ניחוש וסימן

א. מהתורה נאסר "לנחש", כאמור בפסוקים: "לֹא תְנַחֲשׁוּ"; "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ" (1). וביארו חז"ל במסכת סנהדרין (1) "מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו [צריך לדאוג היום מנזק], מקלו נפלה מידו, נחש מימינו שועל משמאלו [סימן רע הוא לו] אל תתחיל בי [כשבא הגבאי לגבות מס ממנו, אומר לו בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד, שסימן רע הוא לו], שחרית הוא [שהיה תובע ממנו חוב, אמר לו שחרית הוא, ולא אתחיל תחילת מעשה היום בפירעון], ראש חודש הוא [המתן לי עד מחר] מוצאי שבת הוא [ראשון לימי השבוע]. ועוד מובא שם: "לא תנחשו, כגון אלו המנחשים [כשיוצאים לדרך או כשמתחילים בשום דבר] בחולדה, בעופות ובדגים" [וראה בדברי הרמב"ן (1) כי "ניחוש" נגזר מלשון "חשתי ולא התמהמהתי" (תהלים קיט, ס), שכל מה שימהר להודיע בעתיד קודם היותו יקרא נחש, כלומר נחיש ונקדים לדעת"].

מאידך, במסכת חולין (2) מובא כי "בית, תינוק ואשה [בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה], אף על פי שאין נחש, יש סימן ["אע"פ שאסור לנחש ולסמוך על נחש, סימנא בעלמא הוי דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה, סימן הוא שהולך ומצליח. ואי לא, אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח"]. אמר ר' אלעזר, והוא דאיתחזק תלתא זימני [הצליח או לא הצליח]".

ויש לברר אלו פעולות אסור לעשות משום ניחוש, ואלו מותרות ל"סימן טוב".

ב. ונראה בביאור הדברים, בהקדם דברי הגמרא בחולין (2) שרב יצא לדרך לבית רב חנן חתנו, וראה מעבורת באב לקראתו ואמר שזהו סימן ליום טוב, וכשבא לבית האכסניה והגישו לו בשר, לא רצה לאוכלו. והבינה הגמרא שעשה זאת משום "ניחוש", ועל כך קשה מדברי רב עצמו "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש" [ראה בפסוקים בפרשת חיי שרה (2) ה"ניחוש" של אליעזר שאמר שאת הנערה שתשקה אותו יקח אשה ליצחק, ובספר שמואל (5) "ניחושו" של יונתן שאמר לנערו שאם יאמרו לו האנשים "עלו" הם יעלו להילחם בפלישתים]. ופירש רש"י, שהם סמכו על הסימן ממש, אך רב לא סמך באמת על הסימן, ולכן אין בזה איסור. בסוגיא זו הקשו הראשונים שלוש קושיות:

[א] התוספות (ד"ה כאליעזר) הקשו, היאך יתכן לומר שאליעזר ויונתן חטאו ועברו על איסור דאורייתא דלא תנחשו.

[ב] אם נאמר שאכן לא חטאו, מה הביאור במימרא של רב "כל נחש שאינו כאליעזר וכיונתן אינו נחש".

[ג] בסוגיא בחולין שם (2) מסופר על רב ושמואל ורבי יוחנן שהיו עושים לעצמם סימנים שעל פיהם החליטו אם לצאת לדרך, או לא [ומסופר על רב שהיה קובע את מעשיו על פי הספינה – אם היתה מזומנת לו, היה יוצא לדרך, ואם לא, לא היה יוצא].  וקשה, היאך נהגו כן ולא חששו לאיסור דאורייתא ד"לא תנחשו".

ג. בתירוץ הקושיות נאמרו בדברי הראשונים שלושה דרכים בביאור ההבדל בין ניחוש אסור לבין סימן המותר:

[א] רש"י ותוספות – כל ניחוש או סימן שסומכים עליו אם לעשות את הדבר או לא, אסור. וכל ניחוש או סימן שאין סומכים עליו אם לעשות את הדבר, מותר. ואליעזר באמת לא סמך על הסימן, וקודם שאל אותה בת מי היא. וגם יונתן לא סמך על הסימן, ובכל מקרה היה עולה להילחם עם הפלישתים, אלא שעשה את הסימן לזרז את נערו.

ולפי דבריהם כוונת רב היתה לומר, שניחוש שסומכים עליו כפי שהיה נראה מהמעשה של אליעזר ויונתן, אסור  [אך עדיין לא מיושב לפי דבריהם היאך סמכו רב ושמואל ורבי יוחנן על הסימנים שעשו לעצמם על ידי המעבורת, הספרא והינוקא. ואולי צ"ל כפי שתירץ הר"ן [יובא להלן] שבאמת לא סמכו לגמרי על הסימנים שעשו].

[ב] ר"ן המובא בכסף משנה (3)- ניחוש האסור מהתורה הוא סימן שאין בו כל הגיון שהוא גורם לתועלת הדבר או להיפך [כדברי הגמרא בסנהדרין (1) התולה בפתו שנפלה מפיו, מקלו שנפל מידו]. אבל "בדבר שהשכל מכריע שהם מורים תועלת הדבר או נזקו" אין איסור, וזה מה שעשו אליעזר ויונתן [אליעזר עשה סימן הגיוני שאם הנערה תהיה בעלת מידות טובות, היא המתאימה ליצחק. ויונתן עשה סימן הגיוני, שאם יאמרו להם לעלות, סימן שהפלישתים חלשים וניתן לנצחם. וכן פירש רבי אליעזר ממיץ בספר היראים (4) את ניחושו של יונתן, ועי"ש בתועפות ראם שפירש כן גם בניחושו של אליעזר].

ולפי זה כוונת רב היתה לומר, שכל מעשה ניחוש האסור [דהיינו שאין בו כל הגיון] שלא סומכים עליו, כפי שסמכו אליעזר ויונתן על סימן המותר שעשו, אין בו איסור ניחוש, ואע"פ שהוא מדרכי הניחושים האסורים, כי גם מעשה ניחוש אסור לא נאסר אלא באופן שהאדם נוהג על פיו.

ועל הקושיא מרב ושמואל שתלו מעשיהם בספינה ובפסוק, תירץ הר"ן, שככל הנראה הם לא סמכו לגמרי על הסימן שעשו, כפי שעשו אליעזר ויונתן.

[ג] רד"ק (5) – ניחוש האסור מהתורה הוא "מה שנהגו בהן בעלי הדעות הרעות וקבעום חוק ומנהג עליהם וחושבים כי הם המטיבים והמריעים" [וכדברי ספר החינוך (1) בביאור שורש האיסור לנחש: "לפי שעניינים אלה הם דברי שיגעון וסכלות גמורה. ועוד, שהם סיבה להדיח האדם מאמונת ה' ומתורתו הקדושה, ולבוא מתוכם לכפירה גמורה, שיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו, ונמצא יוצא בכך מכל עקרי הדת].

אבל מי שרוצה לעשות לעצמו סימנים כדי לדעת אם זהו חפץ ה', או לא, אין בזה איסור. ולכן מובן מדוע לא חששו אליעזר ויונתן ורב ושמואל לעשות לעצמם סימנים וסמכו עליהם, כי ידעו שאין הדבר עצמו גורם לרעה או לטובה, אלא עשו לעצמם אות וסימן "למעשה ההוא כדי לחזק ולעורר לבם לדבר ההוא".

אולם גם הסימנים שמותר לעשות, אינם מהווים סימן אלא באופן שקובעים "סימן" קודם שעושה את המעשה בדבר שטרם היה, לעומת נתינת "סימן" במה שכבר היה שאין בו מאומה.

ולפי זה כוונת רב בדבריו "כל נחש שאינו כאליעזר וכיונתן אינו נחש" היא, שכל ניחוש המותר, דהיינו מה שאינו חוק שקבעו בעלי הדעות הרעות אלא סימן בעלמא. אם אינם כניחושם של אליעזר ויונתן שעשו את הסימן קודם למעשה, אינו נחש, דהיינו אין לסמוך עליהם מאומה ואין מה לחשוש ממנו כלל.

ד. ממוצא הדברים נבוא לביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בנדון ניחושם של אליעזר ויונתן.

הרמב"ם (1) הלכה ד) כתב כי "המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי לא אעשה כאליעזר עבד אברהם וכן כל כיוצא בדברים האלו, הכל אסור, וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה". והראב"ד השיג עליו בחריפות: "זה שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא, ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש, והוא סבר שלענין איסור נאמר. ולא היא, אלא הכי קאמר, אינו ראוי לסמוך. ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו, ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה".

ובביאור שיטת הרמב"ם כתב הכסף משנה, שסבר כי ניחוש לא נאסר לבני נח, ולכן ניחש אליעזר. ואילו יונתן לא סמך על ניחושו אלא אמר זאת לזרז את נערו, ומשום כך לא היה בזה איסור.

ועוד נחלקו הרמב"ם והראב"ד בביאור דברי הגמרא "בית, תינוק ואשה, אף על פי שאין נחש, יש סימן".

הרמב"ם (1) הלכה ה) כתב שאסור לסמוך לכתחילה על הסימן של בית, תינוק ואשה. ורק לאחר שבאה הטובה, מותר לשמוח ולומר שהיה זה מחמת הסימן הטוב. אולם לדעת הראב"ד, בסוגיא לא מדובר כלל בנדון איסור ניחוש [שאסור לעשות ניחוש מתוך המחשבה שיש בזה כח לפעול, כגון האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפלה מידו], אלא לענין ההיתר לסמוך על דברים שקרו כסימן, שיש דברים שראוי לסמוך עליהם כסימן, לאחר שהוחזקו שלש פעמים. וכתב חכם יעקב הלל [ראש ישיבת אהבת שלום בירושלים] בשו"ת וישב הים (7) "וביאור שיטתו כמ"ש הרד"ק שכל סימן דהוי כסימנם דאליעזר ויונתן שהקדימו הסימן למעשה, הוי סימן גמור לסמוך עליו. מה שאין כן הסימנים דבית אשה ותינוק דלא הוו סימנים גמורים, כיון שבאו בהזדמן ולא עשאום סימן מתחילה, ולא הוו סימן גמור עד דאתחזקו תלתא זימני" [ועי"ש במש"כ בביאור שיטת הרמב"ם, מדוע השמיט את התנאי שהוזכר בגמרא שהסימן צריך להיות מוחזק ג' פעמים].

סימן טוב ומזל טוב – "סימנא מילתא"

ה. במסכת הוריות (2) תנו רבנן: "אין מושחים את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותם [כמעיין]". ובהמשך הסוגיא מובאים סימנים שונים הידועים כמסוגלים להצלחה, ובכללם ה"סימנים" הנהוגים בראש השנה: "אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא, קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי".

וביאר המאירי (4) מדוע אין איסור "ניחוש" בסימנים אלו: "הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה, אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה. והוא שאמרו ליתן על שולחנו בליל ראש השנה קרא רוביא כרתי סלקא תמרי, שהם עניינים מהם שגדלים מהר, ומהם שגדלתם עולה הרבה. וכדי שלא להיכשל בהם לעשות דרך נחש תיקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה. וידוע שכל זה אינו אלא הערה, שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים. אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם, והוא שאמר [בסוגיא במסכת הוריות שם] הנה על קצת בני אדם כשמתחילים בסחורה מגדלים תרנגול על שם אותה סחורה, ואם הוא נעשה יפה בוטחים על הצלחתם, ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו הנה, אמר על כולם ולאו מילתא היא. כלומר, ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים, ועשייתם אסורה על הדרך שביארנו בסנהדרין".

מדברי הגמרא בהוריות כתבו הר"ן (3)  הרמב"ן (4) "מה שנוהגים שאין נושאין נשים אלא עד מילוי הלבנה, אינו ניחוש, אלא כשם שמושחין המלכים על המעין דתימשך מלכותו, כך עושים במילוי ולא בחסרון, וסימנא טבא הוא".

ובהמשך הביא הרמב"ן את דברי הגמרא (פסחים קיג, ב) "מנין שאין שואלין בכלדיים, שנאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך". ופירש שהכוונה לחוזים בכוכבים, וכתב: "ובודאי משמע, שאין האצטגנינות [אסטרולוגיה] בכלל ניחוש, דמיבעיא ליה מנין. ומההיא שמעתתא דפרק מי שהחשיך (שבת קנו, א), נמי משמע דמותר לשמוע להם, ולהאמין דבריהם. אלא שפעמים הקב"ה עושה נס ליראיו, לבטל מהם גזירת הכוכבים. והם מן הנסים הנסתרים, שהם בדרך תשמישו של עולם, שכל התורה תלויה בהם. לפיכך, אין שואלים בהם, אלא מהלך בתמימות, שנאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך. ואם ראה בהן דבר, שלא כרצונו, עושה מצות ומרבה בתפילה. אבל אם ראה באצטגנינות, יום שאין טוב למלאכתו, נשמר ממנו ואינו סומך על הנס. וכסבור אני, שאסור לבא כנגד המזלות על הנס".  ועוד כתב הרמב"ן שם: "ואותם שאין מתחילים ביום שני וביום רביעי, מפני שאין מזל לבנה קל, ואין המלאכה נגמרת בו כהוגן".

להלכה: כל אופני הניחוש שהם סימנים שסומך עליהם בהחלט, והם דברים בלי טעם וסברא, לכולי עלמא אסורים משום ניחוש כפי שנפסקו בשו"ע (6) סי' קע"ט סע' ג) להלכה דברי הגמרא בסנהדרין (1) "האומר פתו נפלה מפיו" וכיו"ב, וכמבואר לעיל, שכן דרכי הגוים לתלות מעשיהם בסימנים אלו בחושבם שהם הגורמים ההטבה או הרעה.

סימנים לעתיד – בהמשך (סע' ד) העתיק השו"ע את דין "בית אשה ותינוק" כלשון הגמרא, והשמיט ענין התנאי דאתחזק בתלתא זימני. אבל הרמ"א כתב: "אם הצליח אחר זה שלשה פעמים או לא" [כשיטת הראב"ד].  ולאחר מכן הביא את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד האם מותר לעשות סימנים על מה שיהיה בעתיד: "יש אומרים דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד, כמו שעשו אליעזר עבד אברהם או יונתן [שיטת הראב"ד] ויש אוסרים [שיטת הרמב"ם], וסיים: "וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו". וכתב בשו"ת וישב הים (7)  "מרן בשו"ע לא הזכיר את המחלוקת כלל, והרמ"א הביא שתי הדיעות ולא הכריע, ודאי שיש לחוש לאיסור". והוסיף: "ואפשר שגם בזה אם הסברא נותנת שיהיה הסימן גורם תועלת הדבר, וגם לא סומך עליהם בהחלט, אפשר דמותר [כחילוקם של הר"ן והרד"ק]. וסימנים בעלמא – כבית ואשה ותינוק מותר לכולי עלמא לחוש להם בדלא אתחזק, ולסמוך עליהם בדאחזק, ובתנאי שלא יכוון מעשיו על פיהם. אבל  כמו שסיים הרמ"א, ההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו".

• ניחוש כאשר לא אומר במפורש שכוונתו לניחוש – הפתחי תשובה (6) ס"ק ג) הביא את דברי השלטי גיבורים שבאופן זה אין איסור, והקשה מדברי תוס' בב"מ (5). ובשו"ת קנין תורה (9) הביא בשם המהרי"ל והגר"א שכתבו על ההיתר של השלטי גיבורים "הוא כחומץ לשיניים לגנוב דעת המקום". וכן נקט לדינא בשו"ת וישב הים (6).
• אין לסמוך על הנס נגד המזל – הרמ"א (6) סי' קעט סע' ב) פסק את דברי הרמב"ן: "במה שאדם יודע שהוא נגד המזל, לא יעשה ויסמוך על הנס, אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה עם ה' אלקיך".
• • •

ממוצא הדברים דנו הפוסקים להלכה ולמעשה בנדונים הבאים:

• המקפידים: לא לתת להדליק נר מהנר שלהם במוצאי שבת; לא לכבות את הנר במוצ"ש; לא לקנות מטאטא כל חודש ניסן – כתב הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (9) שאין בכך איסור ניחוש כי הכל נעשה ל"סימנא", על פי דברי הגמרא בהוריות (2) "אין מושחים את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותם".
• היחס לאמונות "תפלות": ראה חתול שחור חוצה את דרכו ולכן אינו מבצע עסק באותו יום • בא לבית הכנסת ומצא אורח יושב במקומו הקבוע ולכן הולך להתפלל במקום אחר • כאשר הולך לעשות עסק אומר שאם ישיג מונית בקלות יבצע את העסקה – ראה בדברי הרב חיים דוד הלוי, רבה של תל אביב, בשו"ת מים חיים (9).
• תליית פרסה של סוס כסימן להצלחה – דברי הרב אברהם דוד הורביץ, אב"ד שטראסבורג, בשו"ת קנין תורה (9).
• כרטיס טיסה שנשרף באופן פלאי, האם בכל זאת יטוס – דברי הרב יצחק זילברשטיין בספר חשוקי חמד (10).
• שאלה בחוזים בכוכבים ו"פאנגשוי מאסטר" [אדם הבקי בתורת המיקום, האם המקום שבו נמצא העסק יביא מזל] הנהוג בארצות המזרח – דברי הרב נתנאל מעודד, הרב הראשי של הקהילה הספרדית בהונג קונג, בספרו שו"ת מזרח שמש (11) שאין איסור לשכור משרדים במקום שיש בו "סימנא בעלמא" למזל ולברכה.
• בשו"ע נפסק (6) "נהגו שאין מתחילים ביום שני ורביעי" [שהכוכבים הצומחים בהם הם קשים, ט"ז שם]. וראה בדברי הרב שמואל רייך בקובץ אורייתא (8) במש"כ בביאור מנהג הישיבות להתחיל ללמוד בראש חודש.
• ביאור פסק השו"ע "נהגו שאין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה" – ראה באוצר הפוסקים (12)-13) האם יש להקפיד על כך לכתחילה, ומה הדין במקום צורך או כשהחתן בן עשרים. ובמה שהביאו שם, מה הם החודשים שאין מדקדקים בכך, ובנדון נישואין בעשרת ימי תשובה ובחודש מרחשון.