א. תנן במסכת בבא בתרא (1) "חנות שבחצר, יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים ומקול היוצאים. אבל עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק, אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן, לא מקול הפטיש ולא מקול הרֵיחַים, ולא מקול התינוקות". והקשו רבותינו הראשונים, מאי שנא הרישא של המשנה שיכול למחות מחמת "קול הנכנסים והיוצאים", מהסיפא של המשנה, שאינו יכול למחות מחמת "קול פטיש ורֵיחַים". ומצינו ארבעה דרכים ליישב סתירה זו:
- בתוספות (1) כא, א; ד"ה גרדי) מבואר כי סוג ההפרעה הנגרם מהרעש שווה בשני המקרים, אלא שבסיפא ההיתר נובע מכך שמותר לאדם לעשות רעש ברשותו, ואין חברו יכול למחות בו. ואילו ברישא הרעש נעשה בחצר המשותפת לשניהם, ולכן יכול השותף למחות שלא ירעיש [ע"פ הסמ"ע (4) סי' קנו ס"ק י]. וכן נקט רבנו יואל המובא במרדכי (2).
- הרשב"א (2) פירש כי רעש אינו נחשב להיזק, כמבואר בסיפא של המשנה, שאינו יכול למחות מחמת קול הפטיש. והטעם לזכות המחאה בדין של הרישא, אינו מחמת הרעש אלא בגלל ריבוי הדרך בחצר על ידי הנכנסים והיוצאים. והיינו שהימצאות האנשים בחצר היא הנזק, ולא הרעש.
- המאירי (2) פירש שמותר לאדם לעשות בתוך ביתו כל שימוש הראוי, כשאין לו אפשרות לעשות מלאכה זו במקום אחר, ואפילו אם נגרם רעש כתוצאה מכך. ולכן ברישא אינו יכול למחות על קול הפטיש, כי כן דרך בני אדם לעשות בתוך ביתם. אבל בסיפא, שאין דרך בני אדם למכור בביתם אלא בשוק, שפיר יכול חברו למחות בו מפני הרעש.
- הרמב"ם (2) פירש את הסוגיא בדרך שונה, כמבואר בתוספת שבדבריו: "אבל אינם יכולים [בני החצר] למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים, שהרי החזיק לעשות כן". ודייק המגיד משנה מדבריו, שרק אם כבר "החזיק" בעשיית רעש הפטיש והריחים, אי אפשר למחות בידו [ובגדר "החזיק", כתב הסמ"ע (4) ס"ק יא) "דאינו חזקת ג' שנים, אלא כל שניכר שעשה מלאכתו ושמע ולא מיחה בו, הוי חזקה"]. אך אם בא בתחילה להרעיש בקול זה, רשאי לעכב עליו, כי נזק זה לא עדיף מ"קול הנכנסים והיוצאים" [ולמד זאת הרמב"ם מלשון המשנה "חנות שבחצר", כלומר שכבר קיימת בחצר, ולא נאמר "מי שבקש לעשות חצר", כלשון המשנה הקודמת "לא יפתח אדם חנות של נחתומין"].
וטעם החילוק בין "קול הנכנסים והיוצאים" [רישא], שאין בו "חזקה", ל"קול הפטיש והריחים" [סיפא] שיש בו חזקה, מבואר בדברי הנתיבות (4) "דדווקא בנכנסים ויוצאים, שבכל יום ויום איכא נכנסים ויוצאים אחרים, לא מהני חזקה נגדם, דדמי לקוטרא [נזק של עשן, המבואר בסוגיא (2) שגם אם כבר "החזיק" בנזק זה, ובא לגור בשכנותו אדם שניזוק מכך – חייב לסלק את הנזק, ויבואר להלן בסמוך] שיכול לומר סבור הייתי שאני יכול לקבל, ועכשיו איני יכול לקבל, משא"כ קול הפטיש אחד הוא מהני חזקה".
להלכה: מרן השו"ע (4) חו"מ סי' קנו סע' ב) פסק כשיטת הרמב"ם, שרק אם החזיק אינו יכול למחות בו על קול הפטיש, אבל לכתחילה יכול למחות בו שלא ירעיש. והרמ"א פסק כשאר רבותינו הראשונים, שאף לכתחילה אינו יכול למחות בו על קול הפטיש, כדבריו: "דכל מה שעושה בחנותו ובביתו, אפילו לכתחילה אינם יכולים למחות".
ב. בסוגית הגמרא (2) מסופר על רב יוסף שהיו לו דקלים קטנים, ובשכנותו גרו מקיזי דם שבגלל מלאכתם היו באים עורבים ומזיקים לתמרים, ואמר רב יוסף "אפיקו לי קורקור [עורבים שדומין בצעקתן כקורים קורקור, רש"י] מהכא". וביארו בסוגיא, שזכותו לעכבם היתה כדין "קוטרא ובית הכסא" – נזק בלתי נסבל [של עשן, או ריח הנודף מבית הכסא], שרשאי לעכב גם אם שכנו נהג בזה בטרם הגיע לגור, באומרו: "לדידי דאנינא דעתאי [לפי שהיה רב יוסף "אסטניס", תוספות שם] כי קוטרא ובית הכסא דמי" [ודין זה נפסק להלכה בשו"ע (4) חו"מ סי' קנה סע' לט; מא)].
מסוגיא זו למד הריב"ש (2) כי חולה רשאי למנוע משכניו לגרום רעש המפריע למנוחתו: "כיון שהאשה זו מוחזקת בחולה, אין לך גירי גדול מזה, והוה ליה כקוטרא ובית הכסא, וכדאמר רב יוסף הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו לי. ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת הוו לדידיה כקוטרא ובית הכסא, כל שכן במה שמזיקו בגופו מחמת שהוא חולה או חלוש המזג". והרמ"א הביא את דבריו להלכה (4) חו"מ סי' קנו סע' ב).
וחידש החזון איש להלכה ולמעשה: "דאין דברי ריב"ש אלא בעושה דבר שאינו עיקר דירה, כמו בעושה אריגה וכיוצא בזה, שאין זה מצוי בכל אדם ולא ברוב בני אדם. אבל אם עושה דברים שרוב בני אדם עושים, ולפעמים תשמישם ודיבורם משמיע קול שמפריע את החולה, אינו יכול למחות אף אם החולה קדם. ורשאי אדם לבנות בית אצל חברו, ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה, ואין חברו יכול לעכב עליו, דהרי אינו חייב לצאת מדירתו". ומבואר בדבריו שגם חולה אינו יכול למנוע מרעש שנגרם מדברים שרוב בני אדם רגילים לעשות בביתם.
ג. ממוצא הדברים דנו הפוסקים בהלכות נזקי רעש בין שכנים:
- הפעלת מזגן בימי הקיץ כל שעות היממה – על סמך דברי החזון איש הנ"ל, כתב רבי צבי בן יעקב [אב"ד בית הדין הרבני בתל אביב] בספרו משפטיך ליעקב (6) "שימוש במזגן הינו כיום אחד מתשמישי הדירה הקבועים והחשובים שאינו יכול למחות ברעש זה, ואף בשעות הצהריים והלילה, כיון שאין זה רעש חריג. וכן נוהגים בכל המקומות להפעיל מזגנים בשעות המנוחה. ואם כן גם שימוש במזגן בשעות המנוחה הינו מתשמישי הדירה הקבועים, ואין השכן יכול למחות, אף אם הוא חולה ורגיש לרעש של מזגן. וכשם שאינו יכול למנוע ממנו לבשל בביתו, אף שמהבישול יש ריח הריף, ואותו שכן רגיש לריח זה. הוא הדין שאינו יכול למנוע ממנו כל תשמישי הבית, ובכלל זה שימוש במזגן, ובפרט בזמן הזה שבמזגנים החדשים אין המנוע מרעיש כל כך. ובמידה ויש מזגן המרעיש באופן מיוחד, נראה דהוי בכלל נזק וטענת השכן הינה טענה. כמו כן פשוט וברור שהפעלת רדיו או מערכת סטריאו או כלי נגינה בקול חזק מעבר לנוהג הממוצע בבתים, הרי זה בכלל נזק, ופשוט שיכולים השכנים להתנגד לכך".
- משחקי ילדים במרפסת פתוחה הסמוכה לדירת אשה הנמצאת בשמירת הריון – הרב מרדכי רלבג [דיין בבית הדין הרבני בתל אביב] כתב בספרו אבני משפט (5), על פי דברי החזון איש הנ"ל, כי "ודאי משחקי הילדים הם תשמישי הדירה, ולכן אין התובע יכול למחות בנתבע. ואולם בשעות מנוחת הצהרים בין 2 ל 4, וכן בלילה לאחר 11, בזמן שרוב בני אדם מקפידים על השקט, אין השימוש בשעות אלו נחשב לתשמישים שדרכו של אדם לעשות בביתו, ולכן יש לאסור על הנתבעים להשתמש במרפסת בשעות אלו שימוש המרעיש".
- משחקי ילדים בחצר – רבי יצחק זילברשטיין [רבה של רבת אלחנן] הסתפק בספרו חשוקי חמד (7) "האם משחק הילדים בחצר חשיב כעיקר גדול בבית שרוב בני אדם עושים כן, או אולי אפשר גם להסתדר בלעדיו ולשמור את הילדים בבית". וסיים: "ומ"מ אף אם נאמר שאין השכן יכול לדרוש מילדי השכן שלא ישחקו בחצר, מכל מקום ראוי לחנך את הילדים שאם יש חולה בבנין שיש להתחשב עמו ויעתיקו מקום משחקם למקום אחר, או שלא ישחקו". וראה בדברי הרב יעקב אברהם כהן [דיין בבי"ד הגר"נ קרליץ בבני ברק] בספרו עמק משפט (10) אות כד-כה).
- מקלחת לאחר חצות המפריעה לשינת השכנים – בספר חשוקי חמד (7), כתב על פי דברי החזון איש הנ"ל, כי המקלחת היא משימושי הדירה שרשאי כמובן לעשות בכל עת שיחפוץ.
- משיכת חוטי כביסה חורקים באמצע הלילה – חשוקי חמד (7).
- רעש הנגרם מאולם שמחות – הנמצא בסמוך לשכונת מגורים [ומה הדין אם האולם נבנה קודם שנבנו בתי מגורים], יעו' בדברי הרב מנדל שפרן (11) והכרעתו כי "הכל תלוי בגודל ההפרעה לפי שיקול דעת לפי חכמי הזמן".
- עשיית שמחה בבית באופן חד פעמי – בעמק משפט (9) אות י) כתב שאין מניעה בדבר, היות וזהו משימושי הדירה.
סיכום ופרטים נוספים בדיני רעש – עמק משפט (8)-(9)-(10).
פתיחת בתי כנסת, בית מדרש או תלמוד תורה בבית משותף [רעש הנגרם מ"דבר מצוה"]
ד. בסוגיית הגמרא (1) הקשו: "מאי שנא רישא [שאחד מבני החצר רשאי למחות מחמת "קול הנכנסים והיוצאים"] ומאי שנא סיפא" [שאינו רשאי למחות מחמת "קול התינוקות"]. ותירצו, שהדין בסיפא נאמר לאחר תקנת יהושע בן גמלא להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר. וכן נקבע להלכה בשו"ע (4) חו"מ סי' קנו סע' ג) "וכן יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו, ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן, והוא הדין לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו".
וראה בדברי הרב צבי שפיץ [דיין בירושלים] בספרו מנחת צבי (12)-(13) שהרחיב את היריעה – אימתי יכולים השכנים לעכב פתיחת בתי כנסת ובתי מדרש הגורמים לרעש בבנין משותף, על פי דברי החתם סופר בחידושיו למסכת בבא בתרא, שהזכות לגרום לרעש "בדבר מצוה" נאמרה רק ב"מצוה המוטלת על הציבור". ועי' במה שכתב בספר עמק המשפט (9) אות יא-יד) על פי דברי החתם סופר, להתיר לעכב משכן המשורר זמירות שבת עם בחורים עד אחר חצות, וכן לעכב בניית סוכה הגורמת לרעש בשעות הלילה המאוחרות – מכיון שאין זה "מצוה המוטלת על הציבור".
