נאמנות בענייני כשרות

א. נאמנות בענייני כשרות – סוגיית הגמרא ודברי הראשונים

במסכת דמאי (1א) ובמסכת בכורות(1 ב) מבואר דינו של מי שידוע שאינו מקפיד בעצמו על דבר מסויים, שאינו נאמן כלפי אחרים באותו דבר – "על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על של אחרים".

בגמרא במסכת עבודה זרה (1 ג) מובא חידוש נוסף, שבסוריא אין לוקחין יין, מורייס, חלב, מלח סילדקנית, חילתית וגבינה אלא מן המומחה. כלומר, אדם שידוע ומוחזק בכשרות. אבל בארץ ישראל אין צריך לכך אלא כל אדם בחזקת כשרות. אמנם אם נתארח אצל בעל הבית מותר אף בסוריא, משום שאינו חשוד שאוכל בעצמו איסור, אלא שמוכר לאחר. ופירש רש"י את טעם החילוק בין סוריא לארץ ישראל, כי חנוונים שבסוריא חשידי ולא קפדי על איסור 'לפני עוור'. ומשמע מדבריו כי בשאר ארצות אינם חשודים, ודינם כבארץ ישראל. וכן נקט הריטב"א (1ד), שכתב כי הסכימו לכך רוב הגדולים.

ברם לדעת הרמב"ם (2א) כל הארצות דינם כחו"ל לעניין זה, ואפילו ארץ ישראל בזמן הזה דינה כחוץ לארץ, ולכן בזמן הזה אין לוקחים יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות. אכן מי שמתארח אצל בעל הבית, אינו צריך לשאול, כדין הגמרא הנ"ל (1ג). וכתב הראב"ד: "זו אינה משנה, שאין עמי הארץ חשודים להחליף ולא למכור דבר האסור אלא אם כן נחשד". וביאר הלחם משנה שלדעתו לא אסרו אלא בסוריא, וכדעת רש"י הנ"ל. ובערוך השולחן (2 ב) ביאר טעם הרמב"ם, שאף שבכל מקום האמינה תורה לעד אחד, חנווני שמוכר מורה היתר בדבר וחשוד טפי.

והנה לעיל נתבאר כי חשוד על אכילת איסורים אינו נאמן בעדותו, אמנם בסוגיא במסכת חולין (2ג) למדנו שאינו נחשד להחליף היתר באיסור [אם נתנו לו דבר מתוקן].

ב. נאמנות בענייני כשרות – פסק ההלכה

הרמב"ם (3א) פסק לפי דרכו שאין לוקחים בשר מכל אדם, אלא ממי שמוחזק בכשרות. ובארץ ישראל בזמן שכולה ישראל לוקחין מכל אדם. ובהמשך דבריו פסק כי השולח בשר ביד עם הארץ אין חוששים שמא יחליף, כמבואר בסוגיא בחולין (2ג).

בשולחן ערוך (3ב) פסק כי החשוד לאכול דברים אסורים "אין לסמוך עליו בהם, ואם נתארח אצלו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם". הרמ"א הביא להלכה את דברי הרמב"ם שאף מי שאינו חשוד אלא שאין מכירים אותו אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים, אבל אם נתארח אצלו אוכל עמו [שאינו נחשד לאכול איסור, אלא רק למכור איסור]. ובט"ז (ס"ק ב) הביא את דברי הדרכי משה, שאין המנהג להחמיר בכך, אבל מזה שסתם כאן כהרמב"ם, משמע שיש להחמיר בכך "ובפרט שאנו רואים קלקול הדורות ולא אכשר דרא". אבל הש"ך (ס"ק א) הביא סימוכין לכך שאין להחמיר בדבר, ומחזיקין כל אדם בחזקת כשרות, אלא אם כן הוא חשוד בדבר.

בדברי הרמב"ם מבואר ההיתר לקנות ממי שמוחזק בכשרות, וצ"ע בכוונתו, מיהו ה"מוחזק בכשרות". והנה בערוך השלחן (4ב) הקשה על הרמב"ם מהמבואר במשנה בבכורות (1ב) שדווקא החשוד אינו נאמן, ומחמת שאלה זו חידש כי גם לדעת הרמב"ם "אין הכוונה שיהא ירא אלוקים או צדיק וחסיד, אלא כל שמתנהג ע"פ דת ישראל מניח טלית ותפילין ומתפלל, נוטל ידיו לאכילה ומנהיג את בני ביתו בכשרות דת תורתינו הקדושה, נקרא מוחזק בכשרות".

ג. דין מומר לעניין כשרות

לעיל נתבאר כי רק חשוד על ענייני כשרות אינו נאמן, וכתב הרשב"א (5א) שאף אם הוא מומר ומפורסם באיסור אחר, אינו נפסל בכך, כי "משומד לדבר אחד אינו משומד לכל התורה,. ואף שלעניין עדות ממון נפסל כל אדם  שעבר עבירה, משום "אל תשת ידך עם רשע להיות עד", מכל מקום לעניין איסורים שאין צריך לדיני עדות, אינו נפסל בכך". ברם מומר לעבודה זרה, חילול שבת בפרהסיא או כופר בדברי חז"ל, הוא מומר לכל התורה ואינו נאמן. וכן נפסק להלכה בשו"ע (5ב).

ד. גדרי נאמנות מחמת היכרות וידיעה  – "קִים לֵהּ בְּגַוֵּהּ"

במסכת כתובות (6א) מובא מעשה שרבא האמין לאשתו, בת רב חסדא, אף שעל פי דין אינה נאמנת, ואילו לרב פפא לא האמין במקרה דומה, כי בת רב חיסדא קִים לֵהּ בְּגַוֵּהּ, ורב פפא לא קִים לֵהּ בְּגַוֵּהּ". וביאר המאירי (6ב) כי אשת הדיין המעידה לדיין, או כל אדם שהדיין יודע בו בבירור שיכול לסמוך עליו, הרי זה כידיעת עצמו. ברם למעשה, כתב הרי"ף (6ג)  בשם גאון אחד "דהאידנא לא אפשר לדיין למימר קִים לֵהּ בְּגַוֵּהּ, דלא בריר לן קִים לֵהּ בְּגַוֵּהּ היכי הוי". וכן נפסק בשו"ע (6ד) כי יש לדיין לדון על פי הדברים שדעתו נוטה, אבל "משרבו בתי דינים שאינם הגונים, הסכימו שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה".

• גדרי ודיני נאמנות מדין "קִים לֵהּ בְּגַוֵּהּ" באיסור רכילות – החפץ חיים (7) דן בגדרי הנאמנות מדין זה בנדון קבלת רכילות מאדם שנאמן עליו כבי תרי, ובאופן שמכיר אדם זה שאינו משקר [וראה בהרחבה בבאר מים חיים בביאור המקורות ופרטי דין זה]. ומכל משום הסיק למעשה כי "בזמן הזה לפי הסכמת הפוסקים, אין אפשרות לומר על אדם שנאמן לו שלא ישקר".

ה. נאמנות מי שאינו שומר תורה ומצוות מדין "קִים לֵהּ בְּגַוֵּהּ"

על פי דברי הגמרא בכתובות (6א) שמאמינים לאדם שיודע ומכיר בו שאינו משקר, דנו הפוסקים האם בשעת הדחק ניתן להסתמך על נאמנות מדין "קִים לֵהּ בְּגַוֵּהּ" בנושאי איסור והיתר וכשרות, כאשר סומך על מי שאינו שומר תורה ומצוות שאינו משקר.

באגרות משה (8; 9א) התיר מחמת דין זה לאדם מבוגר שגר אצל בנו שאינו שומר תורה ומצוות להסתמך עליו בענייני כשרות, הגם שעל פי הלכה אינו נאמן בענייני כשרות, ובאופן שיודע בו ומכיר שאינו משקר, וכגון בנו וביתו. היות וכשם שמועיל דין זה לשבועה, כמבואר בגמרא בכתובות (6א), כך הוא מועיל גם לאיסורים. עם זאת, האגרות משה הסתמך על נאמנות מדין "קִים לֵהּ בְּגַוֵּהּ" רק בשעת דחק גדול, ולאנשים החלושים וזקנים.

בתשובות והנהגות (9ב) דן האם בעל תשובה שאשתו עדיין לא חזרה בתשובה, רשאי לסמוך עליה בענייני נדה, ודעתו להחמיר ולא להסתמך על דיבורה, אף ש"קים לו" שאינה משקרת, היות ואין מסתמכים על נאמנות מדין זה בזמן הזה. ובתשובה אחרת כתב בנדון בעל תשובה האוכל אצל אביו שאינו שומר תורה ומצוות, שאם אביו מביא רק משחיטה כשרה, ולא מכניס בשר אחר כלל, אף אם בעצמו אוכל במקומות אחרים אוכל לא כשר, אפשר לסמוך עליו, ובתנאי שמכיר בו שאינו משקר.

• נאמנות מחלל שבת להעיד על כהונה מדין "קִים לֵהּ בְּגַוֵּהּ" – רץ כצבי (10)-(11א).
• נאמנות טבח מחלל שבת על כשרות המאכלים שמבשל מדין "קִים לֵהּ בְּגַוֵּהּ – "מזרח שמש (11ב)-(12).
• נאמנות אשה פרועת ראש על מכירת מוצרי בשר כשר – תשובת הר"מ גרוס (13).

וראה גם בדברי המנחת אשר (14א) שההסתמכות על דין  "קִים לֵהּ בְּגַוֵּהּ  היא רק לגבי עצמו אבל לזולתו לא מהני.

ו. אכילת דברים המותרים עם מי שאינו שומר מצוות

הדרכי משה (14ב) הביא את חידושו של ההגהות אשרי שאף דברים המותרים באכילה, אסור לאכול עם החשוד, מחשש שיאכילנו דבר איסור. אולם בכף החיים (14ג) הביא את דעת הפרי חדש שאין זה מדינא, אלא ממידת חסידות. ברם הבכור שור כתב כי זהו מעיקר הדין, יעויין בהוכחתו מדברי הגמרא בשבת "לא יאכל הזב עם הזבה".

וראה בתשובת הגר"ש וואזנר (15א) לאסור לכתחילה לאכול דברים המותרים, ורק בדיעבד מותר. ובתשובות והנהגות (15ב) התיר "מפני דרכי שלום או כשיש סיכוי שיחזירם בתשובה".

ז. לסמוך על אדם שאינו שומר תורה ומצוות שילך למכור חמצו

בספר החשוקי חמד (16) דן האם מי שאינו יכול לטלפן לרב שימכור חמצו, רשאי לסמוך על אדם שאינו שומר תורה ומצוות שיילך לרב בשבילו, על פי דברי הגמרא בכתובות הנ"ל (6א), והביא מדברי הגרי"ש אלישיב, כי להתיר לסמוך על בנו הקטן שאומר לו שברך ברכת המזון, כאשר בדרך כלל סומך על דברי בנו בבטחון מוחלט. אבל חולה אינו רשאי לסמוך על מה שאומרים לו ששחטו את העוף כהלכה, משום שיש לחשוש שחפצים בטובתו ומשקרים לו מחמת כך.

ח. נאמנות בענייני כשרות – סיכום מתוך ספר הכשרות (17)

• ההנהגה הראויה על פי ההלכה כאשר מוזמן להתארח בבית שבו המטבח אינו כשר.
• המתארחים בבית שלא מקפידים על הפרדה והמתנה בין בשר וחלב או על קיום המצוות התלויות בארץ.
• נאמנות בעלי הבית על כשרות המאכלים המוגשים לאורחיהם • אוכל באריזה עם חותמת כשרות.