ערב פסח שחל בשבת

כאשר ערב פסח חל בשבת, יש נדונים הלכתיים רבים. העיקרי שבהם, כיצד ראוי לקיים את מצות סעודות השבת ביום זה. בערב פסח אסור לאכול אחר חצות היום חמץ או מצה. לפיכך, בערב פסח שחל בשבת, יש לברר מתי וכיצד מתקיימת הסעודה שלישית [שזמנה לאחר חצות].

לביאור השיטות, נעיין ביסוד חיוב סעודה שלישית בכל שבת, ומתוך כך נבין היאך מתקיימת סעודה זו בערב פסח שחל בשבת.

סעודה שלישית בשבת, חיובה וזמנה – סוגיית הגמרא ודברי הפוסקים

א. בסוגיית הגמרא במסכת שבת (1א) מבואר החיוב לסעוד שלוש סעודות בשבת, כפי שנלמד מכך שבפסוק נאמר שלוש פעמים "היום". והשכר המופלא של המקיים שלוש סעודות בשבת ש"ניצול משלוש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג" [וביאר הב"ח (2ג) כי ג' הסעודות הם כנגד ג' תפילות שבת, שהם כנגד "תלתא יומין דשבת,  דהיינו שבת בראשית, שבת מתן תורה ושבת שלעתיד לבוא"].

התוספות (1א; קיח, א ד"ה במנחה) והרא"ש (2א) דייקו מלשון הגמרא בשבת, ומהגמרא בפסחים (1ב), כי זמנה של הסעודה השלישית הוא "מן המנחה ולמעלה" [וראה במה שדחו את הראיה מגמרא בפסחים]. וכתבו תוספות: "דלא כאותם שמחלקים סעודת שחרית, ומברכים בינתיים". ובהמשך: "ועוד אומר ר"י, שיש כאן [בחלוקת הסעודה לשתי סעודות] איסור ברכה שאינה צריכה".

אמנם בשו"ת הרא"ש (2ב), העיד על עצמו, שכאשר היתה סעודת השבת נמשכת עד שבע שעות, שכבר הגיע זמן מנחה, היה מסיים את הסעודה, מברך ברכת המזון, ולאחר מכן נוטל ידיים ומברך המוציא לסעודה שלישית, וכתב: "דאם לא כן, כיון שנמשכה כל כך זמן הסעודה [של שחרית] לא היו יכולים לאכול סעודה שלישית אלא באכילה גסה, אבל קודם זמן המנחה אין לאכול בסעודה שלישית. וכשהוא מפסיק מן המנחה בסעודתו ומברך ברכת המוציא, אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך, כיון שהוא מפסיק מפני כבוד השבת לקיים סעודה שלישית". עם זאת, הרא"ש השיב בתשובה נוספת, כי אין לדרוש כן בציבור, מכיון שאין הכל בקיאים שאסור לחלק את הסעודה קודם חצות היום. נמצא איפוא, שאין לחלק את הסעודה בשחרית, בטרם הגיע זמן הסעודה השלישית, שהוא "מן המנחה ולמעלה". אך בהגיע זמן זה, ניתן לחלק את הסעודה שהתחילה קודם לכן לשתי סעודות.

עוד נתבארו בדברי הטור (3) והבית יוסף (4א) שיטות הראשונים האם חיוב סעודה שלישית בפת או ב"מיני תרגימא".

ב. סעודה שלישית בשבת, חיובה וזמנה – הלכה ומנהג

בשו"ע (4ב) נפסק: "יהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית, ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה בכביצה". ובהמשך (סעיף ב) "זמנה, משיגיע זמן המנחה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית". והרמ"א הוסיף: "ויש אומרים דיותר טוב להתפלל מנחה תחילה, וכן נוהגים לכתחילה בכל מדינות אלו". מרן השו"ע (5; סעיף ג) פסק כדברי הרא"ש, שבהגיע זמן המנחה, אפשר לחלק את הסעודה לשני חלקים. עוד נפסק בשו"ע (סעיף ה) "צריך לעשותה בפת, ויש אומרים שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני דגן, ויש אומרים שיכול לעשותה בדברים שמלפתים בהם הפת כבשר ודגים אבל לא בפירות, ויש אומרים דאפילו בפירות יכול לעשותה", ומסיים מרן המחבר: "וסברא ראשונה עיקר שצריך לעשותה בפת אלא אם כן הוא שבע ביותר". ובמשנה ברורה (ס"ק כג) כתב: "ולכו"ע מצוה מן המובחר בפת ושני כיכרות וכנ"ל (סעיף ד) אלא דפליגי לענין דיעבד אם יצא בזה". טעם המקילים שאין מחייבים פת, מבואר בדברי המשנה ברורה שם: "כיון דאין דרך לאכול סעודה ג' לתיאבון סגי בהכי, וזהו גם כן טעם שאר הדעות שמקילים בזה".

ג. זמני הסעודות בערב פסח שחל בשבת – שיטות רבותינו הראשונים והאחרונים

ממוצא סוגיית הגמרא במסכת שבת ודיני חיוב סעודה שלישית בכל שבת, דנו רבותינו הראשונים והאחרונים, כיצד ומתי יש לקיים לכתחילה את סעודות השבת בערב פסח שחל בשבת, ובפרט את הסעודה השלישית בשבת זו.

• הטור (6א) כתב: "סעודה שלישית זמנה אחר המנחה, ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ. וטוב לעשותה בפירות. ורבנו תם היה נוהג לעשותה במצה עשירה שנילושה במי פירות".
• בשלטי הגיבורים (6ב) מבואר שמחלקים את הסעודה בבוקר לשני חלקים, כדי שבתי הסעודות יוכל לאכול פת: "וערב פסח שחל להיות בשבת אוכל סעודה ג' על השלחן בבוקר, ולערב [דהיינו לאחר זמן מנחה] אוכל מיני פירות, דשמא לא יצא במה שאכל בבוקר לפי' רבנו תם שפירש דסעודה ג' אינה אלא במנחה, ושמא יצא במה שאכל סעודה ג' בבוקר, דדי לאפסוקי ולברוכי בין מיכלא למיכלא. וגם היה אומר הר"ם שצריך לאדם לאכול סעודה שלישית של י"ד ניסן שחל להיות בשבת קודם מנחה קטנה כדי שיאכל מצה לתאבון".
• לדעת המאירי (6ג) סעודה שלישית "דחויה היא ביום זה". וכן הובא בשל"ה הקדוש (7א) כי רבי שמעון בר יוחאי היה מקיים סעודה שלישית בשבת זו בלימוד מעשה המרכבה [ראה בביאור הנהגת רשב"י בדברי ערוך השלחן (7ג].

ד. זמני הסעודות בערב פסח שחל בשבת – הלכה ומנהג

מרן השו"ע (7ד) פסק, שיעשה את הסעודה השלישת בזמנה, לאחר מנחה, ויאכל מצה עשירה. וכתב על כך הרמ"א: "ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בבשר ודגים.

וביאר המשנה ברורה: "עיין לעיל בסימן רצ"א ס"ה (5) דיש דעות בפוסקים אם צריך לעשותה דוקא בפת או דסגי גם כן בשאר דברים, ולזה אמר דבשעת הדחק כזה יכול לסמוך על המקילין. ועיין שם דיותר טוב בבשר ודגים מבפירות. והוא הדין דיכול לקיים בתבשיל, כגון קניידליך".

בהמשך דבריו הביא המשנה ברורה, את דעת הב"ח (6א) והמגן אברהם (7ב) שנקטו כדברי השלטי גיבורים (6ב) "דטוב גם כן שיחלק סעודת שחרית של פת לשנים, דהא יש אומרים דיוצא בזה ידי סעודה שלישית, וכן כתב בביאור הגר"א, דנכון לעשות כן". והוסיף: "אך כל זה אם יש לו שהות לברך בינתיים ולהפסיק איזה שהות, כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה" [לשיטה זו, לאחר מנחה מקיים סעודה נוספת, בתבשיל או בפירות].

גם החזון איש (8א) נהג בחלוקת סעודת הבוקר, כמפורט בהוראותיו לבני ביתו. החזון איש הוסיף, כי לאחר ברכת המזון בסיום החלק הראשון של הסעודה, יש להפסיק "חצי שעה", ואז לאכול עוד כזית פת, ולגמור את הסעודה בטרם יחלוף סוף זמן אכילת החמץ. ולאחר מנחה לשוב ולאכול "בשר ודגים ותבשיל פסח".

הגרש"ז אויערבך נהג לחלק את סעודת הבוקר "בשנים שהתפלל ותיקין והיתה שהות מספקת בידו לאכול שתי סעודות גמורות קודם סוף זמן אכילת חמץ". ובשנים מאוחרות, שלא הקדים להתפלל כל כך, נהג "לאכול סעודה אחת גמורה קודם סוף הזמן, ולצאת ידי חובת סעודה שלישית באכילת תבשילים ופירות אחר חצות, ולא חילק את סעודת הבוקר. ואף שהתפלל בהשכמה, מכל מקום לא היה ניחא ליה לסמוך על שבות קצרה ויציאה לרחוב וכדומה, ולכן לא חילק סעודתו".

סיכום המנהגים – ספר חג המצות (8ג-9) ובשו"ת אור לציון (10).

ה. מדוע אין חשש "ברכה שאינה צריכה" בחלוקת הסעודות

כאמור לעיל, המנהג לחלק את סעודת הבוקר, מצריך זהירות רבה, על מנת שלא תיגרם ברכה שאינה צריכה.

חשש זה הוזכר בדברי התוספות במסכת שבת (1א; קיח, א ד"ה במנחה). ובשו"ת הרא"ש (2ב) השיב כי "אין כאן משום רבה ברכות שלא לצורך, כיון שהוא מפסיק מפני כבוד השבת לקיים סעודה שלישית".

בספר רץ כצבי (11) ביאר את שיטתם של המחלקים את הסעודה לשני חלקים, על פי חידושו של החכמת שלמה בהגהותיו על השו"ע (סי' תמד) שיש דין "השלמה" גם קודם החיוב. ואשר על כן, בערב פסח שחל בשבת, מאחר וחיוב סעודה שלישית הוא לאחר חצות ואז לא נוכל לקיימה כדינה בפת, יש חיוב מדין השלמה לסעוד את הסעודה קודם זמנה. נמצא לפי זה כי זמן "היום" של הסעודה השלישית בערב פסח שחל בשבת הוא כבר בבוקר, ולכן עדיף לחלק את סעודת שחרית לשתיים. משום כך אין חשש ברכה שאינה צריכה, כדברי הרא"ש שכתב "כיון שהוא מפסיק מפני כבוד שבת לקיים סעודה שלישית", כי מאחר וזו האפשרות היחידה לצאת ידי חובת קיום עיקר הדין של סעודה שלישית בפת, הרי שזהו מכבוד השבת ו"צורך השבת", ואין זה ברכה שאינה צריכה [ובביאור דעת השו"ע והרמ"א [בהלכות פסח] שלא כתבו כדברי המג"א לחלק הסעודה לשניים, נראה שהם סוברים שמאחר ויכול לקיים את הסעודה לאחר חצות במצה עשירה או עכ"פ בפירות, ויוצא בזה ידי חובה בדיעבד, אי אפשר לומר שזמן "היום" של הסעודה הוא לפני חצות].

דרך נוספת בביאור שיטה זו, מדוע אין חשש ברכה שאינה צריכה בחלוקת הסעודות, ראה במאמרו של רבי מרדכי פירר בקובץ תל תלפיות (12), שיש ב' גדרים בענין ברכה שאינה צריכה, ומסתעף לביאור נדון דידן.

ו. בירור שיעור הזמן הראוי להפסקה בחלוקת הסעודה בבוקר

המשנה ברורה (7ד; ס"ק ח) כתב שצריך להפסיק "איזה שהות", ולא פירט בכמה זמן מדובר. החזון איש (8א) כתב שצריך להפסיק "חצי שעה". שיטות נוספות, ראה בספר חג המצות (9; הערה לו), ובדברי רבי אברהם זנגר (13), שביאר כי יש שני טעמים שונים לחיוב להפסיק בין הסעודות. הראשון, כדי שלא יחשבו כסעודה אחת. ומשום חשש זה, די בהפסקה מועטת בדברי תורה או בדברי תורה. והשני, כדי להינצל מאיסור ברכה שאינה צריכה. ומחמת חשש זה, צריך הפסקה מרובה מעיקר הדין, כדי להחשיבו שאינו עומד עתה לאכול את הסעודה השניה. כי רק באופן זה אין חשש שגורם לברכה שאינה צריכה.

ז. קם מאוחר ולא יספיק להתפלל קודם סוף זמן אכילת חמץ

בערב פסח שחל בשבת, נהגו להשכים קום בכדי לסיים את אכילת הפת בסעודת השבת קודם סוף זמן אכילת חמץ.

הפוסקים דנו, האם למי שקם מאוחר, ואם יתפלל לא יוכל להספיק לאכול את סעודת השבת, מותר לאכול קודם התפילה. בשו"ת קנין תורה (14א) ובשו"ת משנה הלכות (14ב) מבואר שקודם התפילה לא חלה עליו חובת הסעודה, ולכן ודאי שאסור לא לאכול קודם התפילה. פרטים נוספים בדין זה – פסקי תשובות (14ג).

ח. דיני ביעור החמץ שנשאר מהסעודות

בשלחן ערוך (7ד; סעיף ב) נפסק שבערב פסח שחל בשבת "טוב לבער [את החמץ] בערב שבת קודם חצות". יחד עם זאת, חובה לבער גם את החמץ שנשאר מסעודות השבת, ודנו הפוסקים מהי הדרך המובחרת לכך.

מרן השו"ע (15א) פסק: "אם נשאר חמץ אחר שאכלו, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב". וכתב המשנה ברורה: "ומיירי דלית כותי או כלב ליתנו לו, דאי לאו הכי אף שכבר עברו ארבע שעות ועומד בשעה חמישית יטלטלו ויתן להם. וכן מותר לטלטלו ולהשליכו לבית הכסא אם יש לו בית הכסא בחצרו. ואם נשתהה עד שעה ששית דאז אסור בהנאה ואסור בטלטול, אפילו הכי שרי על ידי עכו"ם שיזרקו בנהר או לבית הכסא".

החזון איש (15ב) פקפק על דברי המשנה ברורה "הטלה לבית הכסא אינה אלא כנפסלה מאכילת כלב, וקיימא לן דנתחמצה ואחר כך נסרחה, חייב לבער". ועוד כתב החזון איש (15ג) על דברי המשנה ברורה: "אין דין זה אלא לפני זמן איסורו, אבל לאחר שש, דחייב לבער מן העולם, לא סגי בזה, נהי דחשיב כייחדו לישיבה וטח פניו בטיט דבטל מתורת אוכל, מכל מקום לא חשיב אבוד מן העולם, ועדיין ראוי לחזור ולהסקה, וראוי גם לכלב על ידי נקיון".

אולם באור לציון (15ד) כתב, כי בזמנינו אפשר להשליך את החמץ הנותר לבית הכסא, גם לדעת החזון איש "משום שנראה שדברי החזון איש הם על בתי הכסא שבזמניהם, שהפסולת היתה נשארת באותו מקום ולא עוברת למקום אחר, והחמץ נמצא במקום שניתן לקחתו משם, ושייך שיהא ראוי לכלב על ידי נקיון. אבל בבית הכסא שבזמנינו, שהכל מתנקז ויוצא מרשותו, והחמץ מתגלגל עם הפסולת ונפסד ונאבד לגמרי, ודאי שנחשב הדבר כביעור, ומקיים מצות תשביתו, שהחמץ אבוד ממנו ומכל אדם. וכיון שכן יש כאן שתי סיבות להתיר השלכה לבית הכסא, גם משום שנפסל מאכילת כלב ונאבד לגמרי, וגם משום שהוא מוציאו מרשותו לגמרי, ושוב אין בו חיוב ביעור מן התורה".

עוד כתב שם: "וכאשר מקיים את הביעור כדעת מרן השו"ע בכפיית כלי, יזהר שאם יש ילדים בבית שיכולים להגיע אל החמץ, שימנע מלעשות כן, או שיצנעינו במקום שלא יגיעו אליו. אבל אין די בהשלכת החמץ לפח האשפה שברשותו, שאף אם נפסל מאכילת אדם, כל שעדיין ראוי לאכילת כלב חייב בביעור. ואף פירורים, הרי הפח מצרפם לכוית". אולם בספר הליכות שלמה (16א) כתב: "פירורי החמץ הנשארים ישליכם למיכל האשפה, ואף למיכל שבחצר בית משותף. כי מיכלי האשפה שבחצרות משותפים, אינם נחשבים רכוש הדיירים, ולכן אין חשש בהשלכתם לשם. ואף בעיר של ישראל אין לחוש מלהניח במיכלי אשפה הציבוריים מפני הבעלות של העיריה, דהואיל והם מסורים לציבור והרשות נתונה לכל אדם להשתמש בהם, אין בזה חשש".

סיכום – פסקי תשובות (16ב). וראה בספר חג המצות (16ג) פרטים נוספים בדיני ניקוי הפה מחמץ

ט. השבת אינו יום של ביעור הרע אלא תיקונו

שיטת הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ג ה"ג) שאין לבער את החמץ בשבת, וביאר הגרי"ד סולובייצ'יק (17א) כי נתחדש איסור מדרבנן לבער חמץ בשבת, גזירה כדי שלא יבוא לידי מלאכה או פשיעה [שלא יבערו]. ולפי שיטתו ביאר הגרי"ד (17ב) על דרך האגדה, שאין חובת ביעור חמץ בשבת, כי שבת אינו יום של ביעור הרע אלא של תיקונו.