א. במסכת קידושין (1) מוזכר המנהג לשורר ניגון בשעת אמירת ברכת כהנים: "תנו רבנן, בראשונה שם בן י"ב אותיות היו מוסרים אותו לכל אדם, משרבו הפריצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים. תניא אמר רבי טרפון פעם אחת עליתי אחר אחי אמי לדוכן והטיתי אזני אצל כהן גדול ושמעתי שהבליע שם בנעימת אחיו הכהנים". ופרש"י שם: "מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים, אותם שלא היו בקיאים בו ומברכים בשם בן ארבע אותיות כשהיו מושכים את קולם בנעימה, היו אלו ממהרים להבליע את השם בן י"ב ולא היה נשמע לרבים מקול נעימות חבריהם בנעימת ביסום קול".

בטעם הדבר הביא בספר יסודי ישורון (1) "שכן כל הברכות והתשבחות נאמרו בהלל וזמרה, וכל מה שמנעימים בזמירות הוא טוב. ועוד, דמזה יבואו להתעוררות והתלהבות לברך בכוונה, על דרך והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה', ומנהג ישראל תורה הוא". והוסיף: "יש סמך לברך ברכת כהנים בניגון, משום דברכת כהנים צריך להיות בשמחה דטוב לב הוא יברך. ועוד, דבברכת כהנים יש השראת השכינה ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה".

מנהג הכהנים להנעים בניגון בשעת ברכת הכהנים, הובא ברמ"א בכמה מקומות:

• בסימן קכ"ח סע' כ"ו (1), כתב: "עכשיו שהכהנים מאריכים הרבה בניגונים נהגו גם כן לומר פסוקים".
• בסימן קכ"ח סע' מ"ה (1), כתב: "ונוהגין שמאריכין בניגון אלו תיבות [יברכך, וישמרך, אליך, לך, שלום], כי כל אחת היא סוף ברכה בפני עצמה, ואומרים ריבון". ומבואר ש"הארכת הנגון מכלל הברכה" [לשון המג"א סי' קכד סקי"ד].
• עוד מבואר בדברי הרמ"א (1) סימן קכח סע' כא) שמותר לכהנים לנגן רק ניגון אחד בברכת כהנים ולא כמה ניגונים, כדברי תרומת הדשן (1) "משום דאיכא למיחש לטירוף דעת".

ב. והנה בהלכות תפילה כתב הרמ"א (2) או"ח סימן קכד סע' ח) "ולא ימתין עם עניית האמן, אלא מיד כשכלה הברכה יענה אמן". ובמשנ"ב (ס"ק לה) כתב: "ואם הש"ץ  מאריך בניגון של ואמרו אמן, יאמרו הקהל אמן מיד, כי הניגון הוי הפסק, ודווקא אם מאריך הרבה בניגון".

ויש לבאר את יסוד ההלכה שהניגון אינו נחשב הפסק, כמובא לעיל מדברי המג"א ש"הארכת הנגון מכלל הברכה", ומה החילוק בין "מאריך הרבה" שנחשב הפסק, לניגון שלא מאריך בו שאינו נחשב כהפסק.

עוד מפורש בדברי השו"ע (2) או"ח סימן נג סע' יא) מעין הלכה זו: "ש"ץ שמאריך בתפילה כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להשי"ת בנעימה תבוא עליו ברכה. ומכל מקום כל שמאריך בתפילתו לא טוב עושה" [ומקור הדברים בשו"ת הרשב"א (2) יעו"ש]. וגם כאן יש לברר את ההגדרה של "מאריך בתפילה" המבוארת בדברי המחבר, עליה נאמר שאם הוא מחמת "ששמח בלבו", אזי "תבוא עליו ברכה", לעומת ה"מאריך בתפילתו לא טוב עושה". וצ"ע בגדר הדבר – אימתי האריכות בתפילה מהווה הפסק.

• • •

ג. ביסוד מעלת הניגון ידועים דברי הנביא (מלכים ב ג, טו) "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'", ועל הניגון מתעלים לדרגות והשגות רוחניות גבוהות ביותר [וראה בספר רץ כצבי (7), ובדברי האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד בספרו הכשרת האברכים (9), ובדברי האדמו"ר האמרי שאול ממודז'יץ (9) – ליקוט בענין זה].

זאת ועוד, חז"ל [מובא בילקוט שמעוני (2)] דרשו את הפסוק "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ" – "ממה שחננך, שאם היה קולך נאה עבור לפני התיבה", ומגלים כי עונשו של נבות היזרעאלי היה על כך שהיה נוהג להנעים בקולו לעולי הרגל בירושלים, ופעם אחת לא עלה. ובספר חסידים (2) כתב: "מי שקולו נעים ואין הקב"ה נהנה מקולו, ראוי לו שלא בא לעולם".

וממעלת הניגון בתפילה וקדושתו, כתב בספר חסידים בהמשך דבריו: "ויזהר מי שיש לו קול נעים שלא יזמר ניגונים נכרים". ובמקום אחר הוסיף בספר חסידים: "וכל שמנגנים בפני עבודה זרה לא יעשה אותו ניגון להקב"ה".

וכן נקבע להלכה בדברי הרמ"א (2) סי' נג סע' כה) "ושליח ציבור המנבל פיו או שמרנן בשירי נכרים, ממחים בידו שלא לעשות כן, ואם אינו שומע מעבירים אותו". והמשנה ברורה (ס"ק פב) כתב: "רוצה לומר בניגון שהנכרים מנגנים בו לעבודת כוכבים שלהם, וב"ח בתשובה (4) כתב, דווקא בניגון שמיוחד לזה, מאחר שהוא חוק לעבודה זרה".

ומתוך כך דנו הפוסקים האם מותר להתאים ניגוני נכרים לפסוקי התפילה והפיוטים, ובציץ אליעזר (4) כתב בחריפות "כי תועבה היא להלביש דברי  קדושה במלבושים צואים כאלה שריח של זנות נודף מהם ומטמאים ומטמטמים את הגוף ואת הנפש, וצא טמא יאמר עליהם שלא להכניסם במקומות קודש של בתי הכנסת, מקדשי  המעט של האומה". וכן מבואר בשבט הלוי (4) ח"ט סימן יט) "גם הניגון עצמו בלי הלשון אסור להשתמש בו, וכל ששומע ניגוני נכרים או עגבים כאלה ומכניסם לבית מקדש מעט עליו לפרוש ממלאכת הקודש". אולם כנגדם, כתב הגר"ע יוסף בספרו יחוה דעת (6) שאסור לשורר שירי הגויים עם המילים שלהם "אבל לומר שירי קודש ופזמונים במנגינה שחוברה בלחן של שירי עגבים, נראה שאין בזה איסור כלל", וכתב "מעשה רב בכמה גאוני ישראל שחיברו שירות ותשבחות על פי הלחן של מנגינות שירי עגבים, ומהם שירי הבקשות הנאמרים כיום בכל ליל שבת ברוב קהל ועדה בבתי הכנסת של הספרדים ועדות המזרח בארץ ובתפוצות הגולה, אשר יסודתם בהררי קודש, וחוברו על ידי גאונים גדולים ועצומים בתורה, על פי הלחן של שירי עגבים" [וראה בדברי האגרות משה (5) יו"ד ח"ב סי' נו) שאסר לשמוע ניגונים שמזמרים הנוצרים בבית תיפלתם, גם ברדיו או מתקליטים "ולא רק הניגונים שמזמרים עתה, אלא אפילו מה שהיו מזמרים מכבר, אע"פ שהפסיקו עתה לזמר באותן הניגונים אסור. וגם הניגון שחיבר נוצרי על פסוק מתהלים, אסור, כי סתם הניגונים שמחברים הנוצרים לפסוקי תהלים הוא לזמר לתיפלותיהם, שזה אסור. ואם הוא מכיר שלא היתה כוונת מחבר הניגון לזמר לעבודתם אלא לזמר בעלמא להנאת זמרה, אף שמחבר הזמר נוצרי ועכו"ם אין בזה איסור, אבל סתמא יש להחזיק שהוא לעבודתם ואסור". ויעו' בדברי האגרות משה (5) אבה"ע ח"א סימן צו) בנדון שירת ניגונים שהלחין יהודי ששמועתו רעה בענייני אפיקורסות או בענייני פריצות]. וראה סיכום דברי הפוסקים – בפסקי תשובות (8) סימן נא אות כז).

מכל האמור לעיל, למדנו איפוא, כי מעלה גדולה לניגון המעורר רגש קודש שלהבת י-ה בתפילה, ומפאת זאת, אין לערב בין קודש וחול. ומעתה נשוב לדברי הפוסקים בנדון הפסק בניגון בתפילה.

ד. המהר"ם שיק (3) האריך בגנות החזנים הכופלים פסוקים או תיבות כדי להתאימם לניגון, העוברים בזה על חמישה איסורים, יעו' בדבריו. ומתוך כך כתב ביחוה דעת (6) ש"יש להזהיר את החזנים בלשון של זהורית שלא להאריך יותר מדי בתיבה מסויימת מהתפילה, או בקדיש ובקדושה, להשלים משקל המנגינה, מפני שעל ידי כך אותה מלה מאבדת את משמעותה לרוב האריכות". אמנם באגרות משה (5) או"ח ח"ג סימן ח) כתב שבניגון בעלמא [ללא מילים] שמוסיפים בקטעי התפילה, כעין הברה, אין הפסק. וראה סיכום דברי הפוסקים – בפסקי תשובות (8) סימן נא אות ו) ובמש"כ בנדון אמירה עם הש"ץ תיבות שכבר נאמרו ביחיד.

ולמעשה נחלקו הפוסקים האם פיזום מנגינה ללא מילים במקום שאסור לדבר [כגון בין ברכת המוציא לאכילה] נחשב להפסק. לדעת  המנחת יצחק (4) הניגון מותר רק כאשר מאריך בסיום הברכה, שאז הניגון נחשב חלק מהברכה ואינו מפסיק. אבל נגינה במקום שאסור להפסיק, כגון לאחר סיום ברכת המוציא קודם האכילה, נחשבת להפסק. ברם לדעת  השבט הלוי (4) ח"ה או"ח סימן טז) ניגון לא נחשב הפסק כל זמן שלא הוציא מילים מפיו, ודינו כדין שתיקה.

אלא שעדיין יש לבאר את הדברים בסברא, מדוע הניגון אינו נחשב הפסק.

ה. ובביאור הדברים, כתב בספר רץ כצבי (7)-(8) על פי דברי הגמרא במסכת ברכות (מ, א) "אמר רב טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך", שדברים שהם מצורך הסעודה כגון "הביאו לי מלח או לפתן" וכיו"ב, אין זה נחשב הפסק.  ולפי זה ביאר הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי, ראש ישיבת עטרת ישראל, שניגון נחשב גם כן כצורך התפילה.

ויש להוסיף כי יסוד ענין התפילה ביארו חז"ל שהוא "עבודה שלב" כדברי הגמרא (תענית ב, א). ומעתה יש לומר שגם אמירת התפילה בניגון או שמפזם ניגון בשעת התפילה, היא בעצם צורה נוספת של הבעת הרגשת הלב, וכשם שנוסח התפילה בעצם מגלה ומביע את הרגשת הלב, כן הניגון הוא צורה נוספת של ביטוי והבעת הלב. ואם כן בודאי שאין זה הפסק באמצע התפילה, כיון שהניגון הוא בעצם אותו דבר כמו נוסח התפילה, וזהו עצמות התפילה.

ולכן גם בברכת כהנים הניגון הוא חלק מענין אמירת הברכת כהנים, והוא חלק מהברכה, וכמו שכותב המג"א, ולכן אינו נחשב הפסק. ובזה מובן מדוע אם הניגון הוא לאחר הברכה נחשב הדבר כהפסק [כדברי המנחת יצחק (4)], מכיון שאז כבר אי אפשר לומר שהניגון בא כדי לעורר את הכוונה, כי אחרי האמירה אין כביכול צורך בכוונה, ואם כן הניגון איננו חלק מהברכה ולכן נחשב כהפסק. ומבואר היטב החילוק שניגון בעצם אינו נחשב כהפסק, ורק אם מאריך הרבה הוי הפסק, שכן הניגון הוא חלק מהתפילה כל עוד הוא מעורר את הכוונה שאז הוא מעצם מהות התפילה שהיא ביטוי לעבודת הלב, אבל כש"מאריך הרבה" אין בזה כבר לעורר את הכוונה ולכן זה נחשב הפסק.