נשים באמירת תחנון
בשו"ע (או"ח סי' קלא סעי' ד) נפסק: "נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבית הכנסת ביום מילה, ולא כשיש שם חתן". ויש לדון האם כאשר כלה [ולא חתן] נמצאת בעזרת הנשים בבית הכנסת, או שמתפללים בבית שבו נמצאת כלה [ולא חתן] – אין אומרים תחנון, או שרק חתן פוטר מאמירת תחנון ולא כלה.
כדי להשיב על שאלות אלו נברר תחילה את גדרי ודיני נפילת אפים ואמירת תחנון, וחיוב נשים בהן.
א. כתב הטור (או"ח סי' קלא) "לאחר שיסיים הש"ץ התפילה, נופלים על פניהם ומתחננים". ובהמשך דבריו הביא הטור מקור לנפילת אפים מהנהגתו של משה רבנו: "ואומר שליח ציבור "ואנחנו לא נדע מה נעשה", והטעם לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל, בישיבה, ובעמידה, ובנפילת אפים, כאשר עשה משה רבינו. דכתיב (דברים ט, ט) ואשב בהר, וכתיב (שם י, י) ואנכי עמדתי בהר, (שם ט, כה) ואתנפל לפני ה'. ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר, אנו אומרים ואנחנו לא נדע". ומבואר בדבריו כי צורת התפילה ב"נפילת אפים" נלמדת ממשה רבנו ש"התנפל לפני ה'". והתפילה בנפילת אפים היא המשך סדר התפילה שהתחיל בישיבה והמשיך בעמידה, וסופו בנפילת אפים.
מקור אחר מבואר בדברי רבנו בחיי בפירושו על הפסוק (במדבר טז, כב) "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף", וז"ל: "ויפלו על פניהם, להתפלל. ומכאן לנפילת אפים בתפילה".
וביאר שלוש כוונות שיש בנפילת אפים: [א] למורא שכינה. [ב] להראות צער והכנעה. [ג] להראות אסירת חושיו וביטול הרגשותיו: "האחת, למורא השכינה, כדי שיתלבש בזה בושת וצניעות. כי כיסוי הפנים מדרכי הענוה והבושת, ולפי שכוונת המתפלל שהשכינה כנגדו, וכענין שכתוב (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד. לכך תקנו בטכסיסי התפלה כיסוי הפנים, והכל ליראת ה' יתברך, כענין שכתוב במשה (שמות ג, ו) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים. השנית, להראות צער והכנעה, והוא כי הנופל על פניו מצטער ונכנע, וההכנעה מעקרי התשובה, ואז תפלתו מקובלת והקב"ה חושש על צערו וממלא שאלתו. וכן אמרו רז"ל (תענית כד, א) על הצדיק המצטער חלש דעתיה ואתא מטרא, אכסיף ואתא מטרא. השלישית, להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו, והוא כי הנופל על פניו מכסה עיניו וסותם פיו והוא מסכים במחשבתו שאינו רואה נזקו ותועלתו, ואינו יודע דרכו ועניניו, ואין בידו להפיק רצונו אם אין הקב"ה הוא מסכים על ידו, וכענין שכתוב: (ירמיה י, כג) כי לא לאדם דרכו, וכאלו הרגשותיו בטלות ואסורות ממצוא חפצו, ועיניו ושפתיו מסותמין לא יוכל לראות ולדבר כי אם בהפקת רצון השם יתברך".
ובספר מטל השמים (ח"ב פרשת עקב) הוסיף הגר"מ טולדאנו אב"ד ירושלים, כי סדר זה של התפילה נועד להתעלות מדרגה לדרגה: "והיינו בדווקא אנו משנים מתפילה ביושב לתפילה בעומד, ואחר כך תפילה בנפילה, כדי להתפלל כמשה. וזה בדרגא עילאית שהיא לפני ה', כאומרו ואתנפל לפני ה'".
נוכל ללמוד על כוחה של תפילה בנפילת אפים, מהמעשה המסופר בגמרא בבבא מציעא (נט, ב) על "אמא שלום" אשתו של רבי אליעזר, שמאז שנידו את בעלה [כשחלק על חכמים ב"תנורו של עכנאי"], לא הניחה לו להתפלל בנפילת אפים, וכאשר פעם אחת טעתה וחשבה שבאותו היום ראש חודש שאין בו נפילת אפים, ואולם לא כן היה, ולכן רבי אליעזר התפלל בנפילת אפים – גרם הדבר לפטירת אחיה, רבן גמליאל.
"אמא שלום" ידעה את גודל כוחה של תפילה בנפילת אפים, ובשל כך ניסתה למנוע מבעלה רבי אליעזר שהצטער על שנידוהו, להתפלל בנפילת אפים, בגלל החשש שאם יתפלל בנפילת אפים בצערו, עלולים להיפגע מכך מי שנידוהו. וכפי שאמנם אירע.
תחנון – "תפילה אריכתא"
ב. רבותינו הראשונים הקשו, כיצד גרמה אשתו של רבי אליעזר שבעלה לא יאמר תחנון בכל יום, וכלשונו של הריטב"א (בבא מציעא שם) "תמיהה מילתא, היאך אפשר שלא תזוז ממנו כל היום".
בדברי הראשונים ביישוב תמיהה זו, מצאנו ב' דרכים, אשר בכל אחד מהם הונח יסוד בגדר נפילת אפים – 'תחנון'.
הריטב"א (הובא בבית יוסף) פירש: "ומכאן מביא ראיה רבנו [בבית יוסף משמע שהכוונה לרשב"א] שאסור להפסיק בשיחה ובדברים אחרים שאינם של תפילה, בין תפילה לנפילת אפים". וזה מה שעשתה אשתו של רבי אליעזר שגרמה לו להפסיק בין התפילה לנפילת אפים: "והיינו דאמרינן כל יומא לא הוה שבקה ליה למיפל על אפיה. וכי תעלה על דעתך שלא היתה זזה ממנו שעה אחת, אלא שהיתה מפסקת מכוונת תפילתו להפסיקו בשאר דברים. ושוב אם היה נופל על פניו לא היתה תפילתו כל כך נשמעת, אלמא דאינו בדין להפסיק".
והיסוד הנלמד מכך הוא, כפי שכתב הבית יוסף: "שאין לדבר בין תפילה לתחינה, דכולה כעין תפילה אריכתא היא". ויש להבין, מה פשר גדר זה שנפילת אפים היא "כעין תפילה אריכתא", וכביכול חלק מתפילת שמונה עשרה, וצ"ב.
"נפילת אפים – רשות היא"
ג. יסוד אחר שנתבאר בדברי הריב"ש (סימן תיב) מתוך ביאור המעשה הנ"ל הוא, ש"נפילת אפים בציבור אחר התפילה, רשות היא", כדברי הריב"ש: "ואם היה מחובת התפילה, ח"ו שהיה הצדיק ההוא נמנע ממה שיהיה חובה בעבור אשתו. ואע"פ שהכוונה שם, שהיתה לוקחת אותו בדברים, עד שהיה רבי אליעזר שוכח מליפול על פניו. מכל מקום אם היה חובה, היה זריז ונשכר בה, ולא היה שוכחה בכל יום". וכן הובא בטור: "ורב נטרונאי כתב, נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפילה, רשות היא".
וכתב הריב"ש, שנפקא מינה מכך ש"נפילת אפים רשות" – שיש ימים שבקצת מקומות נוהגים שלא לומר בהם תחנון "כי להיות הדבר רשות, כל מקום אוחז מנהגו, ונהרא ונהרא ופשטיה". וכפי שהובא בטור ושו"ע (שם סע' ד-ז) שיש ימים ומאורעות רבים, שבגללם מבטלים את אמירת התחנון: בראשי חדשים וימים טובים, בכל חודש ניסן, מתחילת חודש סיון ועד אחרי שבועות, וכן בין יום כיפור לסוכות. בבית אבל ובבית חתן וכאשר יש ברית מילה.
ומטעם זה כתב החיד"א (ברכי יוסף סי' קלא ס"ק יג) "שאם יש ספק אם יפלו על פניהם, יותר טוב שלא ליפול על פניו. דנפילת אפים רשות, ואם לא יפלו אין בכך כלום".
נפילת אפים – חלק מתפילת שמונה עשרה
ד. ונראה בביאור הדברים, דהנה יש לחקור בגדר נפילת אפים, האם הוא חלק מדיני תפילת שמונה עשרה, שצריך להתפלל שמונה עשרה ומיד לאחר מכן ליפול על פניו. או שזהו חיוב בפני עצמו לומר תחנון, אלא שקבעוהו תיכף ומיד לאחר תפילת שמונה עשרה.
מדברי הבית יוסף [לעיל אות ב] "שאין לדבר בין תפילה לתחינה, דכולה כעין תפילה אריכתא היא", משמע שנפילת אפים היא חלק מתפילת שמונה עשרה.
וכן נראה שסבר הרמב"ם, וכפי שהוכיח רבי נתן זוכובסקי, בספרו דביר הקודש (תפילה פ"ה הי"ג) מדברי הרמב"ם (שם) שכתב בתחילת פ"ה מהלכות תפילה: "שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהם ולעשותם", והדבר השמיני הוא "השתחויה". ובהמשך דבריו (שם, הלכה יג-יד) כתב הרמב"ם: "השתחויה כיצד, אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית [הכריעה כשגומר את התפילה], יושב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל תחנונים שירצה" – ו"השתחויה" היינו נפילת אפים, וכתב דביר הקודש: "ומהא שכתב רבנו דאחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית נופל על פניו משמע דהוא מדיני התפילה. דאי נימא שהוא דין בפני עצמו, דעל כל אחד איכא חיוב נפילת אפים, מה תלה רבנו דין זה לכריעה חמישית. אלא מוכח דהוא מדיני התפילה, וכמו דאיכא בתפילה חמש כריעות, איכא בה דין נפילת אפים לאחר כריעה חמישית. ומוכח כן מרבנו [הרמב"ם] בריש פרקין שכתב, שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותם וכו', ואלו הן עמידה וכו' והשתחויה, ומהא דמני להו רבנו להשתחויה בהדי הני דברים שהם דינים מדיני תפילת שמונה עשרה, דאזיל ומני שם עמידה ונוכח המקדש וכריעה, מוכח דגם דין השתחויה [דהיינו דין נפילת אפים] הוא מדיני התפילה" [הדיוק מדברי הרמב"ם שתחנון הוא חלק מהתפילה, הובא בשם הגרי"ד סולובייצ'יק ב"סידור קורן מסורת הרב"].
בדביר הקודש הוסיף כי מדברי הרמב"ם נראה שנפילת אפים "אינו רק מדיני התפילה אלא הנפילת אפים נכללת בתפילה – וכל שלא נפל אפים חסר לו בעצם תפילתו. דהנה כתב רבנו בהאי הלכתא בריש פרקין דשמונה דברים הללו אין מעכבין, והיינו דהיה שייך שהם יעכבו התפילה. ולכאורה תמוה, דבשלמא עמידה, ונוכח המקדש ותיקון הגוף וכו', שהם בשעת התפילה שייך שיעכבו התפילה, אבל נפילת אפים שהוא לאחר התפילה מה שייך בהם עיכוב. ומוכח כמו שנתבאר, דהנפילת אפים הוי מעצם תפילת שמונה עשרה, דאיקרי שלא התפלל כהלכתו, וע"ז כתב רבנו שכל שמונה הדברים אינם מעכבים".
נפילת אפים – חיוב בפני עצמו
ה. אולם בספר מטל השמים (ח"ב, פרשת עקב) דייק הגר"מ טולידאנו מדברי הרמב"ם, שתחנון אינו חלק מהתפילה אלא חיוב בפני עצמו, שהרי הרמב"ם כתב (הלכות תפילה פ"ה הי"ד) "כשהוא עושה נפילת אפים אחר התפילה, יש מי שהוא עושה קידה ויש מי שהוא עושה השתחויה". ומדברים אלו שנפילת אפים היא "אחר התפילה", משמע שאין זה חלק מהתפילה אלא חלק נפרד מהתפילה שבא אחריה. וכן משמע מדברי הטור [לעיל אות א] "לאחר שיסיים הש"ץ התפילה, נופלים על פניהם ומתחננים. וז"ל הרמב"ם, לאחר שישלים התפילה, יפול על פניו ויטה מעט הוא וכל הציבור ויתחנן והוא נופל". ומבואר בדברי הטור והרמב"ם שנפילת אפים היא חלק נפרד מתפילת שמונה עשרה, הנאמר לאחר סיום והשלמת התפילה.
הרב טולידאנו מביא הוכחה נוספת להבנתו בשיטת הרמב"ם, מהמשך דברי הרמב"ם (שם) "ומותר להתפלל במקום זה, ולנפול על פניו במקום אחר". ומבואר בדבריו, שאין חיוב ליפול על פניו דווקא במקום שעמד בו להתפלל שמונה עשרה. ומכאן הוכיח הרב טולידאנו כי לדעת הרמב"ם נפילת אפים אינה חלק מתפילת שמונה עשרה "דאי חשיבא נפילת אפים תפילה אריכתא, הרי כמו שאין לילך באמצע תפילה, כן היה לנו לומר שלא יפסיק בהליכה למקום אחר". ואילו הגר"נ זוכובסקי הביא בדביר הקודש את דברי הרמב"ם הנ"ל, וביאר אותם לדרכו בהבנת הרמב"ם שנפילת אפים היא חלק מתפילת שמונה עשרה, ואמנם בשל כך השמיע הרמב"ם כדבר חידוש שמותר להתפלל במקום זה וליפול במקום אחר "דמכיון שנתבאר דנפילת אפים הוי מעצם התפילה, היה מקום לומר דהדין הוא ליפול במקום שהתפלל. וכמו דין דג' פסיעות והכריעה שלפניה, הרי בודאי דכל דין זה רק במקום שהתפלל דהיינו גמר עמידתו לתפילה, ואם כן נפילת אפים דהוי גם כן גמר תפילתו, הוה אמינא דצריך ליפול במקום שהתפלל. ועל זה קמ"ל הרמב"ם דיכול ליפול במקום אחר" [ובאמת לא ברור מדוע אמנם מותר ליפול על פניו במקום אחר, ואין חיוב ליפול דווקא במקום התפילה, וצ"ע].
כמו כן הקשה הרב טולידאנו על דברי הבית יוסף שנפילת אפים היא "כעין תפילה אריכתא" וחלק בלתי נפרד מהתפילה: "מדוע אומרים את הפסוק "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך" וכן "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו", ורק אחר כך אומרים נפילת אפים, מדוע לא סידרו להמשיך לומר נפילת אפים עם התחנונים שבסוף שמונה עשרה כיחידה אחת, כהמשך התפילה, וכהמשך אמירת התחנונים באלוהי נצור, והיינו ללא כל הפסקה בין שמונה עשרה לנפילת אפים, אם אכן כוונתו דנפילת אפים חשיבא תפילה אריכתא".
ולכן הוא פירש בדברי הבית יוסף שכתב שנפילת אפים היא "כעין תפילה אריכתא", שאין כוונתו לומר שנפילת אפים היא חלק בלתי נפרד מהתפילה, אלא להגדרת מהות התחנון שהיא תפילה "לפני ה'", וכמבואר לעיל [אות א] בדברי הטור, שיסוד צורת התפילה ב"נפילת אפים" נלמדת ממשה רבנו ש"התנפל לפני ה'". וכפי שמשמע מדברי הרוקח (הובא בבית יוסף) "אנו מטין על הימין כי השכינה כנגד האדם, שנאמר שיויתי ה' לנגדי תמיד. וכשמוטה על ימינו והשכינה כנגדו, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". ועוד כתב הרוקח: "אין נופלין אלא לפני ספר תורה. סימן לדבר במלחמת העי, ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה'". ומבואר איפוא, כי "נפילת אפים עניינה לפני ה', לכן בעי לפני הארון דווקא", ומטה על ימינו כי שכינה כנגדו בשמאל. ולאור זאת מסכם הרב טולידאנו: "מעתה נראה דאין הכוונה בדברי הפוסקים לומר שנפילת אפים תפילה אריכתא ממש, להחשיבה תפילה אחת וכחטיבה אחת עם שמונה עשרה, אלא היא אחת רק לענין הכוונה להיות לפני ה', דזה גם כן ענין כוונת תפילת שמונה עשרה לעמוד לפני ה'".
ו. ולענ"ד יש להעיר על דברי הבית יוסף שנפילת אפים היא "כעין תפילה אריכתא", שתי הערות:
ראשית, הבית יוסף לשיטתו שנפילת אפים היא "כעין תפילה אריכתא", פסק בשלחן ערוך (או"ח סי' קלא סע' א) "אין לדבר בין תפילה לנפילת אפים". אולם המשנה ברורה (ס"ק א) כתב בהסבר דברי השו"ע: "דעל ידי זה אין תחינתו שמתחנן בנפילת אפים מתקבלת כל כך", והוסיף: "ודווקא כשמפסיק ועוסק בדברים אחרים לגמרי, אבל שיחה בעלמא לית לן בה. [ודווקא שלא בעת שש"ץ חוזר התפילה, דאז צריך לשתוק ולהאזין היטב כל ברכה וברכה, כדלעיל בסימן קכ"ד ס"ד]. וכל שכן דלדבר קדושה, כגון מה שמפסיקין בתחינות, כגון והוא רחום, בודאי מותר להפסיק". ומוכח שהמשנה ברורה לא הבין בדברי השו"ע שנפילת אפים היא חלק בלתי נפרד מהתפילה, שהרי באמצע תפילת שמונה עשרה ודאי אסור להפסיק בשום פנים ואופן בשיחה בעלמא, וצ"ע.
שנית, לעיל [אות ג] הובאו דברי הטור בשם רב נטרונאי גאון שנפילת אפים "רשות היא", ומטעם זה כתב הריב"ש שנהגו להקל לבטל את אמירת תחנון בימים או במאורעות מסויימים. ודברים אלו ודאי שאינם עולים בקנה אחד עם דברי הבית יוסף שנפילת אפים היא "כעין תפילה אריכתא", שהרי אם נפילת אפים היא ה"השתחויה" שהיא חלק בלתי נפרד מתפילת שמונה עשרה, הרי היא חובה כתפילת שמונה עשרה, ומהיכי תיתי שניתן לבטלה בימים או במאורעות מסויימים.
לסיכום: לשיטת הטור והריב"ש שנפילת אפים "רשות היא", מסתבר שאין זה חלק מהתפילה אלא דין בפני עצמו, ובשל כך ניתן לבטלה בימים או במאורעות מסויימים.
בשיטת הרמב"ם, לדעת הגרי"ד סולובייצ'יק והגר"נ זוכובסקי, נפילת אפים היא חלק בלתי נפרד מתפילת שמונה עשרה. אולם לדעת הגר"מ טולידאנו, גם הרמב"ם סבר שנפילת אפים אינה חלק מהתפילה אלא חיוב בפני עצמו.
ובשיטת השו"ע צ"ע, כי מחד גיסא נראה מפסק השו"ע "אין לדבר בין תפילה לנפילת אפים", שנפילת אפים היא חלק בלתי נפרד מתפילת שמונה עשרה, ובשל כך אין להפסיק בדיבור. ברם מאידך גיסא, מרן השו"ע הביא להלכה את הימים והמאורעות שאין אומרים בהם תחנון, ומשמע שנקט להלכה כי נפילת אפים "רשות היא", ואינה חלק מהתפילה אלא חיוב בפני עצמו, וצ"ע.
- • •
ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, נראה לדון בנפק"מ למעשה בשאלה האם נפילת אפים היא חלק מהתפילה, או לא.
אימתי הש"ץ פוסע ג' פסיעות לאחר חזרת הש"ץ
ח. בשו"ע (סי' קכג סע' ה) נפסק: "גם ש"ץ צריך לפסוע ג' פסיעות כשמתפלל בלחש, וכשיחזור התפלה בקול רם אינו צריך לחזור לפסוע ג' פסיעות". וביאר המשנה ברורה (ס"ק יח) "דסומך על הפסיעות של הקדיש שאחר ובא לציון. אע"פ שמפסיקין בקריאת התורה והלל ואבינו מלכנו, כולהו לסדר התפילה באים, וקדיש של אחריהם חוזר עיקר על תפלת שמונה עשרה [תרומת הדשן]. ומכאן דקדקו האחרונים דאין לש"ץ לדבר ביני וביני בשיחה [שלא מענייני תפילה], כי הקדיש חוזר על התפילה". ועוד כתב המשנה ברורה (ס"ק יט) "ואם בא לפסוע גם אחר תפלת שמונה עשרה, אין למחות בידו".
ונראה כי הלכה זו, אימתי הש"ץ פוסע ג' פסיעות לאחר חזרת הש"ץ, תלויה במחלוקת האם נפילת אפים היא חלק מהתפילה או חיוב בפני עצמו. לדעת הסוברים שנפילת אפים היא חלק מהתפילה, מסתבר שאין לפסוע מיד לאחר תפילת שמונה, אלא ימתין לאחר נפילת אפים, כדי לפסוע בקדיש תתקבל. אולם אם נפילת אפים אינה חלק מהתפילה אלא חיוב בפני עצמו, נראה שאין כל מניעה לפסוע תיכף לאחר תפילת שמונה עשרה.
לא אמרו תחנון בטעות – האם יאמרוהו לאחר שכבר אמרו קדיש
ט. בשו"ת להורות נתן (חלק ו סימן ז) דן במעשה שהיה "שטעו ולא אמרו תחנון בשחרית, בחושבם שעומדים בימים שאין אומרים בו תחנון, ואחר שהש"ץ אמר חצי קדיש נזכרו לומר תחנון, ואחר כך אמר הש"ץ קדיש בשניה, האם עשו כדת של תורה".
ולאחר שהביא מדברי שיבולי הלקט (סימן ח) כי "אמירת קדיש מורה על סיום ענין, ועל כן אומרים קדיש אחר תפילת שמונה עשרה, כי היא מצוה בפני עצמה ואינה מתחברת עם מה שיאמרו אחריה", הסיק מכך: "ואם כן כשאמר קדיש אחר תפילת שמונה עשרה שזה מורה שסיים את התפילה, שוב אין מקום לכאורה לומר תחנון, דהא תחנון היא כתפילה אריכתא, והרי כבר הפסיק את תפילתו. ודווקא דיבור בעלמא אינו מעכב בדיעבד מלומר תחנון, כיון שאין הכרח שהדיבור מורה על סיום התפילה, דיש שמדבר מחמת אונס. אבל אמירת קדיש שנתקן במקום שצריך סיום, יש לומר דגרע טפי מדיבור של חול".
אולם בהמשך דבריו הביא את מש"כ הט"ז (יו"ד סי' שעו ס"ק ב) בשם הרוקח, שאין אומרים תחנון בבית האבל, אבל אחר גמר התפילה אומרים תחנון, והוכיח מדבריו: "שאם לא אמרו נפילת אפים אחרי תפילת שמונה עשרה, יש לאומרו אחר סיום התפילה, אף שאמר קדיש. דסבירא ליה לרוקח שאין זה לעיכובא שיאמרנה דווקא אחר תפילת שמונה עשרה".
ונראה כי נדון זה תלוי במחלוקת האם נפילת אפים היא חלק מהתפילה או חיוב בפני עצמו. לדעת הסוברים שנפילת אפים היא חלק מהתפילה, נראה שאין לומר תחנון לאחר שכבר אמרו קדיש, היות וכבר הסתיימה התפילה, ואילו תחנון הוא חלק מהתפילה. ברם אם נפילת אפים אינה חלק מהתפילה אלא חיוב בפני עצמו, ודאי רשאי לומר תחנון גם לאחר שכבר אמרו קדיש, שהרי התחנון אינו חלק מהתפילה, ועל כן עדיין מוטל עליו החיוב לאומרו.
נפילת אפים לאחר תפילת תשלומין
י. בספר דביר הקודש [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ד] דן האם צריך ליפול על פניו גם לאחר תפילת התשלומין: "נראה להסתפק בנאנס ולא התפלל שחרית דמתפלל מנחה שתים, אם צריך ליפול על פניו גם בתפילת התשלומין. דכיון שנתבאר דהוי דין מחיוב התפילה, אם כן בכל תפילה שמתפלל יהא דין נפילת אפים. או דנימא דדין תשלומין נאמר רק על עצם החפצא של התפילה, ונפילת אפים כיון דאינו מעכב אין על זה דין תשלומין".
אם התחנון הוא חלק מהתפילה, כאשר מתפלל תפילת חובה ובסמוך לה תפילת תשלומין, צריך ליפול על פניו גם לאחר תפילת החובה וגם לאחר תפילת התשלומין, שכן בכל תפילה שמתפלל, חלק מהתפילה הוא הנפילת אפים. אולם לדעת הסוברים שתחנון אינו חלק מהתפילה אלא חיוב בפני עצמו, יתכן לומר שחיוב "תשלומין" נאמר רק על עיקר התפילה, ולא על תחנון, שאינו מ"עצם החפצא של התפילה", ובפרט אם פוסקים שנפילת אפים אינה מעכבת, ודאי אין חיוב "תשלומין" לנפילת אפים שהחסיר.
סיים תפילתו והציבור אומרים עלינו לשבח – האם יפול על פניו, או שעליו לומר עמהם "עלינו"
יא. רבי יוסף ליברמן, רב קהל סאדיגורה בירושלים, דן בשו"ת משנת יוסף (ח"ז סימן כז) כיצד ינהג המאריך בתפילתו ולא הספיק לומר תחנון עם הציבור, וכאשר סיים את תפילת השמונה עשרה, הציבור כבר אומרים עלינו לשבח. האם צריך לומר עמהם "עלינו לשבח", כפי שנפסק במשנה ברורה (סי' סה ס"ק ט) "כשקוראים קריאת שמע והוא הדין שאר דבר שהצבור אומרים, כגון תהלה לדוד [אשרי] או עלינו, קורא עמהם שכן דרך ארץ". או שיפול על פניו מיד לאחר סיום השמונה עשרה, ולאחר מכן יאמר "עלינו" ביחידות.
וכתב המשנת יוסף בתוך דבריו: "תחנון צריך לומר תיכף אחרי שמונה עשרה וחזרת הש"ץ בלי הפסק כלל, כבשו"ע (סי' קלא סעי' א) שאם מפסיק אין תחינתו בתחנון מתקבלת כל כך (משנ"ב שם ס"ק א), וממילא אין להפסיק ב"עלינו" בין שמונה עשרה לתחנון". ולמעשה פסק המשנת יוסף, שיפול על פניו ויאמר תחנון, ורק יאמר כמה פסוקים, כי "העיקר הוא בעצם נפילת אפים ולהתחנן, ודי בתחינה קצרה של כמה פסוקים. ומיד יעמוד ויאמר עם הציבור "עלינו", וישלים אחר כך מה שהחסיר מתחנון".
וכן נקט להלכה בשו"ת קנה בשם (ח"ב סימן ח), שמאחר וצריך להסמיך נפילת אפים לשמונה עשרה, ובשל כך אין ראוי להפסיק בין תפילה לתחנון, לכן למעשה יאמר תחנון ואחר כך "עלינו". ואין חשש במה שלא אומר "עלינו" עם הציבור, שהרי כולם יודעים שאומר תחנון "ואם כן ליכא בזה העדר דרך ארץ אם לא יאמרנו יחד עם הציבור". וכן פסק בספר אשי ישראל (פרק כה סע' יג) "אם סיים תפילת שמונה עשרה בשעה שהציבור אומר עלינו לשבח, יאמר תחנון, ואין צריך לומר עמהם עלינו".
ומבואר בדברי הפוסקים שהכריעו שאין לומר "עלינו" עם הציבור אלא לומר תחנון מיד לאחר שמונה עשרה, שהבינו כי נפילת אפים היא חלק בלתי נפרד מהתפילה, ולכן אפילו אמירת "עלינו" היא הפסק בין שמונה עשרה לנפילת אפים שהיא המשך התפילה.
ואמנם לדעת הסוברים שנפילת אפים אינה חלק מהתפילה אלא חיוב בפני עצמו, נראה שעדיף לומר "עלינו" עם הציבור, כדי "לא לפרוש מהציבור", ולאחר מכן ישלים את אמירתהתחנון. היות ונפילת אפים היא לא המשך וחלק מתפילת שמונה עשרה, ולפיכך כאשר יש צורך להפסיק ביניהם, אין זה לעיכובא.
- • •
חיוב נשים בתחנון
יב. בשו"ת מחזה אליהו (סימן כ) דן בשאלה האם נשים חייבות לומר תחנון, וכתב: "לא מצאתי מי שמדבר בזה", ופסק: "ונראה שפטורות", משני טעמים: "חדא, דטעם אמירת תחנון כתב הטור (או"ח סי' קלא; הובא לעיל אות א) דהוי כדי שיתפלל אדם בג' אופנים. דהיינו מיושב, מעומד ואחר כך בנפילת אפים. ולכן אומרים אחר נפילת אפים, ואנחנו לא נדע מה נעשה, כלומר התפללנו בכל אופן היכולת, ויותר טוב מזה לא נדע מה נעשה ורק אליך עניניו. ולפי זה נראה שמאחר שנשים אינן חייבות בקריאת שמע ולא בברכותיה, וגם לא בפסוקי דזמרה, כדכתבנו לעיל בשם הפוסקים, נמצא שלא נתחייבו כלל בהאי ענינא שיסדרו תפילתן בג' אופנים, דהא בתפילת ישיבה לא נתחייבו. ואם כן כמו כן בנפילת אפים לא נתחייבו. ועוד שנית, שהטור מביא בשם רב נטורנאי גאון שנפילת אפים רשות ולא חובה, ולכן בנקל מבטלים אותה מפני כמה דברים. ולכן בלא ראיה שקבלו עלייהו, יש לומר שלא נתקבל אצל הנשים. וכן הוא המנהג".
ונראה לדון האם נשים חייבות בתחנון, בהקדם מחלוקת הראשונים האם נשים חייבות בתפילה.
במשנה (ברכות פ"ג מ"ג) מפורש כי נשים פטורות מקריאת שמע ותפילין, שהן מצוות עשה שהזמן גרמן, שנשים פטורות מלקיימן, אך חייבות בתפילה. ובטעם הדבר נאמר בגמרא (ברכות כ, ב) בגירסא שלפנינו: "דרחמי נינהו, מהו דתימא הואיל וכתיב בה (תהלים נה, יח) עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי, כמצות עשה שהזמן גרמא דמי [ונשים פטורות], קא משמע לן". לפי גירסא זו, נשים חייבות בתפילה משום שיסוד התפילה הוא "בקשת רחמים", וגם נשים זקוקות לבקשת הרחמים. והנה בדברי רש"י ותוספות בסוגיא בברכות מפורש כי חיוב הנשים בתפילה מדרבנן. אולם בדברי הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א ה"א) מפורש כי עיקר חיוב תפילה הוא מהתורה, ואף נשים חייבות בתפילה, מכיון שאין זו מצות עשה שהזמן גרמא [והרמב"ם גרס בגמרא כגירסת הרי"ף "מאי טעמא, משום דמצות עשה שלא הזמן גרמא"].
וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' קו סע' ב) "נשים ועבדים, אע"פ שפטורים מקריאת שמע, חייבים בתפילה, מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא". ומאחר ובדברי הרמב"ם מפורש כי מהתורה יוצאים ידי חובה גם בתפילה אחת [ומנין התפילות וכן נוסח התפילה – מדרבנן], למד המג"א (שם ס"ק ב) כי נשים אשר חייבות בתפילה מהתורה לדעת הרמב"ם "נהגו שאין מתפללות שמונה עשרה בתמידות שחר וערב, אלא אומרות מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה, ומדאורייתא די בזה, ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר".
אולם בהמשך דבריו כתב המג"א, כי לשיטת הרמב"ן בספר המצוות (מצות עשה ה) "עיקר חיוב התפילה מדרבנן, וכן דעת רוב הפוסקים" [וחיוב התפילה מהתורה הוא רק בעתות צרה]. ולפי זה כתב המשנה ברורה (סי' קו ס"ק ג) "לדעת הרמב"ן שעיקר מצות תפילה היא מדברי סופרים, שהם אנשי כנסת הגדולה שתיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר להתפלל אותן שחרית ומנחה חובה וערבית רשות. ואף על פי שהוא מצות עשה מדברי סופרים שהזמן גרמא, והנשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא אפילו מדברי סופרים, כגון קידוש הלבנה, אע"פ כן חייבו אותן בתפילת שחרית ומנחה כמו אנשים הואיל ותפילה היא בקשת רחמים". והכריע המשנה ברורה: "וכן עיקר [כדעת הרמב"ן], כי כן דעת רוב הפוסקים, וכן הכריע בספר שאגת אריה. על כן יש להזהיר לנשים שיתפללו שמונה עשרה".
נמצאנו למדים כי לכל הדעות נשים חייבות בתפילה, אלא שיש מחלוקת כיצד יוצאות ידי חיובן. לפי המג"א בדעת הרמב"ם, נשים אינן חייבות להתפלל תפילת שמונה עשרה, אלא די להן פעם אחת ביום ב"איזה בקשה". אולם לדעת הרמב"ן, נשים חייבות להתפלל תפילת שמונה עשרה בנוסח שתיקנו חכמים, וכתב המשנה ברורה שמתפללות שחרית ומנחה.
יג. ומעתה יש לומר, כי לדעת הרמב"ן שנשים חייבות להתפלל תפילת שמונה עשרה, חיוב נשים בתחנון תלוי במחלוקת הפוסקים האם התחנון הוא חלק מתפילת שמונה עשרה, או לא. ולדעת הסוברים שתחנון אינו חלק מהתפילה אלא חיוב בפני עצמו, נראה כי אין סיבה לחייב נשים בתחנון, שהרי גם אם הן חייבות בתפילה אין זה מחייבן בתחנון [וכסברת המחזה אליהו שאם לא נתחייבו בכל ג' אופני התפילה, וישיבה בכללם, אינן חייבות בתחנון].
אולם לדעת הגרי"ד סולובייצ'יק והדביר הקודש שתחנון הוא חלק בלתי נפרד התפילה, מכיון שנשים חייבות להתפלל שמונה עשרה [לשיטת הרמב"ן] הן חייבות גם בתחנון שהוא חלק מהתפילה.
אכן יש להעיר כי הגרי"ד סולובייצ'יק והדביר הקודש הוכיחו שתחנון הוא חלק בלתי נפרד התפילה, מדברי הרמב"ם שהשתחוויה שהיא נפילת אפים היא חלק מהתפילה. אולם לפי המג"א, לדעת הרמב"ם נשים כלל אינן חייבות בתפילת שמונה עשרה, ואם כן ודאי שאינן חייבות בתחנון, וצ"ע.
אמנם בספר נפש הרב (עמ' קצט) הובאו דברי הגרי"ד סולובייצ'יק בשם זקנו הגר"ח מבריסק שאמר על דברי המג"א "שדבריו תמוהים מאד, והם כשגגה שיצאה מלפני השליט, דפשטות לשון המשנה והרמב"ם והשו"ע בודאי מורה שהנשים חייבות להתפלל תפילת שמונה עשרה בנוסח שתקנו חכמים, ולא סתם לומר מודה אני בעלמא. ועוד דהרמב"ם כתב (הלכות תפילה פ"א ה"ב) אלא חיוב מצוה כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל כל יום ומגיד שבחו של הקב"ה, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, עכ"ל. ובאמירת מודה אני ליכא אלא הודיה. ואפילו אומרת איזו בקשה סמוך לנטילה, הרי עדיין חסר כאן במצות תפילה דאורייתא דבעינן דוקא שבח, בקשה, ורק אחר כך הודיה". ונראה מדבריו, כי הגר"ח נקט שגם לדעת הרמב"ם נשים חייבות בתפילת שמונה עשרה, ולפי זה שפיר יש לומר, כי נשים החייבות להתפלל שמונה עשרה, חייבות גם בתחנון שהוא חלק מהתפילה.
ענף ב
האם כלה פוטרת את הציבור מאמירת תחנון
ממוצא הדברים נשוב לדון האם כלה [ולא חתן] הנמצאת בעזרת הנשים בבית הכנסת, או בבית שמתפללים בו – פוטרת את הציבור מאמירת תחנון, או שרק חתן פוטר מאמירת תחנון ולא כלה.
ונראה כי דין זה תלוי בהבנת גדר הפטור שהחתן פוטר את הציבור מאמירת תחנון – האם הפטור הוא דין בתפילה, שאין אומרים תחנון בתפילה שחתן משתתף בה, או שהפטור הוא דין במקום התפילה שנמצא בו חתן, שאין אומרים במקום זה תחנון, כדלהלן.
חתן הנמצא בבית הכנסת – האם פוטר גם ציבור המתפלל במנין אחר
יד. בשו"ע (או"ח סי' קלא סעי' ד) נפסק: "נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבית הכנסת ביום מילה, ולא כשיש שם חתן". וטעם ההלכה מבואר בדברי המשנה ברורה (ס"ק כג) "משום דמצוה לשמוח עמו, השמחה נמשכת לכל הנלווים אליו". ודנו הפוסקים האם חתן פוטר מתחנון רק את מי שמתפלל עמו במנין, או גם את המתפללים במניינים אחרים הנמצאים באותה שעה בבית הכנסת ומתפללים.
וכתב האשל אברהם (בוטשאטש; או"ח סי' קלא) "נראה שכשהוא בבית הכנסת או בבית המדרש המיוחדים לרבים והוא אינו מתפלל כלל בין המתפללים, אן לא הניח כלל טלית ותפילין, כי דעתו להתפלל עם מנין שיתפללו אחר כך, בזה לכולי עלמא אין למנוע מלומר תחנון על ידי החתן. כי רק כשמתפלל עמהם, גם כשאינם שווים במקום אחד, שייך צירוף, משא"כ כשהוא לומד והם מתפללים". ומשמע מדבריו כי גדר הפטור שהחתן פוטר את הציבור מאמירת תחנון הוא דין בתפילה, שאין אומרים תחנון בתפילה שחתן משתתף בה, ובשל כך כאשר אינו מתפלל עם הציבור, אינו פוטר אותם מאמירת תחנון.
ועל פי זה חשבתי לומר כי השאלה האם כלה פוטרת את הציבור מאמירת תחנון, תלויה במחלוקת האם נשים חייבות בתחנון, ומאחר והפטור מאמירת תחנון הוא דין בתפילה שהחתן משתתף בה, לדעת הסוברים שאישה אינה חייבת בתחנון היא לא נחשבת כ"משתתפת" בתפילה, ולכן הכלה לא תפטור את הציבור מאמירת תחנון.
אולם לדעת הסוברים שנשים חייבות בתחנון, נוכל לומר שבשעה שהן מתפללות הן פוטרות את הציבור המתפלל עמהם.
טו. כאשר הצעתי את הדברים לידידי הרב הראשי רבי דוד לאו, ציין לדברי הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה, תפילה פרק ה אות ב) "אשה לא תדלג בסדר התפילה כדי להספיק להתפלל עם הציבור, כי אין לה דין תפילה בציבור כלל", ואמר לי כי מאחר ואין לאשה דין תפילה בציבור, ודאי שגם אינה נחשבת כמתפללת עמהם, ועל כן אינה פוטרת את הציבור מאמירת תחנון.
וכדבריו פסק להלכה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז בהשמטות סימן ג) במענה לשאלה "אם היה הדבר שהחתן לא נמצא בבית הכנסת ורק נמצאת הכלה, אם אומרים תחנון. או רק החתן שהוא בחיוב התפילה [פוטר מאמירת תחנון], לא כן הכלה שאינה חייבת בתפילה", והשיב: "המנהג הוא רק אם החתן מתפלל עם אותו הציבור אין אומרים תחינה, אבל אם כבר התפלל והלך לביתו, או אפילו הוא עודנו נמצא שם בבית הכנסת, אין שום מנהג שלא לומר תחנון. ופשוטו כמשמעו, היינו שהתחיל להתפלל עמהם, אלא שלפני שגמרו התפילה הלך לביתו. אבל אם לא הצטרף עמהם בתחילת התפילה, מהיכא תיתי שלא לומר תחנון". ולכן לדעתו, כלה שאינה נחשבת כמתפללת עם הציבור, אינה פוטרת את הציבור מאמירת תחנון.
ברם, כאמור, דבריהם מיוסדים על ההבנה כי גדר הפטור שהחתן פוטר את הציבור מאמירת תחנון הוא דין בתפילה שחתן משתתף בה. אולם יש מקום לומר כי גדר הפטור הוא דין במקום התפילה שנמצא בו חתן, שאין אומרים במקום זה תחנון, שהרי הטעם לאי אמירת תחנון כשיש חתן בבית הכנסת, מבואר בדברי המשנה ברורה [לעיל אות יד] "משום דמצוה לשמוח עמו והשמחה נמשכת לכל הנלווים אליו". ואכן בספר הליכות שלמה מובא בשם הגרש"ז אויערבך (תפילה, פרק יא אות ז) כי "חתן שנזדמן ביום חופתו או בשבעת ימי המשתה לבית הכנסת ואין בדעתו לשהות שם אומרים הקהל תחנון. אבל אם משתהה שם, כגון שממתין למנין אחר וכדומה אף שאינו מתפלל עמהם אינם אומרים תחנון".
ועל פי זה היה נראה לכאורה, כי עצם הימצאותה של הכלה בבית הכנסת פוטר את הציבור מאמירת תחנון. אולם היא גופא מצריך בירור, האם גם הימצאות כלה בבית הכנסת פוטרת את הציבור מאמירת תחנון, או רק הימצאותו של החתן פוטרת.
השתתפות כלה בלבד – מחייבת שבע ברכות ופוטרת מתחנון או לא
טז. ורציתי להביא ראיה לנדון זה ממחלוקת הפוסקים בנדון אמירת שבע ברכות כאשר רק הכלה נמצאת.
הר"ן (סוכה דף יא, ב מדפי הרי"ף ד"ה וכתבו) כתב: "נוהגים לברך ברכת חתנים בכל אחת מבתי החתונה, כל זמן שהחתן או הכלה הם שם". ומבואר בדבריו שגם כאשר רק הכלה נמצאת, מברכים שבע ברכות.
אולם הריטב"א (כתובות ח, א) כתב: "והוי יודע שאין מברכים ברכת חתנים אלא במקום חופה ושיהיו שם החתן והכלה", ומפורש בדבריו שאם רק הכלה נמצאת [ואפילו כאשר רק החתן נמצא], לא אומרים שבע ברכות, אלא רק כאשר גם החתן וגם הכלה נמצאים, אומרים במקום שבע ברכות.
והגרי"ש אלישיב פסק למעשה, שאין מברכים שבע ברכות בהימצאות הכלה בלבד, כמובא בשמו בספר פניני שבע ברכות: "כשעושים סעודה והחתן אוכל שם ודאי מברכים. ורק יש מחלוקת האם גם כשהכלה אוכלת בלא החתן, ומהר"ן משמע שמספיק אפילו כשהכלה לבד נמצאת. אמנם לדינא אין מברכים על כלה שנמצאת לבדה".
ומעתה יש לדון האם נוכל להסיק מדין זה לנדון תחנון, ולומר שגם הימצאות כלה [ללא חתן] אינה פוטרת מתחנון. ולכאורה נראה לדמות בין הנדונים, שהרי הטעם לאי אמירת תחנון כשיש חתן בבית הכנסת, מבואר בדברי המשנה ברורה [לעיל אות יד] "משום דמצוה לשמוח עמו והשמחה נמשכת לכל הנלווים אליו". כלומר, השמחה ששמחים עם חתן הנמצא בבית כנסת, גורמת לביטול אמירת תחנון.
ולפי זה יש לומר, כי לשיטת הר"ן שגם כאשר רק הכלה נמצאת, מברכים שבע ברכות, הוא הדין לענין אמירת תחנון, הימצאות הכלה בבית הכנסת גורמת לשמחה, שבגללה מתבטלת אמירת התחנון. אולם לשיטת הריטב"א והוראת הגרי"ש אלישיב, שהימצאות כלה בסעודה לא מחייבת אמירת שבע ברכות, כך גם לענין אמירת תחנון, הימצאותה אינה גורמת לשמחה שבגללה מתבטלת אמירת התחנון.
אמירת תחנון כאשר הכלה נמצאת בעזרת נשים או בבית שהכלה נמצא בו
יז. אמנם בשו"ת ישכיל עבדי [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות טו] פסק כי כלה הנמצאת בעזרת נשים אינה פוטרת את הציבור מאמירת תחנון, כי עזרת הנשים נחשבת כמקום אחר מבית הכנסת, כדבריו: "גם בעיקר השאלה באם נמצאת הכלה שם – אשה בעזרה מנין מי הכניס הכלה בבית הכנסת, הנשים יש להם עזרת נשים בפני עצמה, ואינם מצטרפים עם האנשים כלל".
ואכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן יב) כתב: "ומה ששאל אם יש כלה בעזרת נשים אם היא סיבה שלא לומר נפילת אפים בבית הכנסת, והעיר מדברי השערי תשובה (סי' קלא ס"ק יב) לענין ברית בעזרה, אין מקום לדבר מזה, כי פשוט שאין כלה לבד פוטרת מנפילת אפים כיון שאינה בצרוף אתם, ועוד טעמים ולרוב הפשיטות אקצר". כוונת השואל היתה להביא ראיה מדברי השערי תשובה שכתב: "עיין בבית לחם יהודה (יו"ד סי' רסה) שבק"ק ווילנא נהגו על פי הוראות גאון אחד דכשמתפללים בעזרה ביום המילה המנין הראשון אין אומרים נפילת אפים, אף שמתפללים קודם לבית הכנסת. אך אחר כך בשאר תפלות אומרים, עי"ש, והביאו בשיורי ברכה. ומשמע שנוהגים כן אף שהמילה נעשית בבית הכנסת ולא בעזרה, מכל מקום המנין הראשון אין אומרים". ומשמע איפוא מדברי השערי תשובה, שגם המתפללים ב"עזרה" – בחדר הסמוך לבית הכנסת, נפטרים מאמירת תחנון כאשר יש ברית בבית הכנסת. ודין זה הובא להלכה במשנה ברורה (סי' קלא ס"ק כד) "והמתפללים בעזרה כיון שנגררים אחרי בית הכנסת כשאין שם ארון ותיבה, אם כן כשם שבבית הכנסת אין אומרים, גם הם אין אומרים". ולפי זה, הימצאות הכלה בעזרת הנשים, אינה סיבה לומר שאינה פוטרת את הציבור מאמירת תחנון, שהרי אם היה חתן בעזרה, שפיר היה פוטר את הציבור.
ובשל כך כתב השבט הלוי, כי "אין כלה לבד פוטרת מנפילת אפים כיון שאינה בצירוף אתם, ועוד טעמים", אך לא ביאר את פשר דבריו, מדוע "אינה בצירוף אתם", ואולי כוונתו לדברי הישכיל עבדי והגר"ד לאו [אות טו] שמאחר ואין לאשה דין תפילה בציבור, אינה נחשבת כמתפללת עמהם, ועל כן אינה פוטרת את הציבור מאמירת תחנון, וצ"ע.
אמנם כאשר מתפללים בבית שהכלה נמצאת בו, כתב הישכיל עבדי [בהמשך דבריו] "ואם השאלה היא בהיכא שהתפללו בבית החתן והחתן לא נמצא בעת התפילה, רק הכלה. אין מקום לשאלה דהרי הם נמצאים במקום השמחה, והמקום גורם דבו שרויה השמחה ובודאי שאין מקום לאמירת תחנונים שם". וכן פסק בשבט הלוי (ח"ח סימן כד אות ב) "ודאי אם הולכים להתפלל בבית הכלה, היא נעשית עיקרית לפטור מנפילת אפים. אם נאמר כן, דעל פי רוב באים לכבודה להתפלל שם, דומה לבית האבלה שבאים לבית האבלה להתפלל שם. אבל בית הכנסת שמתפללים כהרגלם ואין חתן במנין שלהם, אלא שנמצאת כלה בעזרת נשים, אין בזה סיבה לפטור מנפילת אפים".
סוף דבר: השאלה האם כלה פוטרת את הציבור מאמירת תחנון, לכאורה תלויה בהבנת גדר הפטור שהחתן פוטר את הציבור מאמירת תחנון – האם הפטור הוא דין בתפילה, שאין אומרים תחנון בתפילה שחתן משתתף בה, ואם כן, לדעת הסוברים שנשים אינה חייבת בתחנון היא לא נחשבת כ"משתתפת" בתפילה, ולכן הכלה לא תפטור את הציבור מאמירת תחנון. אולם לדעת הסוברים שנשים חייבות בתחנון, נוכל לומר שבשעה שהן מתפללות הן פוטרות את הציבור המתפלל עמהם.
ברם מאידך ניתן להבין, כי פטור חתן מאמירת תחנון הוא דין במקום התפילה שנמצא בו חתן, שאין אומרים במקום זה תחנון, ועל פי זה היה נראה לכאורה כי עצם הימצאותה של הכלה בבית הכנסת פוטר את הציבור מאמירת תחנון. אולם נתבאר כי יש לתלות דין זה במחלוקת הראשונים בנדון אמירת שבע ברכות כאשר רק הכלה נמצאת. ולשיטת הר"ן שגם כאשר רק הכלה נמצאת, מברכים שבע ברכות, הוא הדין לענין אמירת תחנון, הימצאות הכלה בבית הכנסת גורמת לשמחה, שבגללה מתבטלת אמירת התחנון. אולם לשיטת הריטב"א והוראת הגרי"ש אלישיב, שהימצאות כלה בסעודה לא מחייבת אמירת שבע ברכות, כך גם לענין אמירת תחנון, הימצאותה אינה גורמת לשמחה שבגללה מתבטלת אמירת התחנון.
להלכה: פסקו הישכיל עבדי והשבט הלוי, כי כלה הנמצאת בעזרת נשים אינה פוטרת את הציבור מאמירת תחנון, אולם אם מתפללים בבית שהכלה [בלבד] נמצאת בו "הרי הם נמצאים במקום השמחה, והמקום גורם דבו שרויה השמחה ובודאי שאין מקום לאמירת תחנונים שם".