א. בסוגיית הגמרא בבבא קמא (1) מובא ספקו של דוד המלך [לדעת רב הונא] ששאל את הסנהדרין, האם מותר לו לשרוף גדישים של ישראל שהסתתרו בהם פלישתים – "מהו להציל עצמו בממון חברו", ושלחו לו הסנהדרין "אסור להציל עצמו בממון חברו, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו". ונחלקו הראשונים מה היה הספק: בדיני איסור והיתר – האם  מותר או אסור להציל עצמו בממון חברו, או בדיני ממונות – האם חייב לשלם כשהציל עצמו בממון חברו.

רש"י (1) סא, א ד"ה לשם שמים) כתב מפורשות "דאיכא איסורא [להציל עצמו בממון חברו] לאיניש בעלמא", ומדבריו למד רבי יעקב אטלינגר [מגדולי הרבנים בגרמניה לפני מאה וחמישים שנה, מחבר הספר ערוך לנר, אשר דן בהרחבה בנדון דידן בשו"ת בנין ציון (6)-(7) בארבע מתשובותיו [סימנים קסז-קע] כי הספק היה בדיני איסור והיתר, ופסקו הסנהדרין שיש איסור להציל עצמו בממון חברו. ואמנם הבנין ציון הביא בסימן קס"ז, את תמיהת המשנה למלך בספרו פרשת דרכים "איך יתכן דבמקום פיקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חברו" – כמפורש בגמרא בסנהדרין (1) עד, א) ובכתובות (2) יט, א) "אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז ושפיכות דמים וגילוי עריות".

ואמנם שיטת התוספות (1) ס, ב ד"ה מהו) והרא"ש (4) שהספק היה בדיני ממונות, כדברי התוספות: "אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פיקוח נפש", וכמו שכתב הרא"ש: "דמילתא דפשיטא היא דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש אלא ג' עברות, אלא הכי איבעיא להו מהו למיקלינהו [לשרוף הגדיש] אדעתא דליפטר מתשלומין, ואמרו לו אסור להציל עצמו בממון חברו אדעתא דליפטר, אלא יציל וישלם".

להלכה: בשו"ע (5) חו"מ סימן שנט סע' ד) נפסק כדעת התוספות והרא"ש: "אפילו הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חברו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם".

האם איסור גזל נדחה מחמת פיקוח נפש

ב. כאמור, בשו"ת בנין ציון הרחיב בביאור שיטת רש"י, וכתב (7) סימן קסח) כי הנדון האם איסור גזל נדחה מחמת פיקוח נפש, אינו רק מחלוקת בין רש"י לתוספות והרא"ש, אלא נחלקו בזה תנאים ואמוראים.

במסכת כתובות (2) הובאו דברי רבי מאיר שהעדים שאמרו "כתב ידינו הוא זה [עדים שקיימו עדותם בשטר שחתמו עליו] אבל אנוסים היינו", אינם נאמנים. וביאר רב חסדא את טעמו של רבי מאיר "קסבר רבי מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו, יהרגו ואל יחתמו שקר" [והיינו שבעדותם הם עושים עצמם לרשעים, ולכן אינם נאמנים כי "אין אדם משים עצמו רשע"]. ואמנם על כך הקשה רבא: "והא אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז ושפיכות דמים וגילוי עריות". וכתב הרמב"ן (2) בביאור דעת רבי מאיר, שסבר כי ממידת חסידות רשאי ליהרג ולא לעבור על איסור גזל. ועוד כתב הרמב"ן: "ואיכא דאמרי רב חסדא אמר קסבר רבי מאיר מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו שקר, לפי שנמצא בברייתא חיצונית, ג' דברים איך עומדים בפני פיקוח נפש, ואלו הם ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, רבי מאיר אומר אף הגזל". ומפורש בדבריו, כי לדעת רבי מאיר, איסור גזל אינו נדחה מחמת פיקוח נפש.

ולמעשה גם בירושלמי במסכת עבודה זרה (3) מפורש שאיסור גזל אינו נדחה מחמת פיקוח נפש, כמאמרם: "לא סוף דבר שאמר לו הרוג את איש פלוני, אלא אמר חמוס את איש פלוני", ומבואר שגם איסור גזל אינו נדחה מפני פיקוח נפש [ולא רק שפיכות דמים]. ובפירוש מראה פנים בירושלמי, כתב כי דברי הירושלמי הם לשיטת רבי מאיר הנ"ל על פי ביאורו של רב חסדא, שגם באיסור גזל נאמר "יהרג ואל יעבור".

ובתשובה הבאה (7) סימן קסט) הביא הבנין ציון את המעשה בגמרא ביומא (2), שרבי יהודה נתקף ב"בולמוס" [מצב של פיקוח נפש], וכדי להשיב נפשו  "קפחיה לרועה" [כפאו ונטל כיכרו ממנו"], ואף על פי כן רבי יוסי לא הסכים עמו אלא אמר לו "קיפחת את הרועה". וביאר הבנין ציון, כי רבי יוסי סבר כדעת רבי מאיר, שאיסור גזל אינו נדחה מפני פיקוח נפש, אך רבי יהודה סבר כדעת חכמים [במשנה בכתובות (2)]  הסוברים שאיסור גזל נדחה מפני פיקוח נפש. ופסק רש"י כדעת רבי יוסי, על פי דברי הגמרא בעירובין "רבי יהודה ורבי יוסי, הלכה כרבי יוסי", ובפרט שרבי מאיר מסייעו.

גם מדברי הגמרא בבבא קמא (2) משמע שאיסור גזל אינו נדחה מחמת פיקוח נפש, במעשה בחסיד אחד [רבי יהודה בן בבא] שהיה גונח מלבו [ומשמע שהיה במצב של פיקוח נפש] ואמרו לו שרפואתו בשתיית חלב רותח של עז. וכאשר באו חכמים לבקרו וראו את העז בביתו, אמרו: "לסטים מזויין בביתו של זה" [פרש"י: "רועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים", וכמפורש במשנה שם (2) שאסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל]. ובסוף המעשה מובא שאמר החסיד בשעת פטירתו "יודע אני שאין בי אלא עוון אותה העז". וכתב המאירי (2) "מהאי עובדא שמעינן דאף על פי שבמקום פיקוח נפש הותרו האיסורים להתרפא בהם, דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים, ראוי להחמיר בה ביותר".

ג. מבואר איפוא, כי לדעת כמה מהתנאים והאמוראים [רבי מאיר לדעת רב חסדא, רבי יוסי, "החסיד" רבי יהודה בן בבא, בירושלמי בע"ז, וב"ברייתא החיצונית" שהביא הרמב"ן] שונה איסור גזל מכל איסורי התורה, ודינו כג' עבירות חמורות, שאינן נדחות גם מחמת פיקוח נפש, וכדבריהם נקט להלכה רש"י [יחד עם זאת, ראה בדברי הגר"א וייס במנחת אשר (13) שהביא את קושיית החתם סופר שרש"י סותר עצמו למה שפירש במעשה עם הרועה "קפחיה, כפאו ונטל הכיכר ממנו", ומשמע שבסכנת נפשות מותר לחמוס ממון חברו. ועי' גם ברש"י בבא קמא (3) קיז, א) ד"ה נשא ונתן ביד, ולהלן יתורץ].

ברם שומה עלינו לזכור, כי בשו"ע (5) חו"מ סימן שנט סע' ד) נפסק כדעת התוספות והרא"ש: "אפילו הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חברו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם" [וראה בדברי הבנין ציון (7) סימן קסח) "מה שתמה מר נ"י שכתבתי שהדין לא מבואר בפוסקים, והרי מפורש בשו"ע [שלא כדעת רש"י, אלא כתוספות והרא"ש, שבפיקוח נפש מותר לגזול על מנת לשלם]. לא כתבתי שהדין לא הוזכר בפוסקים אלא שלא מבואר בפוסקים שיש פלוגתא בו בין גדולי הראשונים, והרי הטור לא כתב רק דעת אביו הרא"ש, ואחריו כתב השו"ע כן, אבל לא הזכירו שדעת רש"י אינה כן". ועי' בבנין ציון (6) סימן קסז) שהביא ראיה מסברא לשיטת רש"י, מכך שמותר לחלל שבת מפני עבודת הקרבנות ולא התירו לגזול].

ובביאור שיטת הסוברים שאסור להציל עצמו בממון חברו, כתב רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון [רבה של ברעז'אן בגליציה, פולין] בשו"ת מהרש"ם (6) "וקצת יש לומר דגזל הוי אביזרייהו דשפיכות דמים, כמו שאמרו בגמרא ב"ק [ונפסק בשו"ע (5) חו"מ סימן שנט סע' ג] דהגוזל חברו שוה פרוטה, כאילו נוטל נשמתו, וכהאי גוונא יש לחסיד ופרוש למסור נפשו, אבל שאר כל אדם ודאי שרי להציל נפשו מסכנה בממון חברו כשאין לו לשלם". ואף שהמהרש"ם כתב שהאיסור מ"מידת חסידות", יתכן ולדעת כל התנאים והאמוראים הנ"ל, מעיקר הדין נחשב גזל כאביזרייהו דשפיכות דמים, ולכן גם באיסור גזל נאמר "יהרג ואל יעבור".

ואילו טעמם של המתירים להציל עצמו בממון חברו, מבואר בדברי הרשב"א (4) על פי דבריו הידועים של רבי עקיבא בגמרא בבבא מציעא (4) שלימד כי במצב ששני אנשים היו מהלכים במדבר והיה בידם קיתון אחד של מים, אומרים לבעל הקיתון "חייך קודמים לחיי חברך, שנאמר וחי אחיך עמך", ומשמע שרק כאשר הקיתון נצרך לחייו של בעליו "חייו קודמים", אבל "שלא במקום חיותו, חייב" [בעליו של הקיתון לתת אותו למי שעומד למות בצמא].

ואם כן פשיטא שהלוקח ממון מחברו בכדי להציל את עצמו ממיתה, אינו נחשב גזלן, שהרי גם הבעלים חייבים לתת לו את ממונו כדי להחיותו [כמפורש בסוגיא בסנהדרין (1) עג, א] שאדם מחוייב להציל את חברו כפי שלמד מהפסוקים "לא תעמוד על דם רעך", ו"השבות לו", ובכלל החיוב "למיטרח ומיגר אגרוי", דהיינו להוציא ממון כדי לשכור מצילים]. ועי' בדברי החתם סופר (5) שכתב בתוך דבריו, שהתורה הקנתה לאדם את ממון חברו במצב של פיקוח נפש, ונעשה בעלים עליו.

חיוב תשלומין על הממון שהזיק או גזל מחמת פיקוח נפש

ד. מדברי הרשב"א הנ"ל (4) נראה שהמציל עצמו בממון חברו אינו חייב לשלם עבור הנזק שגרם, כדבריו: "והיאך נקרא זה גזלן והבעלים חייבים ליתן לו חינם ולהחיותו".

אך לשיטת תוספות (1) והרא"ש (4) שספקו של דוד המלך היה בדיני ממונות "אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פיקוח נפש", פשטו לו הסנהדרין שחייב לשלם, וכפי שנפסק בשו"ע (5) חו"מ סימן שנט סע' ד) "אפילו הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חברו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם". וכדבריהם מפורש בגמרא בבבא קמא (3) קיז, ב) "נרדף ששיבר כלים [של הרודף] פטור, של כל אדם חייב" [וכן מובא שם בסוגיא מעשה בשומר שנכנסו גנבים לביתו, ונתן להם את גביע הכסף שהופקד אצלו כדי להציל עצמו מפניהם, וכאשר רבה פטרו מלשלם, הקשה עליו אביי "והא מציל עצמו בממון חברו"]. ומבואר שלמרות שהנרדף מציל את עצמו בממון חברו, הוא חייב לשלם לבעל הכלים [שאינו הרודף] עבור הנזק שעשה. וכן נפסק בשו"ע (5) חו"מ סימן שפ סע' ג).

והנה לכאורה נחלקו בדין זה הרמב"ם הראב"ד. במסכת בבא קמא (3) קיז, א) מובא: "תניא, ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חברו פטור, ואם נטל ונתן ביד חייב [ופירש רש"י: "דהציל עצמו בממון חברו"]. אמר רבה אם הראה מעצמו, כנשא ונתן ביד דמי". ופסק הרמב"ם: "נשא ממון חברו בידו ונתנו לאנס, חייב לשלם מכל מקום, אע"פ שהמלך אנסו להביא. במה דברים אמורים שאם אנסו להביא והביא חייב, בשלא הגיע הממון לרשות האנס", יעו"ש בכל דבריו. והשיג עליו הראב"ד: "ואין הגאון מודה לו, וכן בדין, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, ומאין יתחייב לו זה שימות בשביל ממון חברו הואיל וייחדו לו בפירוש". ומבואר בדעת הרמב"ם, שהמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם, אך לדעת הראב"ד פטור מלשלם בנימוק "שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש".

ומעתה יקשה על הרשב"א והראב"ד, מהגמרא בבבא קמא (3) קיז, ב) "נרדף ששיבר כלים של כל אדם חייב", ומהגמרא בבבא קמא (3) קיז, א) "ישראל שאנסוהו עכו"ם, אם נטל ממון חברו ונתן ביד חייב", ומשמע שחייב לשלם.

ההבדל בין מצב שבו הממון גרם לאונס לבין מצב שמציל עצמו מהאונס על ידי ממון

ה. וביישוב דעת הראב"ד, כתב הש"ך (5) חו"מ סי' שפח ס"ק כד) "דווקא אם אנסוהו על ממון סתם, אז אף שאנסוהו להביא חייב כשנשא ונתן ביד, דזה מיקרי מציל עצמו בממון חברו, ודמי לנרדף ששבר הכלים (5) לעיל סי' שפ ס"ג. מה שאין כן הכא שאנסוהו להביא ממון פלוני, אם כן האונס הוא מתחילה על אותו הפלוני, ואין זה נקרא מציל עצמו בממון חברו, אלא שמוכרח לעשות כמו שאומר לו האנס, ואם לא יעשה כן נמצא יציל הוא ממון חברו בנפשו, ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש". ומעתה ודאי גם לדעת הראב"ד [והרשב"א], בכל המקומות שמתבאר בש"ס שהמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם [וכן במעשה עם דוד המלך והגדיש של הפלישתים], מדובר שהאונס היה על ממון סתם. משא"כ בנדון השגתו על הרמב"ם, שאנסוהו להביא ממון פלוני, ולפיכך פטרו הראב"ד מלשלם.

וראה בדברי רבי איסר זלמן מלצר בספרו אבן האזל (4) שהוסיף נופך בביאור חילוק זה, וכתב לבאר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל, ביסוד גדר דין מציל עצמו בממון חברו בפיקוח נפש, האם זהו היתר גמור ["הותרה"], או שאיסור הגזילה נדחה מפני פיקוח נפש ["דחויה"]. לדעת הרמב"ם "פיקוח נפש דחויה, וכיון שמעיקר הדין יש כאן איסור גזל רק משום דחיה מותר, וכיון שבענין תשלומין ליכא פיקוח נפש, צריך לשלם". ברם לדעת הראב"ד, בפיקוח נפש "הותר" איסור גזל, ולכן אין כלל חיוב תשלומין [ועי"ש שהרמב"ם והראב"ד לשיטתם במחלוקת זו בהלכות שבת].

וראה תוספת הסבר במאמרו של רבי יצחק ידידיה פרנקל (8) ובמה שכתב בסוף דבריו: "נמצא שגם הרמב"ם וגם הראב"ד מודים שיש הבדל בין אם הממון גרם האונס, או שמציל את עצמו מאונסו ע"י הממון. אלא שלדעת הראב"ד מועילה סברא זו גם בנשא ונתן ביד, ולדעת הרמב"ם בנשא ונתן ביד אינו נפטר משום כך. וצדדי מחלוקתם כאמור לעיל, האם אונס כזה הוא היתר גמור או דרך דחיה בלבד. וגם השאלה הראשונה אם זה היתר לכתחילה, או שלכתחילה מן הראוי ליתן ממון שלו, תלויה בזה, אם האונס הזה הוא היתר גמור או לאו".

וראה גם בדברי המנחת אשר (12)-(13) בנדון.

חיוב בעל הממון להציל חברו – רק בפניו

ו. הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת (3) בבבא קמא] הקשה על מסקנת הסוגיא בב"ק שאסור להציל עצמו בממון חברו, מדברי הגמרא בקידושין (3) "כלב רץ אחריה מהו, מי אמרינן חייב לאצולה", ומשמע "דאדם חייב להציל בממון חברו, ואם זה חייב להצילו בממונו מה טעם אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו". וחילק הראב"ד: "מה שאדם חייב להציל חברו בממונו, הני מילי בפניו, אבל שלא בפניו לא נתחייב ממונו בכך. ואפילו בפניו נמי, לא שיפסיד זה ממונו, אלא שישלם פסידתו" [ודברי הראב"ד מובנים על פי המתבאר לעיל בשיטתו. ועי' במנחת אשר (13) ליישב על פי חילוקו של הראב"ד את הסתירה בדברי רש"י, שהמעשה בגמרא ביומא (2) עם רבי יהודה והרועה, היה בפניו, ולכן הותר להציל עצמו בממון חברו, משא"כ המעשה בדוד המלך, ששאל אם מותר לשרוף גדיש חברו, שהיה שלא בפניו].

• • •

ז. ממוצא סוגיות הגמרא ודברי הראשונים והפוסקים נבוא לדון בכמה נדונים מעשיים:

• מעילת פקיד בבנק בכספי לקוחות, בכדי להיחלץ ממצוקה קשה מאד – ראה בתשובותיו של הרב חיים דוד הלוי, רבה של ת"א, בשו"ת עשה לך רב (9), כי פשיטא שאין לגזול על מנת לא לשלם גם במצב של פיקוח נפש.
• חיוב פריעת ממון שלווה להצלת נפשות – אגרות משה (8).
• פליט שואה שהציל עצמו בממון אחיו – ראה במאמרו של רבי יצחק ידידיה פרנקל (8).
• מתן תעודה כוזבת או גניבה כדי למנוע התאבדות – ראה בתשובתו של רבי יצחק זילברשטיין [רבה של רמת אלחנן בבני ברק] בספרו שיעורי תורה לרופאים (11), ובמבואר שם כי איום בהתאבדות אינו נחשב כ"פיקוח נפש".
• הערמה על חולה המסרב להוציא ממנו דם – במסווה של לקיחת דם "למטרת בדיקה", בכדי להציל חולה הזקוק לדם זה, ראה בשיעורי תורה לרופאים (10).
• האם רופא רשאי להזמין מסוק לפינוי חולה בניגוד לדעת הנהלת בית החולים – שיעורי תורה לרופאים (12).