א. במסכת סוכה נאמר במשנה (1) "שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה", ואמרו בגמרא: "מנא הני מילי דתנו רבנן, בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה, בלכתך בדרך פרט לחתן" [יעו' ברש"י מדוע צריכים עוד לימוד לפטור חתן מדין עוסק במצוה]. וביאר רב הונא את הלימוד: "כדרך, מה דרך רשות [הולך בדרך לסחורה, רש"י] אף כל רשות, לאפוקי האי דבמצוה עסוק" [ובהמשך הסוגיא (1) סוכה כה, א – כו, א) נלמד דין עוסק במצוה פטור ממצוה מנושאי ארונו של יוסף שנפטרו מקיום מצות הפסח, ונתבארה צריכותא מדוע בעינן לב' הלימודים]. וכן מובא שם (2) סוכה כו, א) כי ה"הולכים לדבר מצוה, פטורים [ממצות סוכה] בין ביום ובין בלילה". ופירש רש"י: "אע"פ שאין הולכים אלא ביום, ומשום דטרידים ודואגים במחשבת המצוה ובתיקוניה פטורים מן המצוה". ומסופר בגמרא שם (2) על רב חסדא ורבה בר רב הונא שהתארחו בסוכות אצל הריש גלותא, ולנו על שפת הנהר [ללא סוכה], והסבירו זאת באומרם "אנן שלוחי מצוה אנן, ופטורים" [מדין "עוסק במצוה פטור ממצוה]. וכן מסופר עליהם (1) סוכה י, ב) שהתארחו בסוכתו של רב נחמן שהיתה פסולה לשיטתם [כי היה נוי הסוכה מופלג ממנה ארבע טפחים, עי"ש, אך לדעת רב נחמן סוכה שכזו כשרה] והסבירו זאת באומרם "אנן שלוחי מצוה אנן, ופטורים".

והנה כתבו התוספות (1) י, ב ד"ה שלוחי) כי רב חסדא ורבה בר רב הונא "היו מתבטלים מן המצוה [שהיו שלוחים ועסוקים כדי לקיימה] אם היו מחזרים אחר סוכה אחרת". וביתר ביאור הוכיחו התוספות (1) כה, א ד"ה שלוחי) כי עוסק במצוה פטור ממצוה רק כשאי שאפשר לקיים שניהם "דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות, אלא ודאי לא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה, וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצותן".

אולם הר"ן (3) הביא את דברי רש"י שפירש במשנה (1) " שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה, אפילו בשעת חנייתן", והקשה עליו את קושיית התוספות הנ"ל שלכאורה "אם יכולים לקיים את שתיהן, אמאי פטורים". ונקט הר"ן כי העוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהם "לפי שכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שאפשר" [יעו"ש בהוכחות שהביא הר"ן לדבריו]. ומכל מקום סיים הר"ן: "מיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל, אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניה, דבכהאי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן, ומהיות טוב אל יקרא רע".

מחלוקת הראשונים האם העוסק במצוה פטור ממצוה גם כשאפשר לקיים שניהם, הובאה בבית יוסף (5) בנדון המובא בגמרא (2) כו, א) "כותבי תפילין ומזוזות וכל העוסקים במלאכת שמים, פטורים מק"ש ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה", וכתב הבית יוסף לתלות דין זה במחלוקת הנ"ל. והרמ"א (4) פסק להלכה כדעת הר"ן, ועי' בביאור הלכה (4) ד"ה אם צריך) שכן נראה שנקט הבית יוסף לדינא, וצ"ב מהו יסוד המחלוקת.

ב. במסכת מועד קטן (4) דרשו חז"ל, כי מותר להתבטל מתלמוד תורה כדי לקיים מצוה שאינו יכול לקיימה על ידי אחרים. והביאו התוספות שם (ד"ה כאן) מדברי הירושלמי (4) כי רבי שמעון בר יוחאי הפסיק מלימודו כדי לקיים מצוות סוכה ולולב, ויש להבין מדוע העוסק במצות תלמוד תורה אינו נפטר מקיום מצוות אחרות, וצ"ע.

ג.  בביאור הדברים כתב הקהילות יעקב (7) על פי מה שיש לחקור בהבנת גדר פטור העוסק במצוה מקיום מצוה, האם הוא פטור ומופקע לגמרי מחיוב המצוה, או שנחשב ל"אנוס" ואינו נחשב כפטור ממש, יעו' גם בדברי רבי אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים (6) שדן בחקירה זו, ובדברי רבי אשר וייס בספרו מנחת אשר (8) שציין למש"כ המשנ"ב (סימן תע"ה בשער הציון ס"ק ל"ט) דאף שעוסק במצוה פטור מן המצוה, אם קיים את המצוה האחרת יצא ידי חובה, אלא שנסתפק אם מברך, דאיך יאמר וציונו בשעה שהוא פטור, ומשמע מדבריו כי פטור עוסק במצוה כפטור אונס.

ולפי זה ביאר הקהילות יעקב (7), שהתוספות  נקטו שגדר פטור העוסק במצוה הוא כעין דין אונס, ולכן כשיכול לקיים שניהם חייב לעשות כן, שהרי אינו אנוס בביטול המצוה. אבל לדעת הר"ן הוא פטור ומופקע לגמרי מחיוב המצוה, ומשום כך  פטור לגמרי אף אם אפשר לקיים שניהם [ועי"ש שביאר לפי זה את מחלוקת הדרישה והט"ז בדין העוסק בצרכי רבים שלא התפלל, האם צריך להתפלל תפילת תשלומין].

ובטעם הדבר שהעוסק במצות תלמוד תורה אינו נפטר מקיום מצוות אחרות מדין "עוסק במצוה", כתב הקהילות יעקב, שלכאורה ההסבר לכך הוא "שגבול מצות תלמוד תורה אינו מעיקרו אלא בזמן שיש לו פנאי, ולא בזמן שמוטל עליו חיוב קיום מצוות שאי אפשר לקיימם על ידי אחרים", ואם כן הדבר מובן לפי שיטת התוספות, שגדר פטור העוסק במצוה הוא כעין דין אונס, ועל כן כשיש לפניו מצוה אחרת הוא אנוס להתבטל מתורתו. אבל לשיטת הר"ן לכאורה העוסק בקיום מצות תלמוד תורה הרי פטור ומופקע לגמרי  משאר מצוות, ומדוע יתחייב בהן. ועל כן צ"ל "דלשיטה זו, הטעם דתלמוד תורה שאני, דהוי ליה כלומד שלא על מנת לעשות" [ועי' בדברי הרב אליהו שלזינגר, רבה של גילה בירושלים, בספרו אלה הם מועדי (13) במה שהוסיף ביאור בנדון העוסק בתלמוד תורה אם פטור מן המצוות].

אמנם ראה במה שהעיר המנחת אשר (8) כי דברי הקהילות יעקב לכאורה נסתרים מהריטב"א (3) שביאר כי החידוש בכך שדין "עוסק במצוה פטור ממצוה" נלמד מפסוק ולא מסברא ["למה יניח מצוה זו מפני אחרת"] הוא "דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כרשות ואסור להניח מצוותו מפני דבר של רשות". ומשמע שלמד כי "עוסק במצוה" פטור ומופקע לגמרי מחיוב המצוה האחרת, אולם מאידך מפורש בריטב"א כדעת תוספות  שכשיכול לקיים שניהם חייב לעשות כן, ולפי הבנת הקהילות יעקב הדבר נובע מגדר פטור העוסק במצוה שהוא כעין אונס. ולכן ביאר הגר"א וייס את מחלוקת הראשונים באופן אחר [ועי"ש במש"כ בנדון האם העוסק במצוה שמקיים מצוה אחרת יצא ידי חובה].

ד. והנה יש לדון  האם עוסק בספק מצוה, פטור מקיום מצוה ודאית  • עוסק במצוה מדרבנן, האם פטור מקיום מצוה מדאורייתא • עוסק במצוה קיומית, האם פטור מקיום מצוה חיובית.

ובקובץ שיעורים (6) הביא רבי אלחנן וסרמן את דברי השאגת אריה שהעוסק בספק מצוה, אינו פטור מקיום מצוה ודאית. וכתב  רבי אלחנן, שהעוסק במצוה מדרבנן, פטור מקיום מצוה מדאורייתא, שהרי הטעם לכך ש"עוסק במצוה פטור ממצוה" הוא בגלל שמחוייב במצוות כנדרש מהפסוק "בשבתך בביתך" – ב"שֶבֶת דידך", ולא "שֶבֶת דמצוה". ואם כן גם העוסק במצוה דרבנן אין זה "שֶבֶת דידך", ופטור מלקיים מצוה מדאורייתא. ולפי זה "גם העוסק בספק מצוה, לא מקרי שֶבֶת דידך, ולא גרע ספק דאורייתא ממצוה דרבנן" [ועי"ש במה שדחה סברא זו].

והנה בגמרא בסוכה (1) פירש רש"י כי רב חסדא ורבה בר רב הונא עסקו במצוה להקביל פני רבו ברגל, ובעמק ברכה (6) הביא את קושיית המצפה איתן, מדוע נפטרו ממצות סוכה דאורייתא, והרי המצוה להקביל פני רב אינה מהתורה. ותירץ העמק ברכה, שמכיון ובעת שיבואו לפני רבם יקיימו מצוה מדאורייתא של כיבוד רבו והדרת פני זקן, הרי שעוסק במצוה קיומית, פטור מקיום מצוה חיובית, והביא ראיה לכך מדברי הגמרא בסוכה (2) כו, א) מכותבי התפילין שפטורים ממצוות בשעה שעוסקים במצוה קיומית, שהרי אין להם חיוב לעשות זאת.

אמנם לדעת הנתיבות (6) לגבאי צדקה אין דין "עוסק במצוה פטור ממצוה" שהרי אינו מחוייב להיות גבאי צדקה. ואכן בספר מועדים לישראל (9) רבי ישעי' שכטר, ב"ב תשס"ח) הביא את דברי האמרי בינה שהקשה על הנתיבות מדין כותבי תפילין הנ"ל, וכתב במועדים לישראל שאולי י"ל דשאני כותבי תפילין שהם עוסקים בהכשר מצוה חיובית.

והנה במסכת שבת (3) "אמר רב, גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה" [ולמדים זאת מאברהם אבינו שהניח השכינה ורץ לקבל האורחים], ובספר חבצלת השרון (10) הביא את קושיית הגר"ש היימן, מדוע לא נפטר אברהם אבינו ממצות הכנסת אורחים בגלל שעסק במצות קבלת פני השכינה. ותירץ הגר"ש שמצות קבלת פני השכינה אינה מצוה חיובית אלא קיומית, ולכן נתעסק במצות הכנסת אורחים שהיא גדולה יותר, ועי"ש בדברי החבצלת השרון בזה.

פרטים נוספים בדין "עוסק במצוה פטור ממצוה"

• רופא המטפל בחולים, האם פטור מתפילה וקיום מצוות – ממוצא הדברים יש לדון בזה ע"פ מחלוקת האחרונים הנ"ל בדין עוסק במצוה קיומית, האם פטור מקיום מצוה חיובית, שהרי לכאורה דין הרופא כדין גבאי צדקה, ואין כל חיוב להיות רופא. וכן יש לדון על פי דברי המשנ"ב והביאור הלכה (4) בנדון כותבי תפילין העושים כן להתפרנס האם פטור מדין "עוסק במצוה", וראה דברי הפוסקים המובאים בספר נשמת אברהם (12) ד"ר אברהם אברהם).
• האם מותר להפסיק באמצע תפילה וק"ש כדי לתת צדקה לעני – שו"ת אבני ישפה (10) ותשובות והנהגות (10).
• חיוב קימה בפני תלמיד חכם באמצע ק"ש – ותשובות והנהגות (10).
• חיוב בתפילה כאשר עוסק ברישום ילדים לבתי ספר שומרי תורה ומצוות – הגרב"צ אבא שאול בשו"ת אור לציון (11).
• שהות משגיח כשרות במקום שאין מנין לתפילה – רבי לוי יצחק גרינוולד [אב"ד צעהלים] בשו"ת מגדלות מרקחים (11).