעיין האם מותר להן לברך על קיום המצוה, שהרי היאך תוכלנה לומר בברכה "וְצִוָּנוּ", כאשר אינן מצוות לקיים מצות עשה שהזמן גרמא, ואמנם נחלקו רבותינו הראשונים והפוסקים בדין זה.

רבינו תם הוכיח מסוגיית הגמרא בקידושין (2) לא, א; עי"ש בתוספות ד"ה דלא) כי נשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא, ואף שפטורות אפילו מדרבנן לקיימן. והריטב"א (2) הביא את תשובתו של ר"י בעל התוספות שדחה את ראייתו מהסוגיא, וכתב "וכיון שפטורות מהם אפילו מדרבנן, היאך אומרות אשר קידשנו במצוותיו וצונו, הא ודאי ברכה לבטלה היא". וכן פסק הרמב"ם (2) בהלכות ציצית, כי נשים שרצו להתעטף בציצית יכולות לעשות כן בלא ברכה [ובבית יוסף (3) כתב שכן דעת רש"י]. וביישוב דברי רבנו תם הביא הבית יוסף את תירוצו של הר"ן: "ולא תימא הואיל ולא נצטוו היאך יאמרו וצונו, דכיון שהאנשים נצטוו ואף הן נוטלות שכר, שפיר יאמרו וצונו".

הטור (3) הביא את מחלוקת הרמב"ם ורבנו תם, ופסק: "ויותר טוב שלא יברכו", וכן הכריע הבית יוסף (3) "ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם ז"ל, דספק ברכות להקל", ופסק כן בשו"ע בהלכות ציצית (3) ובהלכות ראש השנה (3).

אולם בדרכי משה (3) פסק כדברי רבנו תם, שנשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא, ופסק כן בהגהותיו על השו"ע הנ"ל בהלכות ציצית (3) ובהלכות ראש השנה (3).

מחלוקת זו תהיה גם לענין ברכת הנשים על קיום מצות ישיבה בסוכה, כפי שציין המשנ"ב (3) בהל' סוכה, על דברי השו"ע "נשים פטורות מהסוכה", כי לענין הברכה כשרוצות לישב בסוכה, הדבר תלוי במחלוקת השו"ע והרמ"א.

וראה סיכום המחלוקת בשו"ת יביע אומר (10) סימן לט) ובמה שכתב לבאר את יסוד מחלוקת הרמב"ם ורבנו תם, לשיטתם במחלוקת אם איסור ברכה שאינה צריכה מהתורה או מדרבנן. הרמב"ם לשיטתו שהאיסור מהתורה, ולכן נקט שאין לנשים לברך במקום שאינן צריכות. ורבנו תם לשיטתו שאיסור ברכה לבטלה אינו מהתורה אלא מדרבנן, התיר לנשים לברך כשרוצות לקיים מ"ע שהזמן גרמא. ועוד ביאר שם: "ויש לומר דהאי פלוגתא תליא במחלוקת רש"י ורבנו תם בסוכה (מד, ב), אי מברכים אמנהגא או לא [כגון קריאת הלל בראש חודש]. דרש"י והרמב"ם שאוסרים כאן לברך, משום שאף שנהגו לקיים המ"ע שהזמן גרמא, כיון דמדינא פטורות אינן מברכות. ורבנו תם לשיטתיה דמברכינן אמנהגא. וכן מרן והרמ"א בזה לשיטתם שנחלקו בזה בשו"ע (סי' תכב) גבי הלל דראש חודש".

ג. לענין הנהגה למעשה: בשו"ת יביע אומר (10) סימן מ) כתב: "לדידן דקבלנו עלינו הוראות מר"ן, ככל אשר יאמר כי הוא זה, יש למנוע גם כן הנשים מלברך על הלולב ושאר מ"ע שהזמן גרמא. ויוסף הוא השליט, מרן הקדוש, שקיבלנו הוראותיו, פסקיה בסכינא חריפא בשולחנו הטהור שאין לברך, ודאי שאין לעשות מעשה נגד הוראתו בקדושה". והוסיף: "והנה ידוע מש"כ האחרונים, שכל ספרדי שעושה כדברי הרמ"א נגד הוראת מרן צריך כפרה".

אולם בקהילות אשכנז נהגו הנשים לברך, כדעת הרמ"א. אמנם מן הראוי לציין לדברי האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג בשו"ת דברי יציב (9) "בישועות יעקב כתב, שהעידו לפניו אנשים כשרים, שהגאון החכם צבי מיחה בנשים שלא יברכו על מצות עשה שהזמן גרמא. וידוע גם מאא"ז בעל הדברי חיים זי"ע שאסר לנשים לקיים מ"ע שהז"ג, ואמר שאשה שלא תברך על אתרוג ולא תשב בסוכה, הנני מבטיח לה בנים הגונים", ועי"ש במש"כ לבאר שיטתם ונימוקיהם.

• • •

הגדרת מצות עשה שהזמן גרמא

ד. רש"י פירש במשנה בקידושין (1) כי "מצות עשה שהזמן גרמא", היינו "שהזמן גורם לה שתבוא".

והנה מצינו בכמה מצוות שלכאורה היה נראה מסברא שהן מ"ע שהזמן גרמא, כגון: ספירת העומר וביכורים.

אולם הרמב"ן (4) נקט שאינן נחשבות כמ"ע שהזמן גרמא. ומתוך כך יש לברר איפוא, מהי ההגדרה המדוייקת של 'מצות עשה שהזמן גרמא', שנשים פטורות מקיומה, וצ"ב.

ואכן בספר החינוך (4) מצוה שו) כתב כי מצות ספירת העומר נוהגת מדאורייתא בכל מקום בזכרים, ומשמע מדבריו כי נשים פטורות ממצות ספירת העומר. וכנראה טעמו, משום שזו מ"ע שהזמן גרמא. וכן מסתבר בפשטות, שהרי מצות ספירת העומר תלויה בזמן, כלשון הכתוב "וספרת לכם ממחרת השבת", והיינו שיש זמן קבוע לקיום המצוה, מיום ט"ז בניסן ואילך, ואמנם דברי הרמב"ן תמוהים, כפי שציין האבני נזר (5) "והענין פלאי", ועי"ש במה שתירץ.

גם דברי הרמב"ן שמצות הבאת הביכורים היא מ"ע שאין הזמן גרמן, תמוהים, שהרי לכאורה המצוה תלויה בזמן, כמפורש במשנה בביכורים (5) "מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא. רבי יהודה בן בתרא אומר, מביא וקורא". וברע"ב הוסיף: "ומחנוכה ואילך אינו מביא כלל". ומאחר ואין מביאים ביכורים לא לפני עצרת ולא אחרי חנוכה, פירוש הדבר שזו מצות עשה שהזמן גרמא, ודברי הרמב"ן צ"ע.

וכן נראה מדברי בעל המשנה ראשונה [הובא ברץ כצבי (12)], שתמה על דברי המשנה בביכורים (שם) שהאשה מביאה ביכורים אך אינה קוראת את פרשת הביכורים, והטעם לכך בגלל שאינה יכולה לומר "האדמה אשר נתת לי", כי ארץ ישראל לא נתחלקה לנשים, ותמוה "למה לי קרא, תיפוק ליה דהוי ליה מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי אין מביאים ביכורים קודם לעצרת". ומפורש בדבריו שמצות הבאת ביכורים היא מ"ע שהזמן גרמא עקב היותה מוגבלת לזמן מסויים, שלא כהבנת הרמב"ן, וצ"ע.

מצות עשה ש'דבר אחר' גורם לקיומה בזמן מסויים [ספירת העומר, ביכורים, סיפור יציאת מצרים]

ה. בתירוץ תמיהת המשנה ראשונה, כתב הגאון בעל השאגת אריה בחיבורו טורי אבן (5) כי מצות עשה "שהזמן גרמא" היא מצוה שהסיבה לקיומה תלויה אך ורק בזמן [כדבריו של רש"י הנ"ל שהזמן גורם לה שתבוא"]. לדוגמא, הזמן של ט"ו בתשרי גורם לקיום מצות סוכה, וזו הסיבה היחידה לכך שאי אפשר לקיים את מצות הסוכה אלא בעת זו. אולם כאשר קיום מצוה לא מתאפשר בזמן מסויים, לא בגלל שהזמן מעכב את קיום המצוה, אלא בגלל שיש "דבר אחר" המעכב את קיום המצוה, אין זו מצות עשה שהזמן גרמא, כי אין זו מצוה "שהזמן גורם לה שתבוא". הדוגמא לסוג כזה של מצוה, היא מצות הבאת הביכורים, שהסיבה לכך שאי אפשר להביא ביכורים אלא בזמן מסויים [בין עצרת לחנוכה] אינה בגלל שיש זמן שמגביל את קיום המצוה, אלא בגלל שיש "דבר אחר" המעכב את קיום המצוה, כי אפשר להביא ביכורים רק כאשר האדם שמח בהבאתם [וזו הסיבה שיכול להביא ביכורים רק בין עצרת לחנוכה, ואילו היה שמח גם לאחר זמן זה, באמת היה רשאי להביא את הביכורים גם אז]. ולכן נקט הרמב"ן כי מצות הבאת הביכורים היא מ"ע שאין הזמן גרמא, היות וקיום המצוה מוגבל לזמן מסויים לא בגלל הזמן, אלא "דבר אחר" המעכב את קיומה.

לפי זה יישב בספר דברי יחזקאל (5) רבי יחזקאל ברשטיין, ר"מ בישיבת אור ישראל בסלבודקה, ליטא) את דברי הרמב"ן שספירת העומר אינה נחשבת כמ"ע שהזמן גרמא, היות ומצוה זו מוגבלת בזמן מסויים לא בגלל שיש זמן שגורם לקיום המצוה בזמן זה בלבד, אלא בגלל "שיש דבר אחר המעכב את קיום המצוה", והיינו הבאת קרבן העומר, כי ספירת העומר לא יכולה להיות אלא "מיום הביאכם את עומר התנופה". וממילא ספירת העומר אינה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא, כי אין זו מצוה "שהזמן גורם לה שתבוא", אלא "יש דבר אחר המעכב את קיום המצוה".

ועי' במשנה ברורה (5) סימן תפט) ובספר בירורי חיים (11) בסופו) בנדון מנהג הנשים בספירת העומר למעשה.

ו. על פי הגדרה זו, יש לדון במצוות נוספות, האם נחשבות כמצות עשה שהזמן גרמא.

• סיפור יציאת מצרים – בספר החינוך (4) מצוה כא) כתב כי נשים חייבות במצות סיפור יציאת מצרים, ולכאורה צ"ע מדוע אינן נפטרות מקיומה, והרי זו מ"ע שהזמן גרמא. אולם לפי האמור יתכן לומר, על פי דברי הרמב"ם (4) שקיום המצוה הוא "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך", ואם כן אין זו מ"ע שהזמן גרמא, כי אין "הזמן גורם לה שתבוא", אלא "דבר אחר מעכב את קיום המצוה", והיינו שאם אין מצה ומרור מונחים לפניו, אינו יכול לקיים המצוה.
• קידוש לבנה – במסכת סנהדרין (6) נאמר: "הני נשי דידן מברכי על הלבנה", והסתפק המג"א (6) סימן תכו) האם משמע מהגמרא שנשים חייבות במצות קידוש לבנה, או "לישנא בעלמא נקט [ועי' במהרש"א (6) במש"כ בביאור דברי הגמרא]. ולמעשה כתב המג"א: "נשים פטורות דמ"ע שהז"ג הוא. ואע"ג דהם מקיימות כל מ"ע כגון סוכה [והיינו לדעת הרמ"א, וכמנהג בנות אשכנז], מכל מקום מצוה זו אין מקיימים מפני שהם גרמו פגם הלבנה (של"ה)".

ותמה עליו רבי שלמה קלוגר בחיבוריו חכמת שלמה על גליון השו"ע (6) ובשו"ת  האלף לך שלמה (7) "דמ"ע שהזמן גרמא לא הוי רק אם גוף המצוה שייך בכל יום בשנה, ואין מניעת קיומה רק מכח הזמן, בזה נחשב מ"ע שהזמן גרמא. אבל בלבנה אין המניעה מכח הזמן, רק מכח גוף הלבנה, שאינה מתחדשת רק מחודש לחודש, ולא שייך לברך אחר שכבר הולכת וחוסרת, והוי כאילו לא היה לבנה מעולם. ואם כן אין המניעה מכח הזמן, ולכך לא שייך לומר דהוי מ"ע שהזמן גרמא" [ועי' במה שתירץ בשו"ת האלף לך שלמה, וכנראה חזר בו מדעתו בהגהות חכמת שלמה].

אולם בשו"ת אגרות משה (7) כתב שקושיית החכמת שלמה לא קשה כלל "דסברינן דזמן גרמא חשיב אף שהוא מחמת דליכא המציאות לזה". וכתב בספר בירורי חיים (11) הרב חיים שלום הלוי סגל, בני ברק תשס"ד) "מדברי האגרות משה למדנו דמצות עשה שהזמן גרמא תליא במציאות, ואם במציאות אין דבר זה נמצא בכל עת, חשיב זמן גרמא. ולפי זה לבנה שאינה בכל עת, חשיב מצות עשה שהזמן גרמא". וכתב שם כי הבנת האגרות משה היא שלא כיסודו של הדברי יחזקאל (5) הנ"ל, שאם יש חסרון במציאות הדבר, אין זו מ"ע שהזמן גרמא" [ועי' להלן [אות ז] שהבאנו את דברי המג"א בהלכות שבת (6) במש"כ סברא נוספת מדוע אין נשים מברכות על קידוש לבנה].

• ברכת האילנות – הגר"מ שטרנבוך [ראב"ד העדה החרדית בירושלים] כתב בשו"ת תשובות והנהגות (7) כי חיוב נשים בברכה זו תלוי במחלוקת המג"א והחכמת שלמה (6) בחיובן בברכת הלבנה. ועי' בדבריו, ובמה שהביא בספר רץ כצבי (12) מדברי הגרצ"פ פרנק, על פי יסודו של הטורי אבן (5) שברכת האילנות אינה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא [ולכן נשים חייבות לברכה], היות והחיוב לברך אינו בזמן מסויים, אלא כאשר האילנות מלבלבים [כל מקום ומקום לפי זמנו], ולכן אין זו מ"ע שהזמן גרמא. שכן ההגבלה לברך את הברכה בזמן מסויים לא נובעת בגלל שיש זמן שמעכב את קיום המצוה, אלא בגלל המציאות שמברכים את ברכת האילנות בזמן לבלובם בלבד [ועי' בתשובות והנהגות (7) וברץ כצבי (13) במה שדנו ביסוד גדר ברכת האילנות שמא היא ברכת השבח והנהנין, ולכן מסתבר כי נשים נמי חייבות בה].

חיוב נשים בהבדלה וברכת הנר בהבדלה

ז. לדעת הרמ"א (6) "נשים לא יבדילו לעצמן". ובמג"א (6) הביא את דברי הב"ח כי "מכל מקום יכולות להבדיל לעצמן כמו בשופר ולולב, והמנהג שאפילו יש שם אנשים, שיכולים לשמוע מפיהם מבדילות לעצמן". וחידש המג"א: "ואפשר דדעת רמ"א במצוה שיש בה עשיה רשאין [הנשים] לעשות ולברך, אבל בדבר שאין בה אלא הברכה, כגון כאן אין רשאות. ואפשר דמהאי טעמא לא נהגו לקדש הלבנה". ובביאור הלכה (שם) הוסיף כי גם למאן דאמר שנשים חייבות בהבדלה [מרן השו"ע (6) שם] פטורות מברכת הנר, שהיא ודאי מצוה שהזמן גרמא". ועי' באגרות משה (7) במש"כ על דברי המג"א, ובמה שחלק על הכרעת הביאור הלכה, ונקט שיכולות לברך על הנר, עי"ש בטעמו.

זכירת יציאת מצרים • ברכות השחר • ברכות פסוקי דזמרה וקריאת שמע

ח. המשנה ברורה (6) הביא את דברי הפמ"ג וישועות יעקב שזו מ"ע שהזמן גרמא, ופטורות מן התורה רק מדרבנן חייבות, וכנגדם את דברי השאגת אריה (8) שהנשים פטורות [גם מדרבנן] כי "הזכרה דיום היא מצוה בפני עצמה ואם לא הזכיר ביום אינו צריך להזכיר הזכרה זו בלילה, ומה שמזכיר בלילה היא מצוה בפני עצמה" [וזו מ"ע שהזמן גרמא].

ובהמשך דברי המשנה ברורה כתב, כי נשים חייבות בפסוקי דזמרה ובברכת השחר, יעו"ש בטעמו. ומסיים המשנה ברורה: "ואולם כל זה  כתבנו לענין חיוב, אבל פשיטא דיכולות להמשיך חיוב על עצמן ולברך אפילו ברכות קריאת שמע [והיינו למנהג אשכנז] וכדבסימן י"ז ס"ב בהג"ה" [בספר ילקוט יוסף (ח"א עמ' קיב ס"ו; לא הובא בדפי המקורות)  הביא בשם הגר"ע יוסף, כי נשים מבנות ספרד אף אם ירצו אינן רשאיות לברך ברכות פסוקי דזמרה וק"ש בשם ומלכות, דלא כמש"כ בשו"ת מחזה אליהו (סימן טז) שיכולות לברך, כיון שהן ברכות השבח שלא נאמר בהן לשון "וצוונו"].