סתירת בית כנסת

א. במסכת בבא בתרא (1) ובמסכת מגילה (1) מבואר כי רב חסדא אסר להרוס בית כנסת עד שיבנו בית כנסת אחר. שני הסברים נאמרו בטעם האיסור: [א] משום פשיעותא –  שמא מחמת פשיעה לא ייבנה בית כנסת אחר [ברש"י מבואר כי החשש הוא לפשיעה מחמת אונס]. [ב] שמא לא יהיה מקום להתפלל בזמן הבנייה.

בטרם נמשיך ללימוד הסוגיא ופרטי דיני סתירת בית הכנסת, יש לעיין מה המקור לקדושת בית הכנסת, והאם איסור סתירת בית כנסת מהתורה או מדרבנן, והאם יש "שיעור" באיסור הריסת בית הכנסת.

מדברי הרמב"ם בספר המצוות (2) ובהלכות יסודי התורה (2) לכאורה משמע כי איסור להרוס בית הכנסת מהתורה ונלמד מהפסוק (2) "לא תעשון כן לה' אלקיכם" [האמור באיסור הריסת המזבח והמקדש], וכן נקט האבני נזר (6) סימן לה אות ב) בדעת הרמב"ם [אמנם בפסקי תשובות (12) אות א) הביא מדברי רוב האחרונים שנקטו גם בדעת הרמב"ם שהאיסור מדרבנן. וראה עוד בנדון זה בדברי הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (10)-(11) אות ג-ד].

ברם בדברי הרמב"ן המובא בר"ן במסכת מגילה (2) מפורש כי קדושת בית כנסת היא קדושת תשמישי מצווה [כלולב, סוכה, נר חנוכה וכיו"ב] ולא קדושת תשמישי קדושה. ורק בזמן עשית המצווה, יש בחפץ קדושה, אך משהסתיים זמן המצווה, וכגון בבית הכנסת  כשהחליטו בני העיר למכרו, פקעה ממנו קדושתו [אמנם גם בדברי הרמב"ן מפורש, כי ההחלטה למכור את בית הכנסת תתאפשר רק אם יש למתפללים בית כנסת אחר להתפלל בו, כאמור בסוגיין]. ולשיטת הרמב"ן ברור כי איסור הריסת בית כנסת אינו מהתורה אלא מדרבנן [וכן נראה מדברי הר"ן ועי"ש במה שחלק על הרמב"ן].

בנדון "שיעור" האיסור להרוס ולנתוץ מאבני בית הכנסת, כתב האור החיים הקדוש (2) "שלא אמר [הרמב"ם לאסור] רק אבן אחת, אלא שעושה בנתיצתו רושם בבנין". וכתב המנחת חינוך (2) על דבריו: "ומילי דסברא נינהו, וחייבים עליו בכלשהו" [והיינו אפילו בפחות משוה פרוטה, עי"ש בדבריו].

יצויין כי המשנה ברורה (5) ס"ק יא) כתב בשם בפוסקים: "דווקא לנתוץ ולשבר כלי קודש או לעקור דבר מחובר, כמו אבן ממזבח. לאפוקי לפנות הכלי קודש והספסלים וכדומה מבית הכנסת, אף שאין זה כבוד לביה"כ, יש לומר שאין בכלל זה" [עי"ש בביאור הלכה ד"ה ואסור לסתור, ובפסקי תשובות (12) אות א) שאסור לנתוץ כותל תלמוד תורה וישיבה].

ב. בגמרא יש גירסאות מהי הנפקא מינה בין שני ההסברים בטעם האיסור להרוס בית כנסת  – משום "פשיעותא" או משום "צלויי": [א] "דאיכא בי כנישתא אחריתי". [ב] "דאיכא דוכתא לצלויי". ובהמשך הסוגיה מסופר על מרימר ומר זוטרא, שהיו סותרים ובונים את בית הכנסת של החורף בקיץ ושל הקיץ בחורף, וכן רב אשי סתר בית כנסת כשמצאו בו "תיוהא" [סדק או בקע], והיה חשש שהבניין ייפול.

המהר"ם (1) הסביר את דברי התוספות (1) ד"ה הג"ה) שביארו בשני אופנים את מעשיהם של מרימר ומר זוטרא:

[א] היה להם בית כנסת אחד – ולא עברו על איסור סתירת בית כנסת, כי הצורך לסתור ולבנות חדש שיהיה מותאם לקיץ או לחורף, דומה למקרה של תיוהא. תיוהא משמעותו שאי אפשר להתפלל בבית הכנסת הקיים, וכך גם כאן.

[ב] היו להם שני בתי כנסת בשני מקומות – בכל עונה היו מתפללים בבית הכנסת המתאים לעונה. והכלל הוא, שאם יש בית כנסת אחר, אין חוששים שמא לא יבנו חדש במקום הישן, כי העיקר שיש בית כנסת להתפלל [וכוונת דברי הגמרא "דאיכא דוכתא לצלויי" (לגרסה זו) היא שאין כלל בית כנסת להתפלל]. ומבואר איפוא, שאם יש בית כנסת שאי אפשר להשתמש בו בשל קור או חום [וכיוצא בזה], מותר להרוס אותו, כי זה כ"תיוהא" שמתיר הריסת בית כנסת. כמו כן נראה מדברי תוספות, שכאשר יש בית כנסת אחר להתפלל בו בינתיים, ודאי שמותר.

בדברי הרא"ש (2) מבואר כי מרימר ומר זוטרא שסתרו ובנו בתי כנסת בקיץ ובחורף, סברו כמאן דאמר משום "צלויי", ולכן התירו לסתור בתי כנסת כשהיה היכן להתפלל. אך רבינא ורב אשי סברו כמאן דאמר משום "פשיעותא". והלכה כמותם, שכל עוד אין מבנה אחר אסור להרוס את הישן על אף שיש מקום אחר להתפלל בו. וכן נקט הכסף משנה בביאור דעת הרמב"ם (3) שפסק במחלוקת הנ"ל "כרבנן בתראי דטעמא משום פשיעותא".

אמנם לדעת הרשב"א המובא בשיטה מקובצת (3) לכולי עלמא החשש משום "פשיעותא", אלא שאין הכוונה שיפשעו ולא יבנו בכלל, אלא שיתרשלו ויתמהמהו בבנייה ויישארו תקופה ארוכה ללא בית כנסת קבוע. כיון שכך, אם יהרסו בית כנסת אבל יש במקביל מקום קבוע להתפלל אין חוששים לפשיעותא. והגירסא בגמרא "דאיכא דוכתא לצלויי" ולא "דאיכא בי כנישתא אחריתי", כיון שגם בזמן ששיפצו את בית הכנסת שמרימר ומר זוטרא סתרו [לדוגמה, בזמן הקיץ הרסו את בית הכנסת של החורף] היה להם מקום להתפלל.

להלכה: הטור (4) והשו"ע (5) פסקו כדעת הרמב"ם (3) שאסור לסתור בית כנסת ישן מחשש לפשיעותא "שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחר". אמנם הבית יוסף (4) והט"ז (4) הביאו את דברי הר"ן והרשב"א הנ"ל (3) שבמקום שיש בית כנסת אחר קבוע, לכולי עלמא מותר להרוס את בית הכנסת הישן [הט"ז ביאר כן גם בתוספות, אמנם בתוספות לא כתוב שבית הכנסת האחר קבוע. ועי"ש במחלוקת הבית יוסף והט"ז, האם הטור חלק על הר"ן והרשב"א] וכן פסק הט"ז.

ולמעשה: כתב המשנה ברורה (5) ס"ק ה) "היכא דאיכא עוד בית הכנסת קבוע בעיר שיכולים להתפלל שם כולם, הט"ז מתיר והמגן אברהם אוסר בכל גוונא, ועיין בביאור הלכה". ובביאור הלכה (שם ד"ה שלא יבנו) הובאה סיעת רבותינו הראשונים שהקלו בזה, ומסקנת הביאור הלכה שאין להחמיר בזה, וסיים: "אך כל זה דווקא אם בבית הכנסת הקבוע יש מקום לכולם ברווח להתפלל, דאי לאו הכי נראה דלכולי עלמא אסור".

סתירת או מכירת בית כנסת שנשאר עזוב ממתפלליו

ג. המשנה ברורה (5) ס"ק ט) הביא את דברי הט"ז: "מעשה בעיר אחת שהיו היהודים דרים חוץ לחומה, ואירע הענין שנתיישבו בתוך החומה, והיתה הבית הכנסת לבדו חוץ לחומה, ואמרתי אין לך "תיוהא" גדולה מזו, והתרתי לסתור אותה כדי לבנותה תוך החומה. ויתחילו לבנות בית הכנסת החדשה, ויטלו אחר כך האבנים מן הישנה ויבנו תוך החומה מהם". ובפסקי תשובה (13) אות ט) הביא מדברי הפוסקים כי "לאו דווקא באופן כזה של סתירת בית הכנסת הישן ולקיחת האבנים לבית הכנסת החדש, אלא כמו כן יכולים למכור את בית הכנסת הישן, ואת הדמים שמקבלים על ידי המכירה, ישקיעו בבניית בית הכנסת החדש.

ובעצם סגירת בית כנסת ישן ועזיבתו, אין איסור "סתירת בית הכנסת", כמבואר בהרחבה בשו"ת חתם סופר (6). ועוד מבואר בדבריו כי גם בהוצאת הכלים והריהוט מבית הכנסת אין איסור [כדברי המהר"ם פאדוה המובא במשנה ברורה (5) ס"ק יא)]. וכמו כן אין חשש איסור, אפילו אם כתוצאה מעזיבת בית הכנסת השלטונות יהרסוהו, עי"ש בדבריו.

וראה בשו"ת ציץ אליעזר (9) בתשובתו לרב מאיר יוסט, הרב הראשי לאמסטרדם, בנדון הריסת בית כנסת גדול שנמצא באיזור שכבר לא גרים בו הרבה יהודים, על מנת לבנות במקום בית כנסת קטן יותר, וביתרת השטח יבנו בתים שמכירתם תכניס כסף לקופת הקהילה היהודית. הציץ אליעזר הסתמך על פסק הט"ז הנ"ל (4) שמותר להרוס בית כנסת על מנת לבנות אחר אם יש במקום בית כנסת אחר קבוע, והכריע למעשה: "יש להקל לסתור: [א] מקודם מכיון שיש עוד בית כנסת גדול בעיר. [ב] וגם עוד כמה בתי כנסת קטנים מפוזרים בכל העיר. [ג] ומה גם דנוסף לזה הא הרי ההצעה היא שעד שיקימו ויבנו הבית כנסת החדש יבנו בינתיים מין צריף באופן ארעי על יד בית הכנסת הישן באופן שלא יחסר המזג לאנשי רובע זה ולא יצטרכו אפילו לטרוח ללכת להתפלל לבית כנסת יותר מרוחק".

סתירת בית כנסת או כתליו "לצורך"

ד. בביאור הלכה (5) ד"ה דינא) הביא את דברי הרא"ש (3) שהתיר לסתור "כל בנין שאי אפשר לבנותו בלא סתירה, כגון להרחיב את הבנין, כי הא דרב אשי דחזי בה תיוהא", ואת הראשונים שחלקו עליו. אמנם בפסקי תשובות (13) אות יד) כתב, כי למעשה "כל שהמקום צר מלהכיל את המתפללים [זה בגדר "תיוהא ולכן] מותר לעשות בבית הכנסת עבודות שיפוצים והרחבה, אף אם יצטרכו לבטל את התמיד ולסגור את שערי בית הכנסת עקב העבודות", עי"ש בדבריו.

בדברי הפוסקים נתבארו פרטי דינים רבים באופנים שונים של "סתירה" של בית הכנסת וכתליו "לצורך", ונפרט:

• הריסת כותלי בית הכנסת לצורך הרחבת עזרת נשים – האבני נזר (6) דן בזה על פי שיטות הראשונים בדין קדושת בית הכנסת והמסתעף במחלוקת האם איסור סתירת בית כנסת מהתורה או מדרבנן [ראה לעיל אות א], וקבע "כל החשש שיאסור [בגלל הסתירה] מדרבנן, ובדרבנן הילך אחר המיקל, וסומכין על הר"ן והרמב"ן, ומותר על ידי מכירה". וראה עוד בנדון מכירת ופדיון בית הכנסת מקדושתו בשעת הצורך, בדברי הגרש"ז אויערבך במילואים לספר הליכות שלמה (8) אות ד) ובמה שהזכיר את דברי הגרא"ז מלצר בנדון (7), ובספר הליכות שלמה (7) הערה ט) בתוך דבריו בנדון סתירת בית כנסת ישן כדי לבנות על מקומו מדרגות לבית כנסת חדש.
• פתיחת חלונות בכותל בית הכנסת – פסקי תשובות (12) אות ג).
• נתיצת כותל בית הכנסת לצורך התקנת "סטנדר" לתפילה – המשנה ברורה (5) ס"ק יב) כתב: "ואותם שמדבקים דף בכותל בית המדרש ועושים גומא בכותל שיוכל להחזיק שם על ידי עץ אותו דף, רבים מהאחרונים מקילים בזה דלא כט"ז". וראה סיכום מורחב של דברי האחרונים בנדון, בשו"ת יביע אומר (10)-(11) בתשובתו בנדון קידוח בארון הקודש של בית הכנסת לצורך התקנת מערכת אזעקה.
• חיוב גניזת והצנעת פסולת בנין שפינו מבית הכנסת בשעת הריסתו – פסקי תשובות (12) אות ב).