א. תנן במסכת עבודה זרה [1]; לה, ב) "חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו, אסור",  מגזירת חכמים, מחמת החשש שמא עירב בו חלב בהמה טמאה.  ועוד אמרו [1]; לט, ב) במשנה: "ואלו מותרים באכילה, חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו". ובסוגיית הגמרא אמרו שמדובר באופן שיש חלב טמא בעדרו של העכו"ם, ואף על פי כן אין לחשוש, כי העכו"ם "מירתת" [מפחד] מהישראל, ולכן אינו מערב חלב טמא.  ודינים אלו נפסקו בשו"ע [2]; סע' א).

עוד הובא בסוגיא [1];  לה, א) כי "גבינות עכו"ם אסרום חכמים, מפני שמעמידים אותם בעור קיבת שחיטתם שהיא נבלה" [לשון שו"ע [2] סע' ב]. והוסיף השו"ע: "ואפילו העמידוה בעשבים, אסורה". וביאר הש"ך (ס"ק יט) "שכבר גזרו על כל גבינות העכו"ם, בין העמידוה בדבר האיסור, בין העמידוה בדבר המותר". כלומר, איסור גבינת עכו"ם הוא בגלל גזירת חכמים, ואם כן גם במקום שנוהגים להעמיד אותה בעשבים וטעם הגזירה לא שייך, מכל מקום הגזירה במקומה עומדת, ואף שבטל הטעם לא בטלה התקנה.

ב. נחלקו הפוסקים מה הדין בחלב במקום שבהמה טמאה אינה מצויה ואין חשש שמא יערב חלב טמא [או במקום שהחלב הטמא יקר ולא משתלם לנכרי לערבו] – האם כשבטל הטעם בטל האיסור, או שהאיסור הוא גזירת חכמים, כמו בגבינה, ואף שבטל הטעם לא בטלה התקנה.

דעת הפרי חדש [3] שחלב אינו דומה לגבינה, ובמקום שאין חשש שהגוי יערב, מותר לכתחילה לשתותו, והביא מדברי הרדב"ז שכתב "הדבר ברור כי הגבינה נאסרה במנין, אבל לא כן בחלב שחלבו גוי שאסרו אותו משום חשש דבר טמא". וסיים הפרי חדש: "הכלל העולה דבעיר שלא נמצא שם חלב טמא, או שהיא יותר ביוקר מחלב טהור, מותר לקנות מהעכו"ם חלב שחלבו בלא ראיית ישראל כלל. וכן מצאתי המנהג פשוט פה אמשטירדאם, וכן נהגתי אני גם כן זולת קצת יחידים הנזהרים בזה [ועי' בדבריו שם כיצד יש לנהוג בעיר שנמצא שם חלב טמא].

ברם פוסקים אחרים, ובראשם החתם סופר [4] חלקו על הרדב"ז והפרי חדש, ולדעתם הגזירה על חלב עכו"ם אף היא גזירת חכמים כמו בגבינה, ואף בעיר שאין בה כלל בהמות טמאות ואין חשש שיערב בה חלב טמא. יעו' בדברי החתם סופר [ובמש"כ בביאור דברי רש"י בע"ז [1] בדף ל"ה ע"א, יעו' בחזון איש [5] במה שתמה עליו] שכתב כי גם הפרי חדש שתה חלב נכרי כי סמך על מנהג קהילות הספרדים באמסטרדם על פי הרדב"ז, אבל בקהילות אשכנז ודאי שהדבר אסור, ולנוהגים בו איסור, יש בזה גם איסור דאורייתא של נדר. וגם בערוך השלחן [4] חיזק את דעת המתנגדים לפרי חדש, יעו' בדבריו הנוקבים, ובמה שכתב בסוף דבריו: " ובאמת כך מקובלני, שכל גזירת חכמים לבד טעמם הנגלה, יש עוד הרבה טעמים כמוסים, שלא גילו אותם והשומע ישא ברכה מאת ה'" [וציין כי הקולא במקום שלא מצוי חלב בהמה טמאה היא רק בשמירה, שדי בישיבה מבחוץ או ב"יוצא ונכנס", כמש"כ הש"ך [2]; ס"ק ד. וראה גם בתשובות והנהגות [5]; סימן תמא) מאמר הדברי חיים מצאנז בשם חותנו הברוך טעם "שקבלה בידו איש מפי איש שזהו תקנה קדומה ולא רק מהטעם שפירשו שהוא משום חשש חלב טמא"].

ג. מתוך הדברים דלעיל, דנו הפוסקים האם מותר לשתות חלב נכרי העומד תחת פיקוח ממשלתי האוסר ערבוב חלב טמא [ובמידה ויעשו זאת יוטלו עליהם קנסות ואף רשיון העסק שלהם יופקע].

החזון איש [5] כתב כי "יש מקום לומר דהוי כשפחות החולבות דמירתתות [כוונתו לדברי הרמ"א [2] בסע' א) "שפחות שחולבות הבהמות בבית ישראל מותר לכתחילה"] וכיושב בצד העדר וכשהוא עומד הוא רואה". ונראה מפשטות דבריו שהסתמך למעשה על דברי הפרי חדש, כפי שסיים: "אבל אם אין בכל העיר טמאה, הדין נותן דהוי כאין בעדרו טמאה ויושב בצד העדר וכמש"כ הפר"ח" [ועי' גם בסוף דבריו]. ברם בתשובות והנהגות [5]; ח"א סימן תמא) וכן בחלקת יעקב [5]; סימן לה) הביאו עדויות כי החזון איש כתב את דבריו רק בדרך "שקלא וטריא" [כלשונו הנ"ל: "יש מקום לומר"] אבל לדינא התיר רק לילדים קטנים [ובחלקת יעקב כתב שהחזון איש אסר אף לקטן בן חמש] או ליולדת בתוך שלושים ללידתה.

ובאגרות משה [7]; סימן מז) כתב "בדבר החלב של הקאמפאניעס [חברות] במדינתנו אשר יש פיקוח הממשלה, ואם יערבו חלב בהמה טמאה יענשו וגם יסגירו את העסק שלהם שלכן ודאי מירתתי מלערב יש טעם גדול להתיר אף בלא שיטת הפר"ח, משום דהעיקר דידיעה ברורה הוא כראיה ממש". והוכיח זאת רבי משה מכמה סוגיות, וזה לשונו:

[א] "כהא דשבועות דף ל"ד [6] גם לעדות דממון. [ב] וגדולה מזה איתא בתוס' יבמות דף מ"ה [6] בשם יש מפרשים גם לדין ראיית בית דין לטבילת גר, עיי"ש. [ג] ויש ידיעה שאף בנפשות נחשב ראיה דבמנאפים עד שיראו כדרך המנאפים [כדברי הגמרא במסכת מכות [6]], אף שהחיוב הוא רק אם הכניס כמכחול בשפופרת, שלא ראו זה. ומשמע מרש"י בבא מציעא דף צ"א [6] שכתב דלא הזקיקתן תורה להסתכל כל כך, דבכה"ג ברוצח ושאר מיתות לא היו מחייבין מיתה, ורק במנאפים לא הזקיקתן תורה להסתכל, ומחייבין אותן מיתה אף שאינה ראיה. ואם כן צריך לומר שבעצם ידיעה היא כראיה גם לגבי נפשות, ולכן נהרגין במנאפים", עי"ש בכל דבריו ובמה שכתב "וזהו גדר אנן סהדי שמצינו בהרבה מקומות" [וראה באנצקלופדיה תלמודית [9] הגדרת "אנן סהדי" – "דבר הברור לנו כל כך, שכאילו אנו עדים בדבר. ובאנן סהדי אין צורך במשפטי העדות"].

ומתוך כך הסיק רבי משה ש"הרוצה לסמוך ולהקל יש לו טעם גדול ורשאי, וכמו שמקילין בזה הרוב בני אדם שומרי תורה, וגם הרבה רבנים. וח"ו לומר שעושין שלא כדין. אבל מכל מקום לבעלי נפש מן הראוי להחמיר ואין בזה משום יוהרא. וכך אני נוהג להחמיר לעצמי, אבל מי שרוצה להקל הוא עושה כדינא ואין להחשיבו כמזלזל באיסורים". רבי משה חזר על דבריו בעוד כמה מתשובותיו [7], ומכל מקום כתב [7]; ח"ב סימן לה) כי ראוי למנהלי הישיבות לקנות עבור בני הישיבה חלב ישראל בלבד אף אם המצב הכספי של הישיבה דחוק "שזהו מענין החינוך שכדאי וראוי לבני תורה להחמיר אף כשיש רק חשש איסור".

לעומת זאת, החלקת יעקב [8]-[9] ערך מערכה מול תשובתו של רבי משה, ולדעתו אין להקל בשתיית חלב עכו"ם הנמצא תחת פיקוח ממשלתי, מחמת הסיבות הבאות: [א] מוכח מדברי הראשונים כדעת החתם סופר שחלב עכו"ם היא גזירה ואסרו אף במקום שלא כדאי לגוי לערב. [ב] מלבד חשש העירוב ישנם טעמים נוספים [כמוסים] כדברי ערוך השלחן [4] הנ"ל. [ג] ידיעה ברורה אינה נחשבת לראיה [וחלק על דברי רבי משה, כי לדעתו בסוגיא בשבועות [6] "זה לא הוי כראיה, רק ידיעה בלא ראיה, וכאמור דגם בממון ובנפשות מהני אף ידיעה בלא ראיה", וממילא בנידון חלב עכו"ם "דהגזירה היתה שצריך להיות רק רואהו, אם כן פשיטא דאף בהאומדנא דמרתת מפני הממשלה אסור, לא מקרי אומדנא זו כראיה"]. [ד] לא ברור ש"מירתת" מפני הממשלה מהווה היתר בדין חלב עכו"ם, וזאת בנוסף על כך שמבחינת המציאות לא ברור שהחברות חוששות כל כך מהפיקוח הממשלתי [ומביא שם מעשה בענין זה].

וראה בספר הכשרות [12] סיכום הדעות בדין חלב נכרי, ובדין אבקת חלב נכרי [ובפרט הנמצאת במזון לתינוקות].

השגחה בחליבה באמצעות מצלמות וידאו

ד. ממוצא הדברים שנתבארו לעיל בהבנת גדר הבירור ש"ישראל רואהו", הנדרש לצורך היתר החלב, והמסתעף לדיני עדות – האם די בידיעה ודאית או שצריך דווקא ראיה, דנו הפוסקים בכשרות החלב שההשגחה עליו נעשית באמצעות מצלמות וידאו. יעו' בהרחבה במאמרו הנפלא והמקיף של ידידי המנוח הדיין הרה"ג רבי ישראל חיים רייזמן, שנלב"ע בשנת תש"ע, ויפורסם בקרוב בספרו דברי ישראל [10]. ובתוך דבריו ציין למה שכתבו הפוסקים בנדון השימושים השונים במצלמות וידאו בהלכה בענייני סת"ם, שמיטה ואיסור יחוד.

וראה גם במאמריהם של הרב שמואל אליעזר שטרן [9] ורבי מרדכי  גרוס [11] חברי ועדת כשרות מהדרין של תנובה, המשתמשת במכשירי וידאו להשגחה על החליבה [עי"ש דעת הגרי"ש אלישיב והגר"ש ואזנר בזה], ובמה שכתבו הרב רייזמן [10] והרב גרוס [11]  מה הן ההוראות המעשיות הנדרשות להסתמכות על מצלמות וידאו בהשגחה על חלב.

קיום מצוות ודיני תורה באמצעות וידאו

ה.  ראה בדברי רץ כצבי [12] – [13] שדן בהלכות נוספות הקשורות בראיה – האם כאשר נצרכת ראיה, פירושו של דבר שרק ראיה מוחשית בעיניים נחשבת לראיה, או שראיה באמצעות מערכת וידאו מספקת, וכגון בדיני ברכות הראיה [מלך או חכם, פרי חדש או לידת בתו] וקידוש לבנה [והביא מדברי שו"ת בצל החכמה שחילק בין ראיה שנועדה לבירור מציאות, ובין ראיה שעיקר תכליתה הוא עצם הראיה. והיינו, שבראיה שנועדה לבירור המציאות, וכגון בעדות, אם המציאות ברורה אפילו ללא ראיה ברורה, די בכך. משא"כ בברכות הראיה שנתקנו על ראיית הדבר בעצמותו על ידי החושים באופן ישיר ובלתי אמצעי, שם עיקר התכלית הוא עצם הראיה].

וכן דן שם בענין צירוף לתפילה ולזימון באמצעות הוידאו. דיני ביקור חולים וניחום אבלים באמצעות הוידאו, תצלומי וידאו כבירור עדות באיסורים ועגונות, ובדין קבלת עדות "בפניו" באמצעות וידאו.

להשלמת כמה מהנושאים הנדונים בשיעור זה, ראה בשיעור הבא בענין הסתמכות על ד.נ.א בהלכה