לא אחת, באמצע אכילה או שתיה, מתעורר לאדם ספק האם בירך על המאכל כדין, או שיש ספק מחמת שינוי מקום האם צריך לברך בשנית, וכידוע מדין "ספק ברכות להקל", אין לברך פעם נוספת מחמת הספק. אך נשאלת השאלה, האם בספק בברכות הנהנין מותר להמשיך ולאכול, שהרי גם אם אינו מחוייב לברך מחמת הספק, לכאורה אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. כמו כן יש לברר, האם מותר לאכול ולשתות במקום שאסור לברך [כגון בבית המרחץ ובמקום שיש צואה או כנגד ערוה].

 א. בסוגית הגמרא בריש פרק כיצד מברכין (1) נתברר מקור החיוב לברך לפני אכילה, ובתחילת הסוגיא רצו ללמוד את החיוב מפסוקים, אולם במסקנת הסוגיא אמרו: "אלא סברא הוא, אסור לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה". ופירש רש"י: "סברא הוא, דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם". ומבואר בסוגיא כי הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה נחשב כאילו "מעל" בקודשי שמים [ועוד מובא שם: "רבי לוי רמי [הקשה סתירה] כתיב (תהלים כד, א) לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ, וכתיב: (שם קטו, טז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. [ותירץ] לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה [הרי היא לבני האדם, רש"י שם]. ויש לעיין האם חיוב זה מדרבנן או מהתורה.

וכתב הפני יהושע (2) ברכות לה, ב) "משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא, כל ברכת הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון לחוד". וכמפורש בשו"ע (4) סי' רט סע' ג) "כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף [משום שהן מדברי סופרים, וספקא דרבנן לקולא, משנ"ב שם], חוץ מברכת המזון מפני שהיא של תורה" [והוא שאכל כדי שביעה, דאז הוא מחוייב מן התורה, משנ"ב שם]. ומתוך כך תמה הפני יהושע "דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא". ועי' במה שתירץ ובמה שדחה הצל"ח (2) את דבריו [וראה בדברי הגאון מקוז'יגלוב, רבי צבי פרומר, בשו"ת ארץ צבי (6) שהביא מהזוהר שחיוב ברכת הנהנין מהתורה, ובמה שביאר שיטה זו].

 ב. והנה בשו"ע (4) סי' קסז סע' ט) נפסק: "אם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו, אינו חוזר ומברך". וכתב המשנ"ב (4) ס"ק מט) "כשיאכל עוד, דברכת המוציא אינו אלא מדרבנן, וספקא לקולא. ומטעם זה, אפילו אם רצה להחמיר ולברך גם כן אינו רשאי, משום ברכה שאינה צריכה". וסיים המשנ"ב: "מיהו אם נזדמן לפניו במסיבתו אחד שרוצה לאכול פת, נכון שיוציאנו בברכת המוציא". ומפורש בדבריו כי במקום שמסופק אם חייב לברך לפני האכילה, שאינו מברך מדין ספק ברכות להקל, מעיקר הדין אינו צריך להימנע מלהמשיך לאכול, ורק אם יכול לצאת מהספק כי נמצא במסיבתו מי שרוצה לאכול ולברך, יוציאנו חברו מהספק. אולם לכאורה דבר זה שנוי במחלוקת, כדלהלן.

בסוגית הגמרא במסכת ברכות (1) יב, א) הסתפקו האם "בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן". וכתבו התוספות (שם ד"ה לא) "ופירש רב אלפס, השתא דלא אפשיטא בעיין אזלינן לקולא, ואפילו פתח בחמרא וסיים בשכרא יצא". כלומר, כאשר מסופק האם בירך ברכה כדין, אינו חייב לברך בשנית מדין "ספק ברכות לקולא". אולם בהמשך כתבו התוספות: "ור"י היה אומר לחומרא, דצריך לברך פעם אחרת", ומאליה מתעוררת התמיהה, מדוע לדעת ר"י לא אמרינן שאין לברך מדין "ספק ברכות להקל".

בתמיהה זו עמדו המג"א ואבן העוזר, כפי שציין רעק"א בגליון הש"ס על התוספות (1), ותירץ על פי דברי המהרש"א בפסחים (2) שדין "ספק ברכות להקל", נאמר רק בברכת המצוות, שהברכות אינן מעכבות את קיום המצוה "אבל בברכת הנהנין אסור לאכול בלא ברכה, ולא הוי כאן חשש ברכה לבטלה [כדין "ברכה שאינה צריכה", במה שיברך], דאם לא יברך יהא אסור לו לשתות". ונמצא לפי רעק"א, שלדעת ר"י, בספק בברכות הנהנין אסור להמשיך ולאכול, שהרי גם אם אינו מחוייב לברך מחמת הספק, סוף סוף אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, ולכן "לחומרא, צריך לברך פעם אחרת", ואין זו ברכה שאינה צריכה, כי נצרכים לברכה כדי להתיר את המשך השתיה.

ובשו"ת יביע אומר (10) ציין לדברי הריטב"א במסכת שבת (2) והמאירי במסכת ברכות (2) שמפורש כן גם בדבריהם, שאם שכח אם בירך ברכת הנהנין ועודנו אוכל, צריך לחזור ולברך, שכן אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה.

[מהלך אחר בביאור מחלוקת רב אלפס ור"י בתוספות בברכות (1) יב, א) כתב רבי יצחק אריאלי, מראשי ישיבת מרכז הרב, בספרו עינים למשפט (5), שאזלי לשיטתם האם איסור ברכה לבטלה הוא מהתורה, או מדרבנן והדרשה מהפסוק "לא תשא", אסמכתא בעלמא. ולכן לדעת רב אלפס וסיעתו שברכה לבטלה אסורה מהתורה, בכל ספק ברכה יש להקל כדי שלא לבוא לידי חשש ברכה לבטלה. אולם התוספות לשיטתם שאין איסור מהתורה בברכה לבטלה, יש להחמיר בספק ברכת הנהנין. ברם יעו' במשנה ברורה (4) סי' רטו ס"ק כ) שמבואר בדבריו כי גם לדעת התוספות אין לברך מספק ברכת הנהנין].

ג. אמנם, כפי שהובא לעיל, להלכה לא קיימא לן כדברי המהרש"א בפסחים (2) והסוברים כדבריו, וכשמסופק אם חייב לברך לפני האכילה, אינו צריך להימנע מלהמשיך לאכול מעיקר הדין, וצ"ב מדוע אין חשש שנהנה מהעוה"ז בלא ברכה. וכתב הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (6) להוכיח כן גם מההלכה שלא מצינו לאסור על בעל קרי ואונן שאינם יכולים לברך, לאכול, מחמת החשש שנהנה מהעוה"ז בלא ברכה. ומוכח מכך, שאין הברכה באה להתיר את האכילה, אלא "עיקר חיוב ברכת הנהנין הוא משום שחייבו חכמים להודות ולהלל לה' קודם שהוא אוכל ושותה, רק אלמוהו רבנן לחיוב הברכה ואמרו דכל זמן שלא בירך הוי כאילו מעל או גזל. ונמצא לפי זה דטעמא דחשיב גזל הוא רק משום דמחוייב לברך. ומשום הכי בעל קרי ואונן, כיון דלא מחייבי בברכה, שפיר מותר להם לאכול ולשתות בלא ברכה, כיון שעיקר איסור הנאה בלא ברכה איננו כלל איסור עצמי, אלא מסתעף ממה שחייבוהו חכמים בברכה, ולכן כל שהוא פטור מן הברכה אינו עובר כלל בשום איסור". ולפי זה ביאר הגרש"ז מדוע בספק ברכות להקל רשאי להמשיך ולאכול "כיון דנתבאר דמה שאסור לאכול בלא ברכה הוא רק משום חיוב הברכה, ממילא בכהאי גוונא דהוי ספיקא ואינו מחוייב לברך, שפיר מותר לאכול גם בלא ברכה, וגם אסור להחמיר ולברך משום חשש עבירת לא תשא" [וראה כעין דבריו בגדר ברכות הנהנין בחידושי רבי אריה לייב מאלין (7) ראש ישיבת בית התלמוד בניו יורק].

יחד עם זאת יש לציין לדברי המשנה ברורה והביאור הלכה (3) שאסור לשתות בבית המרחץ, בגלל שאינו יכול לברך שם, וטעם הדבר, כי באופן זה יכול בנקל לצאת מהמרחץ ולברך ולשתות.

 ד.  ברם בספר וזאת הברכה (11) הרב אלכסנדר מנדלבוים, מהדורה מחודשת ירושלים תשס"א) ובספר פני השלחן (12) הרב פנחס ויטמן, בני ברק תשס"א) העירו מדברי החיי אדם שהביא המשנה ברורה (5) סי' רג ס"ק ג) שפסק בנדון שבירך בורא פרי העץ על פרי שנחלקו בו הפוסקים האם ברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, שיאכל רק מעט, כדי שלא תתבטל הברכה, ולא יותר. ומבואר שבמקום ספק יש להימנע מלהמשיך ולאכול עד שיוציא עצמו מכלל ספק. וכמו כן כתב האגרות משה (7) שאם בירך בורא מיני מזונות על מאכל שברכתו שהכל, יצא ידי חובה, אבל שיאכל "רק חתיכה קטנה שהדרך להניחה בבת אחת לפיו ולא יותר", כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. וצ"ע מדוע לא נאמר בזה שמחמת ההלכה שספק ברכה לקולא, רשאי להמשיך ולאכול כאוות נפשו, כמבואר לעיל.

ובספר פני השלחן (12) הביא לחלק בין ספק במציאות אם בירך או לא "דאז נתנו לו דין כוודאי בירך, לבין היכא שהספק הוא בדין אם ברכה זו מועילה או לא, דבזה מחמת ספקו הפרטי שבירך כאחת מהדעות, אין להכריע במחלוקת הכללית של הפוסקים". ובספר וזאת הברכה (11) הביא לחקור בעיקר גדר דין "ספק ברכות להקל", האם רבנן נתנו לו דין כאילו ודאי בירך [ולכן אינו מחוייב לברך שנית], או שרבנן פטרו אותו מחיוב הברכה, וביאר לפי זה את דברי החיי אדם והאגרות משה הנ"ל. ועי"ש במה שדן האם מותר להכניס עצמו למצב שלא יוכל לברך מחמת הספק.

 ה. ספקות בברכה אחרונה – בברכה ראשונה מחוייבים לברך על מאכל כל שהוא, אך בברכה אחרונה מחוייבים רק כשאוכל שיעור, כמבואר בתוספות בברכות (3) לט, א ד"ה בצר). וכתבו התוספות (2) מט, ב) שר"י היה מחמיר לברך [ברכה אחרונה] על שתיה גם בפחות ממלוא לוגמיו. ואמנם תמה רעק"א בגליון הש"ס "היאך שייך להחמיר לברך, הא בברכה ספיקא להקל". ועי' בשו"ת יביע אומר (9) שכתב כי בסברא שבספק ברכות הנהנין יש להחמיר, יש לחלק בין ברכה ראשונה לברכה אחרונה [שלא כפי שהביא בספר עינים למשפט (5) ברכות דף מט) בשם חתנו, יעו"ש].

וראה בספר וזאת הברכה (10) סיכום דיני ספקות בברכה אחרונה [בירך ברכת המזון כשלא אכל בשיעור שביעה • ספק בברכת מעין שלוש  • ספק אם בירך בורא נפשות]. ועי"ש בבירורי הלכה (11) בנדון האוכל מאכלים שיש ספק מה מברך לאחריהם [בורא נפשות או ברכה מעין שלוש] – כיצד ינהג למעשה, והאם מותר לכתחילה לאכול מאכלים מסוג זה.

• כללי דין "ספק ברכות להקל" [במקום שמרן השו"ע הכריע לברך ובכתבי אריז"ל מובא שלא לברך, בספק ספיקא או במחלוקות הפוסקים שאחרי זמן מרן השו"ע] – פסקי תשובות (13) אות ה).
• סיכום ההנהגה למעשה כשמסתפק אם בירך ברכה ראשונה או אחרונה – וזאת הברכה (10) פסקי תשובות (12).
• עצות שונות איך להודות להקב"ה כאשר מנוע מלברך עקב ספק ברכה – בשו"ת חתם סופר (8) מבואר שבמקום ספק יאמר בדרך קריאה "ויברך דוד וגו' ברוך אתה ה' אלקי ישראל מהעולם ועד העולם, ויסיים מענין הברכה". וראה במש"כ בנדון זה הגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה (8), וסיכום הדברים בפסקי תשובות (13) אות ז).