א. בגמרא במסכת חולין (1) נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש מהו המחייב כאשר אדם אוכל אכילת איסור. האם הנאת גרונו – כאשר טועם בגרונו כזית איסור, או שהמחייב הוא הנאת מעיו – כאשר הכזית איסור נמצא במעיו. נפקא מינה בין שני הצדדים, אם אכל כזית מצומצם ובפיו נשארו פירורים מהמאכל. אם המחייב הוא הנאת גרונו – חייב כי גרונו נהנה מכזית איסור [כמבואר ברש"י שם, שבחיך הקרוב לבית הבליעה מרגישים את טעם האוכל], אך אם המחייב הוא הנאת מעיו – פטור, מכיון שהפירורים נשארו בפיו ופחות מכזית איסור הגיע למעיו. עוד נפקא מינה מבוארת בגמרא: "אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו מהו, אי בתר גרונו אזלינן אי בתר מעיו אזלינן". דהיינו, אם המחייב הוא הנאת גרונו הרי גרונו טעם כזית של איסור תוך כדי אכילת פרס, אולם אם המחייב הוא הנאת מעיו, אין במעיו אלא חצי זית, ופטור.  להלכה פסק הרמב"ם (1) כר' יוחנן שבכל אכילת איסור המחייב הוא הנאת גרונו.

ב. והנה באיסור לאכול ביום כיפור הודגש חיוב ה'עינוי' – "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (1), ודנו הפוסקים – האם חיוב באכילה ביום כיפור תלוי בהנאת גרונו, ככל המאכלות האסורות, או בהנאת מעיו, וזאת כפי שמשמע מדברי ספר החינוך (2) שמאחר ואיסור האכילה ביום כיפור נאמר בתורה בלשון "עינוי", בשונה מכל איסורי אכילה שנאמר בהם איסור "לאכול" – דבר זה גורם לכך ששיעור החיוב באכילה ביום כיפור אינו בכזית, שהוא שיעור אכילה בכל התורה, אלא בשיעור "כותבת", שהוא שיעור יותר "גדול" מכזית, שבו מתיישבת דעתו של האדם, ואם אכל פחות מככותבת לא עבר על איסור עינוי ביום כיפור.  וכן גורם לכך שהמחייב באכילה ביום כיפור הוא הנאת מעיו, כמו שכתב בשו"ת חתם סופר (3) וכמבואר בדברי המנחת חינוך (2) שבכל "המקומות דכתיב אכילה בתורה, בלא הנאת גרון לא הוי אכילה כלל. אבל כאן דכתיב לא תעונה, וביתובי דעתא תליא, אפשר דלא בעינן הנאת גרון כלל רק מילוי המעיים לחוד סגי".

ברם האור שמח (3) הביא את דברי הגמרא בכריתות שיש חיוב כרת ביום הכיפורים אם "בהדי דקאכל נהמא חנקתיה אומצא ומית" [בשעה שאכל לחם נחנק ומת]. והוכיח מכאן, שהמחייב הוא הנאת גרונו, שהרי האוכל כלל לא הגיע למעיים, כי הוא נחנק ומת בשעה שהמאכל היה בגרונו.

נמצא שלדעת האור שמח בכל אכילת איסור, לרבות אכילה ביום כיפור, המחייב הוא הנאת גרונו ולא הנאת מעיו, בניגוד לדעת החתם סופר והמנחת חינוך שבאיסור אכילה ביום כיפור המחייב הוא הנאת מעיו.

ג. אמנם בהמשך דבריו נקט המנחת חינוך (2) שגם החיוב באכילת יום כיפור אינו רק כאשר נהנה במעיו ולא נהנה כלל בגרונו, אלא ודאי צריך גם הנאת גרונו וגם הנאת מעיו כדי להתחייב. והשוני בין כל אכילת איסור שבכל התורה לאיסור אכילה ביום כיפור הוא, שבכל אכילת איסור המחייב הוא רק הנאת גרונו. ואילו באיסור אכילה ביום כיפור, אם גרונו נהנה ללא הנאת מעיו, לא חייב. ורק כשנהנה הן בגרונו והן במעיו, חייב. וכן מבואר בדברי האדמו"ר מסוכטשוב בספרו אגלי טל (3) שכתב: "וביום הכיפורים נראה לי דאינו חייב רק על הנאת גרונו ומעיו יחד".

גם רבי יעקב ברייש, אב"ד ציריך, בשו"ת חלקת יעקב (5) כתב שבאכילת יום כיפור, אינו חייב בהנאת מעיו ללא הנאת גרונו. והוכיח זאת מפסק הטור והשו"ע (או"ח סי' תריב סע' ו) בדין מי ש"אכל אכילה גסה ביום כיפור, כגון מיד על האכילה שאכל ערב יום כיפור, פטור". דהיינו, אדם שאכל בערב יום כיפור, וכתוצאה מכך הוא שבע ואינו נהנה מאכילה שאכל ביום כיפור, פטור, ואף שנהנה במעיו מהמזון. משמע, שבאכילת יום כיפור, כשנהנה במעיו ללא הנאת גרונו אינו חייב.

ד. ונראה כי נפקא מינה בשאלה זו, מהו המחייב באכילה ביום כיפור, הנאת גרונו או הנאת מעיו, היא בנדון חולה שאינו מסוגל לאכול בדרך הרגילה, ולכן הוצרכו להאכילו בהזנה מלאכותית [באמצעות צינורית המוחדרת לאפו [זונדה] או ישירות לקיבתו, או באינפוזיה], ונשאלה השאלה האם חייב על אכילה זו [יודגש, שכמובן מדובר בחולה שאין בו סכנה, שאם לא כן ודאי הדבר מותר משום פיקוח נפש]. כמו כן נפק"מ בשאלה זו גם בדין חולה שיש בו סכנה, לענין ההלכה שיש להאכיל חולה ביום הכיפורים "הקל הקל תחילה" ((1); יומא פג, א) – דהיינו שאם יש לפנינו שני איסורים מאכילים אותו את הקל שביניהם. ולפי זה, אם בהזנה מלאכותית אין כל איסור, אולי יש להורות לחולה להתחבר להזנה מלאכותית במקום שיאכל אוכל ביום כיפור, מדין "הקל הקל תחילה".

ונראה כי דינו של חולה הניזון בהזנה מלאכותית , תלוי בהחלטה מהו המחייב על אכילה זו ביום הכיפורים – הנאת גרונו או הנאת מעיו. אם המחייב הוא הנאת גרונו, בהזנה מלאכותית הרי לא נהנה בגרונו, ופטור. אך אם המחייב הוא הנאת מעיו, בהזנה מלאכותית נהנה במעיו, וחייב.

ואכן  רבי חיים עוזר גראדז'ינסקי [רבה של וילנא] בשו"ת אחיעזר (4) דן בשאלה זו, ומסקנתו: "המורם מכל האמור דבעיקר דברי החתם סופר והמנחת חינוך דביום כיפור בעינן הנאת מעיו… מכל מקום הנאת גרונו נמי בעינן, ובלי הנאת גרונו אינו חייב על הנאת מעיו".

ה. אולם המעיין בדברי האחיעזר ימצא, כי כל האמור לעיל הוא רק מתוך הנחה שהזנה מלאכותית נחשבת כאכילה, אלא שמאחר ובאכילה בדרך זו יש רק הנאת מעיו ולא הנאת גרונו, יש לומר שאינו חייב עליה ביום כיפור, כיון שביום כיפור מתחייבים רק אם יש גם הנאת גרונו וגם הנאת מעיו, ובהזנה מלאכותית אין הנאת מעיו. אולם בתחילת דבריו מעלה האחיעזר סברא, שאכילה מלאכותית כלל אינה מוגדרת כ"אכילה", ולכן בכל מקום שהתורה אסרה או חייבה "אכילה" – על תזונה מלאכותית אין שֵם אכילה, וממילא בהזנה מלאכותית אין איסור אכילה ביום כיפור.

וכעין סברא זו ביאר החלקת יעקב (5) לענין חיוב ברכה על אכילה בהזנה מלאכותית [אות יא], וז"ל: "הגע עצמך, אנשים שניזונים ע"י זריקות מהרופא… הכי יעלה על הדעת לחקור שצריכים ברכה על זה, ברכה נתקנה רק על אכילה, ואכילה לא מקרי רק דרך הפה, וכשאינו דרך הפה לא מקרי אכילה, ובברכה "ואכלת" כתיב".

ואמנם דנו הפוסקים האם יש לברך על אכילה בהזנה מלאכותית, וגם כאן תלו זאת בשאלה מהו המחייב בברכה – הנאת גרונו או הנאת מעיו. ראה פרטי דין זה בספר  וזאת הברכה (6). ודעת החלקת יעקב (5)  שהמחייב בברכה הוא בהנאת גרונו, וכשאין גרונו נהנה פטור מברכה. והוכיח כן ממש"כ התוס' (ברכות לו, א ד"ה כיון) שאם שותה משקה שאינו נהנה בגרונו, אינו מברך ואע"פ שבוודאי מרווהו ונהנה במעיו. וכן האוכל מאכל לרפואה, אע"פ שניזון מהמאכל במעיו, אינו מברך, כיון שלא נהנה בגרונו. ולפי זה יוצא שגם בהזנה מלאכותית אינו מחוייב בברכה, מכיון שלא נהנה בגרונו.

אך כאמור, יש לומר שהזנה מלאכותית כלל אינה נחשבת כאכילה, אשר מזקיקה ברכה לפניה ואחריה. וכן הביא בספר וזאת הברכה (6) בשם הגרי"ש אלישיב [ומכל מקום כתב החלקת יעקב בסוף תשובתו: שהרוצה בכל זאת להודות לה' על מזונו, שיאמר איזו תפילה או פסוקי תהלים]. ומבואר איפוא לפי דעת הפוסקים הנ"ל, שאכילה בהזנה מלאכותית כלל אינה נחשבת "אכילה", ולכן אינו מחוייב עליה ביום כיפור, וגם לא מחוייב בברכה על אכילה בדרך זו.

ועי' עוד בספר וזאת הברכה (6) נפקא מינה למעשה בשאלה מהו המחייב בברכות הנהנין – הנאת גרונו או הנאת מעיו, לענין ברכה על מאכלים חמים או קרים שאינו נהנה בגרונו באכילתם. ולנדון  אכל או שתה והקיא המאכל או המשקה, האם מברך לאחריו.

* * *

לאור המבואר לעיל, נבוא לדון בשאלה האם חולה האוכל בדרך של הזנה מלאכותית מקיים את מצות האכילה בערב יום כיפור

ו. מצוה זו מפורשת בדברי הגמרא (7) "כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".

ובפשטות מסתבר לומר, שמאחר ואכילה בהזנה מלאכותית אינה נחשבת "כדרך אכילה", לכן אינו מקיים את מצות האכילה בערב יום כיפור. אולם מאידך, יתכן ומצות אכילה בערב יום כיפור שונה מכל מצוות אכילה בתורה, וכפי שיתברר מבירור הטעמים למצות האכילה בערב יום כיפור, כדלהלן:

[א] הכנה לתענית – כי על ידי האכילה לא תזיק התענית [ויוכל להרבות בתפילה]. כמפורש בדברי רש"י ביומא (7). וכן הוא בלשון הטור (7) "וציום שיאכלו וישתו תחילה כדי שיוכלו להתענות ושלא להזיק להם העינוי", וכן מבואר ברבנו יונה בשערי תשובה ((7); אות י).

[ב] להראות שגם ביום כיפור שהוא יום טוב היו צריכים לאכול ולשתות. שערי תשובה ((7); אות ט).

[ג] ביטוי לשמחה על כפרת יום הכיפורים. שערי תשובה ((7); אות ח).

[ד] כדי שהעינוי ביום הכיפורים יהיה ניכר. עי' בדברי הגהות ה'פרישה' על הטור (7) שביאר כי הסיבה שיש מצוה לאכול בערב יום כיפור נובעת מכך, שאם יתענו בערב יום כיפור לא תהיה ניכרת המצוה להתענות ביום כיפור עצמו, ולכן על ידי האכילה בערב יום כיפור מודגש וניכר קיום מצות התענית ביום הכיפורים.

וכדברי הפרישה, ביאר בספר הררי קדם [(7); רבי מיכל שורקין, דברים ששמע מהגרי"ד סולובייצ'יק, גאב"ד בוסטון] בדעת הרמב"ם, שסובר בטעם מצות אכילה בערב יום הכיפורים כדברי הפרישה, שהוא כדי שהעינוי ביום הכיפורים יהיה ניכר. כי אם לא יאכל בערב יום כיפור לא יהיה ניכר שהוא שובת ביום כיפור מאכילה, ולא תתקיים מצות התענית ביום הכיפורים כראוי, ולכן יש מצוה לאכול בערב יום הכיפורים [וראה בשו"ת אגרות משה (8) שהביא את דברי רש"י שטעם מצות האכילה בערב יום כיפור הוא "התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה". וכתב רבי משה, שגם כשאין לטעם זה, מכל מקום יש מצוה לאכול בערב יום הכיפורים, כי החיוב הוא גם ללא כל טעם. והוכיח כן ממה שהסתפק בשו"ת רעק"א (סימן טז) אם נשים פטורות מלאכול בערב יום הכיפורים כי זו מצות עשה שזמן גרמא, עי' בדבריו].

לאור זאת, כתב בספר רץ כצבי (8) שיש נפקא מינה בין ארבעת הטעמים הנ"ל, בשאלה האם מקיים מצות אכילה בערב יום הכיפורים בהזנה מלאכותית.

ז. לפי המבואר בטעם מצות אכילה בערב יום הכיפורים, יש לדון האם מותר ליטול גלולות בערב יום הכיפורים להקלת התענית למחרת היום, ונחלקו הפוסקים בדין זה.

הגרש"ז אויערבך כתב בשו"ת מנחת שלמה (9) שהדבר מותר מעיקר הדין, אלא שאדם בריא "העושה טצדקי על ידי ויטמינים או אינפוזיה למנוע או להקל מעליו את העינוי הוא כעין נבל ברשות התורה ולא יותר מזה".  אולם מי שהוא בגדר חולה שאין בו סכנה "כמו שמותר בשלא כדרך אכילה כמבואר ברמב"ם (פ"ה מיסודי התורה ה"ח) שלא אסרה תורה רק אם יש לו הנאת החיך, כל שכן שמותר בויטמינים בערב יום כיפורים, ואפילו ביום כיפור עצמו אם החיך לא נהנה מזה". וכן נקט בשו"ת חלקת יעקב (9) להיתר "מכיון שמיהת ביום הכיפורים אינו עושה פעולה כל שהיא" [ומכל מקום כתב שלבריא אין ליטלם מחשש שאינם נעשים בתכלית הכשרות].

ובספר רץ כצבי (9)  הביא את דברי השדי חמד והציץ אליעזר בנדון זה, ורצה לתלות את השאלה בטעם מצות אכילה בערב יום הכיפורים, ולפי דברי הפרישה וביאור הגרי"ד ברמב"ם, שהטעם הוא כדי שהעינוי ביום הכיפורים יהיה ניכר, נראה שיש לאסור נטילת כדורים בערב יום כיפור כדי להקל את הצום, כי אם טעם מצות האכילה הוא כדי להבדיל בין ערב יום כיפור ליום כיפור, הרי שהאדם צריך להרגיש באותו היום שלא כשאר הימים אלא שיש חיוב שביתה מאוכל, ואם על ידי הכדורים לא ירגיש כלל את הצום הרי שלא תהיה ניכרת מצות התורה בשביתה מאוכל, ואם כן אין ראוי לקחתם, עי' בדבריו.

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ

[*] שיעור זה נכתב על פי ספר רץ כצבי – ירח איתנים (9), מאת צבי רייזמן, לוס אנג'לס, אלול תשס"ז.