פרשת ויקרא

סוד הקרבנות

א. הקרבנות – כפרה כדי שהעוונות לא יגרמו סילוק ה'שכינה'

בדברי הרמב"ן בהקדמה לחומש ויקרא (1א) מבואר שבגלל רצון ה' להשכין שכינתו באוהל מועד "צווהו בקרבנות ובשמירת המשכן, שיהיו הקרבנות כפרה להם ולא יגרמו העונות לסילוק השכינה". ויש לבאר את טעם הקרבנות, ולהבין את דברי הרמב"ן – מה יש בחטא שגורם סילוק השכינה, וכיצד הקרבנות מכפרים שהשכינה לא תסתלק.

ב. טעם הקרבנות – לרפא האמונות הרעות

הרמב"ן (1ג) הביא את דברי הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (1ב) בביאור טעם הקרבנות, שהקרבתם נובעת מכך "שהיו המצרים עובדים לטלה, והכשדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינים לשם הנכבד, כדי שיוודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה, הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדווי הנפש, כי כל מדווה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו". וכתב הרמב"ן על דברי הרמב"ם: "והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח" [ראה ביאור קושיית הרמב"ן על הרמב"ם בספר שם דרך (2א)].

הרמב"ן הזכיר במקומות נוספים בפירושו על התורה [בפרשת בראשית (2ב); בפרשת שופטים (2ג), ובפרשת בלק (2ד)], כי הקרבת הקרבנות נעשתה עוד בטרם היתה עבודה זרה בעולם, וגם על ידי בלעם, ומכאן שבוודאי אין טעם הקרבתם כדי לעוקרה מן העולם.

ביישוב שיטת הרמב"ם מהשגת הרמב"ן, היאך יתכן לומר שהקרבנות נועדה להציל מדעת המצרים והכשדיים, כתב הריטב"א בספר הזכרון (2ה;3א), כי הרמב"ם התכוון להוציא "מלב אומתנו שהיו גם הם שטופים בעבודות ההם", ולא מלב המצרים והכשדיים [יישוב נוסף בשיטת הרמב"ם יבואר לקמן אות ה].

ג. טעם הקרבנות "על דרך הפשט" – לימוד מוסר שהקרבן הוא 'כופר' תחת האדם

טעם נוסף "על דרך הפשט" להקרבת הקרבנות מבואר בדברי הרמב"ן (3ב) ורבנו בחיי (3ג), כדי ללמוד מוסר שהקרבן הוא "כופר נפש" תחת האדם, כי מעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ובעבודת הקרבנות "יחשוב אדם בעשותו כל אלה כי ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי איברי הקרבן כנגד ראשי אבריו".

הרמב"ן חזר על הדברים בתוספת ביאור והרחבה בדרשת תורת ה' תמימה (4), וכתב שמקור להסבר זה בדברי האבן עזרא שפירש כי "הקרבנות הם כופר נפש". ולפי הסבר זה "קרבן התמיד [בא] לכפרת הרבים, והנדבות להיות כופר על החטאים שאינם נודעים".

אמנם כפי שהעיר הרמב"ן: "המעלות שסיפרו בקרבנות שעל ידיהם שכינה שורה בישראל, ושהמקום הנבחר בעולם השפל הוא בית הקרבנות – אלו הדברים צריכים לטעם אחר" – והיינו הטעם המבואר בהמשך דברי הרמב"ן.

ד. סוד הקרבנות "על דרך האמת" – שמירה ממידת הדין ולאחד את כל הכוחות

ואכן, בפירושו העל התורה (6) ובדרשת תורת ה' תמימה (7) ביאר הרמב"ן "על דרך האמת" את ה"סוד הנעלם" שיש בקרבנות על פי הקבלה, המיוסד על עומק מאמר הגמרא במסכת מנחות (8א) שבפרשת הקרבנות נאמר רק שם הוי"ה שהוא "השם המיוחד".

דברי הרמב"ן המופלאים הם מסתרי התורה, ובמהדורת עוז והדר (6) הובאו בהערות ביאוריו של רבי מאיר אבוסאולה, וכן במהדורת חזון יואל לדרשת הרמב"ן (7) נפתח צוהר להבנת הטעמים שבהקרבת הקרבנות:

[א] שמירה ממידת הדין – כדברי הרמב"ן בפירושו על התורה "והנה הקרבן במידת הדין, והזביחה לשם המיוחד". ובדרשת הרמב"ן כתב: "כי הזביחה לטעם שלא יפגע בדבר, וטעם מילת "פגיעה" ברורה ליודעיה". ובהערה 59 ביאר: "רצונו לומר מיני פורענות והיזק במידת הדין, כמו שכתוב בספר שערי אורה (שער ו, עמ' עד) בביאור שם אלקים במידת הדין "שהקרבנות כופר לאדם מן הפגיעה, כמו שכתוב ונזבחה לה' אלקינו פן יפגענו בדבר או בחרב, ואלו המינים של פורענות". וגם הריקאנטי כתב טעם זה "ויש מפרשים בעבור כי מידת הדין נתמנית להיפרע מן העבירות, ולכל עוון יש לו קרבן ידוע לרצות בו מידת הדין, מתהפך ממידת הדין למידת הרחמים".

[ב] לאחד את כל הכוחות – ענין זה מרומז בדברי הגמרא במנחות (8א) שבפרשת הקרבנות נאמר רק שם הוי"ה שהוא "השם המיוחד". וכתב הרמב"ן בפירושו על התורה (6) "והזביחה לשם ה' לבדו, שלא יתכוון לדבר אחר בעולם, רק לה' לבדו". ועוד כתב הרמב"ן (שם) "וכל קרבן לשון קריבה ואחדות". ובפירוש חזון יואל (7; הערה 61) כתב: "שכל הכוחות כולם, כמו א-ל ואלקים הם רק כח אחד, שכל כח באמת בא מן ה' [הוי"ה] והכל מאוחד באמת". וראה גם בלשון המשך חכמה (9ב) "והרמב"ן וסייעתו אמרו, כי הוא לקרב כל הכוחות העולמות, והוא ענין עלעקטרי רוחני, אשר בפעולות הכהן עשה גבוהות בעולמות שונים כידוע".

ה. בקרבנות יש טעמים שכליים מלבד הטעם העמוק

על פי האמור לעיל, ניתן איפוא ליישב את דברי הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (1ב), וכפי שביאר הריטב"א, שדברי הרמב"ם בטעם הקרבנות אשר נועדו "לרפואת האמונות הרעות שהם מדווי הנפש" אינם "עיקר טעם המצוה", אלא נאמרו רק כדי "לתת קצת טעם בהם שאפילו ההמון ידע להשיב גם לאפיקורס בדברים שכליים קצת". הריטב"א הוסיף כי דברי הרמב"ם הם "בטעם פרטי ג' מיני קרבן", דהיינו הסבר מדוע מקריבים קרבנות מג' מינים [בקר צאן ושה], אבל לא נתן טעם לכלל הקרבן". ואכן, המעיין בדברי הרמב"ם בסוף הלכות מעילה (8א) ימצא בהם במפורש כי "כל הקרבנות מכלל חוקים הם" – "והחוקים הם המצוות שאין טעמם ידוע".

נמצא כי גם לדעת הרמב"ם, הקרבנות הם 'חוק' וטעמם כמוס,  אלא שיש בהם טעם נוסף לסבר את השכל, להוציא מלב הטעים מחשבות כפירה ואפיקורסות. וכן למד החתם סופר (8ג) בביאור שיטת הרמב"ם [וראה בראיה שהביא להסבר זה מהקרבנות שהקריב נח בצאתו מן התיבה].

וכן ביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (9א), בדעת הרמב"ם "שבא להמתיק הבנת הענינים באופן שיתיישב על לבם של נבוכים, אך בוודאי שגם המורה סובר שאין הקרבנות רק מטעם זה". וכפי שגם הרמב"ן בעצמו ביאר בטעם הקרבנות שהם "כופר נפש" לאדם, "וזה ביאור נוסף על עיקר טעם הקרבנות שהם "סוד נעלם" ומקור חיותו של העולם שהם לחם ה'".

להשלמת היריעה, ראה ב"הכרעת" המשך חכמה (9ב) בין שיטת הרמב"ם והרמב"ן "כי קרבנות במה הם רק להרחיק עבודה זרה מלבבות עמו ישראל [כדברי הרמב"ם], לכן צוה כי יקטירו לשם שמים. לא כן קרבנות בית המקדש המה ודאי לקרב העולמות ולחבר דודים [כדברי הרמב"ן]".

ו. העוונות "יולידו מום גנאי בנפש והם מום בה"

ממוצא הדברים נשוב לביאור דברי הרמב"ן בהקדמה לחומש ויקרא (1א) שהחטא גורם סילוק השכינה והקרבנות מכפרים שהשכינה לא תסתלק מישראל, על פי מה שכתב הרמב"ן (10ב) "וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא". וכתב הרמב"ן בשער הגמול (10ב) שהחטא בשוגג הוא "שלא נזהר בעצמו ולא היה ירא וחרד אל דברי המקום ב"ה שלא יאכל ולא יעשה עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר" [וכן מפורש בדברי הרמב"ם (10ג) "שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק, ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה" ועל כך נזקק לכפרה].

בביאור הדברים כתב בספר שם דרך (11) שיש בכל מצוה יש שתי בחינות: ציווי ומציאות, ועל כן חטא [אפילו בשוגג] גורם לגנאי בגלל הציווי, ולמום בנפש כתוצאה ממציאות החטא. ולא עוד אלא שהחטאים גורמים לסילוק השכינה.

ולשם כך נועדו הקרבנות – לכפרה על החטאים, כדי שהשכינה לא תסתלק מישראל בגלל החטאים.

ז. סגולת הקרבנות – מעלת כח ההתחדשות

ראה בספר שם דרך (12) בביאור מעלת עם ישראל הנקרא 'נער' ו'ילד שעשועים', המחונן בכח ההתחדשות.

ח. ההבחנה בין טפשים וחכמים – מיסודות השקפת התורה

לסיום, מדברי הרמב"ן (10א) "שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה", נלמד יסוד נוסף בהשקפת התורה: בבריאה נקבעה מציאות שחטא יוצר מום וגנאי בנפש, אך ורק כדי שנדע להבחין בין האמת והשקר ובין הטוב והרע.