א. בסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא (1) הובאה המשנה במעילה: "הקדיש בור מלאה מים, מועלין בהן ובמה שבתוכן. אבל הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים, מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן". ובביאור דברי הגמרא, שרכוש שהגיע לחצר ההקדש, אין מועלין בו, נחלקו הראשונים. הרשב"ם ותוספות כתבו, שאין מעילה "דלא אמרינן שיקנה חצר הקדש כמו שקונה חצר הדיוט, דחצר משום יד איתרבאי, ולא מצינו יד להקדש". אולם הרמב"ן פירש: "אי נמי קניא ליה, אין מעילה בזכיתה". ולדעתו, רק נכסים שהוקדשו על ידי אדם חייבים בהם משום מעילה, אולם נכסים שהגיעו לבעלות ההקדש בצורה אחרת, כגון על ידי קנין חצר, אין בהם דין מעילה, ואף שהם בבעלות הקדש.

הרי לנו מחלוקת ראשונים, האם יש קנין חצר להקדש.

על פי שיטת התוספות והרמב"ן למד האגודה [רבי אלכסנדר זוסלין הכהן, מרבותינו הראשונים באשכנז; הובא במגן אברהם (1)] הלכה למעשה: "מצא דבר בחצר בית הכנסת, זכה בו, ולא אמרינן דחצר בית הכנסת קונה להקדש, דחצר קונה מכח יד, ואין יד להקדש" [ותמה התוספות יום טוב [הובא בהגהות רעק"א (1) ובקצות החושן (4)] על האגודה, מדברי הגמרא בבבא מציעא (1) "חצר משום איתרבאי, ולא גרע משליחות", ומכיון שיש שליחות להקדש, מדוע שלא תקנה 'חצר המשתמרת' להקדש. ותירץ התוספות יום טוב, כי הגזבר הוא שליח של ההקדש, ואין שליח עושה שליח, ולכן החצר לא קונה מדין שליחות. אולם הקצות (4) כתב כי תירוץ זה דחוק, ועי' בדבריו במה שתירץ, ובתירוצו של הנתיבות (5) ד"ה לפענ"ד].

ואמנם לשיטת הרמב"ן, לכאורה נראה שיש קנין חצר לבית הכנסת, וכן נקט הקצות (4) שהביא את דברי הרמב"ן, וכתב: "ולפי זה מצא מציאה בבית הכנסת אכתי יש לחוש לדעת הרמב"ן, דיש חצר להקדש לזכות בו".

אולם הנתיבות (5) חלק על הקצות בהבנת דברי הרמב"ן, ולדעתו גם לדעת הרמב"ן הקדש אינו קונה מציאה בקנין חצר, והסיבה שבור ההקדש קנה את המים שבתוכו "דאין כאן חב לאחריני, דהא אי לאו בירא דהקדש לית כאן מים, וההקדש גורם להמים שיבואו, ולזה הוי שפיר הגזבר יד דהקדש ושלוחא דרחמנא, משא"כ במציאה, דכל זמן שלא אתי ליד זוכה לא יצא מרשות הבעלים, ולכך בעינן שליחות מבעל הממון דוקא".

יחד עם זאת, הוסיף הקצות, כי למעשה גם לדעת הרמב"ן שיש קנין חצר להקדש, המציאה לא נקנית לבית הכנסת, אלא שייכת למוצאה, משני טעמים אחרים: [א] מן הסתם המציאה הגיע לידיו קודם שבעליה התייאש, והרי זה "באיסורא אתא לידיה". [ב] אין חצרו זוכה שלא מדעתו אלא "בדבר שרגיל לבוא", אבל בדבר שאינו רגיל לבא ולא אסיק אדעתיה – אין חצרו זוכה שלא מדעתו".

לסיכום: לדעת הקצות, המציאה לא נקנית לבית הכנסת אלא למוצאה, הן לפי תוספות משום שאין קנין חצר להקדש. והן לפי הרמב"ן, שיש קנין חצר להקדש, אך מדיני מציאה לא נקנתה המציאה לבית הכנסת, מכיוון שאין דרכה להימצא בבית הכנסת, או מפני שבאה לידו באיסור. לדעת הנתיבות, בין לפי התוספות ובין לפי הרמב"ן אין הקדש קונה מציאה בחצר, ומחלוקתם רק בבור שנתמלא מים, שלפי תוספות הרי זה ככל מציאה שאינה נקנית בחצר להקדש. אולם לפי הרמב"ן, בבור שפיר קונה ההקדש בחצר כיון שאינו חב לאחריני.

אולם המשנה ברורה (1) הביא את דברי האגודה, וכתב: "ובספר מגן גבורים כתב שיש בזה דעות בין הראשונים", ולכאורה נראה מדבריו שנקט כי לדעת הרמב"ן שפיר קונה ההקדש את מציאה בקנין בחצר.

בית הכנסת – חצר ההקדש או חצר השותפים

ב. ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, היה נראה כי לבית כנסת יש דין של 'חצר הקדש', והנדון היה האם יש קנין חצר להקדש, או לא. ברם הקצות (4) תמה על הנחה זו: "בעיקר דברי אגודה תמיהא לי, דכתב בחצר בית הכנסת דאין יד להקדש, דהא בית הכנסת אין לו דין הקדש אלא הרי הוא כמו חצר השותפים. ומהאי טעמא כתב בריב"ש (2) דארבע אמות זוכה לכל אדם בבית הכנסת דהו"ל חצר השותפים". ואף שלפי זה לכאורה היה צריך להיות הדין שהמציאה שייכת לכל המתפללים השותפים בבית הכנסת, ואילו במסכת בבא מציעא (2) מפורש כי "המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הרי אלו שלו", ביאר ההקצות שהמציאה אינה נקנית בבית הכנסת, מאותן סיבות שלדעת הרמב"ן אין בית הכנסת זוכה במציאה לדעתו בהבנת הרמב"ן "משום דהו"ל באיסורא אתי לחצר, או משום דאינו רגיל לבוא, אינו זוכה שלא מדעת, כיון דהדיוטות דשותפין צריך דעת" [ועי' בדברי הנתיבות (5) במש"כ על דברי הקצות, ובדברי רבי יהודה סילמן, דיין בבי"ד הגר"נ קרליץ בבני ברק, בספרו דרכי חושן (5) במה שכתב על דברי הקצות].

ונראה כי אכן יש שני מיני בתי כנסת, ונבאר הדברים.

בשו"ת הרשב"א (2) ח"א סי' תתקלד) כתב "ומקום בית הכנסת אם הוא שלו, ודאי לא גרע משאר קרקעות". ובשו"ע בהלכות בית הכנסת (3) נפסק: "אין אדם יכול לאסור חלקו מבית הכנסת, ואם אסר אינו כלום". ודין זה הוא "מתקנת הגאונים", כמבואר במשנה ברורה שם. משמע כי מעיקר הדין, יכול לאסור מכיון שהמקום בבעלותו [ועי"ש בביאור הלכה]. וכן נראה מדברי האחרונים שדנו באיזה קנין קונים את מקומות הישיבה בבית הכנסת, יעו' בדברי הט"ז והנתיבות (3) שו"ע חו"מ סימן קצב) – כי המקומות שייכים לבעליהם, כדין ממון הדיוט ולא כדין ממון הקדש.

מאידך, בספר חסידים (2) כתב: "אין יכולים מדין תורה לקבוע מקום בבית כנסת לירשו". ובספר דרכי חושן (6) כתב: "דשני מיני בתי כנסת הם: [א] בית הכנסת של שותפות הציבור, וכן היתה המציאות בזמן הרשב"א ורוב תשובות האחרונים. [ב] ובניגוד לזה, האגודה, וכן ספר חסידים, מדברים על מציאות של בית הכנסת של הקדש". והוסיף שם כי שני סוגי בתי כנסת אלו, מוזכרים בשו"ת הרשב"א (3) ח"ד סי' שיט) שכתב: "דע כי ענין חלוקת מקומות שבבתי הכנסיות בשני עניינים. יש מקצת עיירות שמחלקים בית הכנסת למשפחות ונותנים למשפחה זו מקום מסויים בבית הכנסת, ולזו מקום מסויים, ואחר כך באים בני המשפחה ומחלקים ביניהם את המקומות לשבת בהם. וכל שחולקים בענין זה, אין לאחד מהם זכיה גמורה לא למוכרו ולא למשכנו. ואפילו אם בא להשיב אחר במקומו, אם לא רצו האחרים בכך, מונעים אותו, וכן כתב רבי שרירא גאון. ויש מקצת מקומות שמחלקים ביניהם כל מקומות בית הכנסת חלוקה גמורה, לזכות כל אחד בחלקו זכיה גמורה, למכור ולתת לכל מי שירצה, ככל אשר אנחנו עושים פה בארצותינו אלו". ועי"ש בדרכי חושן (6) שהביא מתשובות הרא"ש, שנקט להנחה פשוטה שמקום בית הכנסת הוא בר ירושה ומכר, והיינו כי בתקופתם כך היה המנהג, שהיה למתפללים קנין הגוף במקומות הישיבה.

מציאה בבית הכנסת ומוסדות ציבור הנמצאים בבעלות פרטית – בית כנסת שרבים מצויים בו

ג. רבי יעקב בלוי [חבר בד"ץ העדה החרדית] דן בספרו פתחי חושן (7) האם חידושו של האגודה שאין יד להקדש, נאמר גם בבית הכנסת שנבנה על ידי יחיד, או ישיבה ושאר מוסדות ציבור הנמצאים בבעלות פרטית, וכתב שאם בית הכנסת נבנה ע"י מעות צדקה, דינו כ"חצר הקדש", ולא שייך בו דין שותפות, ונשאר הכלל שאין חצר להקדש, או שאינו נקנה מהטעמים המבוארים בדברי הקצות בשיטת הרמב"ן. ובהמשך דבריו כתב, כי דין "חצר הקדש" נאמר רק בבית כנסת או בבית מדרש "שיש בהם משום קדושה הדומה לקודש המקדש, אבל הקדש עניים, ואפילו הקדש לישיבות, אין לו דין הקדש לענין זה". וחידש לפי זה "כי בישיבות באולמי האוכל ובחדרי הפנימיה וכדומה, נראה שיש קנין חצר לישיבה על ידי מנהלי הישיבה", יעו"ש בדבריו.

אולם בספר תורת הישיבה (9) מאת הרב מאיר פנחסי, ירושלים תס"ז; הערה 2) כתב על דבריו, שלכאורה אין מקום לחלק בזה "דמאחר ורבים נכנסים ויוצאים שם, לא סמכא דעתיה דהגבאי לזכות במציאה".

ואמנם כבר ייסד לן החתם סופר (3) שאפילו אם היה "יד" להקדש, אין חצר קונה אלא כשהיא משתמרת, משא"כ כאשר רבים יוצאים ונכנסים שם. ולפי זה כתב הפסקי תשובות (7) כי "אפילו בבית הכנסת ובית המדרש של אדם פרטי, אך רבים יוצאים ונכנסים שם, אין הבעלים הממונים זוכים במציאה. אבל במקום שאין רבים נכנסים ויוצאים שם, או שמצא מציאה בבוקר מיד כשפתח את השער לפני ביאת רבים שם, תליא במחלוקת האגודה והרמב"ן.

וכן הובא בספר הליכות שלמה (8) בשם הגרש"ז אויערבך, שפסק: "בזמנינו לכולי עלמא, אין בית הכנסת זוכה באבדות הנמצאות בתוכו, הואיל ונכנסים בו גם אנשים שאינם מהוגנים, וממילא אינו נחשב כחצר המשתמרת".

• קטן שמצא כסף בבית הכנסת ונתן אותו לגבאי – האם הכסף שייך לבית הכנסת, לגבאי או לאביו של הקטן, ראה בדברי רבי חנוך פאדוה [אב"ד לונדון] בשו"ת חשב האפוד (7).

ד. חפצים שהושארו זמן רב בבית כנסת – האם מותר ליטלם

בספר הליכות שלמה (7) הובא בשם הגרש"ז אויערבך: "ספרים הנמצאים בבית כנסת או בישיבה זמן רב ללא דורש, יתלו מודעה שאם בתוך שלושים יום לא יבואו הבעלים לקחתם, הרי הם עוברים לרשות המקום, ואז לאחר שלושים יום הרי הם שייכים לבית הכנסת". ובשו"ת שבט הלוי (8) כתב שאם עבר זמן מה שבוודאי הבעלים הכירו בחסרון הספר ולא באו, ומכל שכן אם הכריזו, אין כל חשש להשתמש בו, יעו"ש בדבריו שביאר מדוע אין בזה חשש איסור משום יאוש שלא מדעת. וראה סיכום הדינים בנדון זה בספר תורת הישיבה (9).

• נתחלפו כליו בבית הכנסת ונטל חפץ שאינו שלו – האם מותר להשתמש בו, ראה בספר הליכות שלמה (7) סע' יא).