א. ייחודם ומעלתם של עשרת הדברות

ייחודן של עשרת הדברות מפורש בדברי הגמרא במסכת ברכות (1ב)  במדרש הפסוקים " לֻחֹת – אלו עשרת הדברות, וְהַתּוֹרָה – זה מקרא, וְהַמִּצְוָה – זו משנה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי – אלו נביאים וכתובים, לְהוֹרֹתָם – זה גמרא, מלמד שכולם נתנו למשה מסיני". רש"י בפרשת משפטים (1א) כתב: "אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן, כל שש מאות ושלש עשרה מצות  בכלל עשרת הדברות הן. ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד, לכל דיבור ודיבור מצות התלויות בו".

וכן מפורש בדברי המדרש (1ג) כי "תרי"ג מצוות בלולות בעשרת הדברות" – וראה בספר תרי"ג מצוות השלם (1ד), את פירוט חלוקת תרי"ג המצוות בעשרת הדברות.

ב. אמירת עשרת הדברות בכל יום

במשנה במסכת תמיד (2א) נאמר כי בבית המקדש היו קוראים הכהנים בכל יום את עשרת הדברות. ומבואר במסכת ברכות (2ב) כי גם "בגבולין [בכל מקום, מחוץ לבית המקדש] רצו לקרוא כן, אלא שכבר ביטלום מפני תערומת המינים". ופירש רש"י: "שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ב"ה ושמעו מפיו בסיני". וכן מפורש בירושלמי (2ג) "בדין הוא שיהו קורין עשרת הדברות בכל יום, ומפני מה אין קוראין אותן, מפני טינת המינין שלא יהו אומרים אלו לבדם ניתנו לו למשה מסיני".

הרשב"א (3א) בתשובותיו נשאל  על ציבור שרצו להנהיג לומר עשרת הדברות בכל יום בשחר, האם ראוי לעשות כן. והשיב: "אסור לעשות כן" מפני "תרעומת המינין כדאיתא בגמרא בברכות". אבל הטור (3ב) כתב: "וטוב לומר פרשת העקידה ופרשת המן ועשרת הדברות". והבית יוסף הביא דברי הגמרא שאסור לאומרו מפני תרעומת המינים, וחילק בין קריאתן בציבור שאסורה, לקריאתן ביחיד, המותרת. ואדרבה "טוב לאמרם, שעל ידי כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום ותתחזק אמונתו בזה". ואילו המהרש"ל (3ג) חילק באופן שונה, וכתב שהקריאה נאסרה רק אם קובעה בברכת יוצר כמו קריאת שמע, אבל לאומרה בכל בוקר לכבוד התורה ולכבוד השם זו "מצוה גדולה".

בספר בכור שור (3ד) ביאר מדוע הפוסקים לא כתבו לאסור לקרוא בציבור עשרת הדברות, כי בזמן הזה שאין לנו מינים לא שייכת הגזירה מחמת תרעומת המינים.  ולפי זה יש להתיר לאומרם גם בציבור [אלא שלמעשה לא פסק נגד דברי הרשב"א]. אבל בספר מגיד תעלומה (3ה) מבואר שאין לקוראם גם בגבולין אף כשאין מינים.

בשולחן ערוך (4א) פסק כדברי הטור "וטוב לומר פרשת העקידה ופרשת המן ועשרת הדברות". וכתב הרמ"א כי בציבור אסור לאומרו. ובמשנה ברורה הוסיף שלקבוע בתפילה גם ביחיד אסור.  אבל בספר שער הכוונות (4ב) כתב כי האריז"ל מנע מלקרוא עשרת הדברות, והברכי יוסף (4ג) דייק מדבריו שאף ביחיד אסור לקוראו, אלא שכתב "ואפשר שקפידת האריז"ל דווקא קודם התפילה אבל לאחריה אם יקראם באמצע קביעות לימודו שפיר דמי".

ג. עמידה בקריאת עשרת הדברות

בדברי מרן השלחן ערוך והרמ"א (4ד) הובאו המנהגים השונים האם צריך לעמוד או לשבת בשעת קריאת התורה בכל ימות השנה. גם למנהגם של היושבים בדרך כלל, יש מקומות בהם נהגו לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות. הפוסקים דנו האם המנהג נכון, או שמא יש לבטלו, כשם שביטלו את קריאת עשרת הדברות "מפני תרעומת המינים". ראשון הדוברים בסוגיא זו היה הרמב"ם (5) שנשאל על מנהג זה, וקבע בפסקנות כי אכן יש להימנע מלעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות, ואף למנוע מהנוהגים כן להמשיך במנהגם "שמגיע מזה הפסד האמונה שמדמים שיש בתורה מדרגות ומקצתה מעולה ממקצתה". מאידך גיסא, בשו"ת דבר שמואל (6א) האריך לקיים את המנהג לעמוד בקריאת עשרת הדברות, ואדרבה, יש מעלה בכך "לתת אל לבנו בעת ובעונה ההיא דרך קימה שיש בה הידור, וכאילו הקבלנו פני שכינה במעמד הנורא ההוא".

החיד"א הוסיף בספרו טוב עין (6ב) כי אין חשש תרעומת המינין הואיל וקוראים בתורה לא רק את עשרת הדברות. אנם בספרו לדוד אמת (6ג) כתב החיד"א, שאין נכון שהציבור כולו יעמוד, אלא רק יחידים יעמדו, ומכל מקום יש מקומות שפשט המנהג שכולם עומדים. וכן פסק בשערי אפרים (6ד) שנהגו העולם לעמוד בקריאת עשרת הדברות, ואין ליחידים לשנוות מהמנהג [ולקמן [אות ו] יבואר ההלכה למעשה בנדון].

ד. קריאת עשרת הדברות בטעם העליון ובטעם התחתון

בפרשת עשרת הדברות נאמרו שתי צורות של קריאת הפסוקים, וכן שני מערכות טעמי המקרא, הלוא הם – טעם "תחתון" וטעם "עליון" [על פיו מחולקים הפסוקים ל"דברות"]  ראה פירוט הענין בשלחן ערוך הרב (7א). ובספר אהל מועד (8א) הקשה, כיצד יתכן שבסיני נאמרו שני אופני קריאה שונים של אותה פרשה עצמה. ועוד הקשה, כיצד על פי "טעם עליון" מחולקים הפסוקים ל"דברות", והרי "כל פסוקי דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן".

המגן אברהם (7ב) הביא את המנהגים, אימתי קוראים ב"טעם עליון" ואימתי ב"טעם תחתון". לדעת המשאת בנימין בשבועות יש לקרוא בטעם העליון, ואילו בפרשת יתרו קוראים בטעם התחתון. ובספר אור תורה כתב, כי היחיד קורא בטעם תחתון ואילו בציבור קוראים בטעם העליון. וראה בביאור הלכה (7ג) שהרחיב בביאור המנהגים, ויש לבאר את פשר חילוקי מנהגים, וצ"ע.

ה. מסירת וקריאת פרשת עשרת הדברות "פרשה בפני עצמה" מדין זכר לקבלתם בהר סיני

ביאור הדברים נראה על פי מה שביאר הגרי"ד סולובייצי'ק (8ב) כי הקריאה בטעם העליון הוא מעין זכר למעמד הר סיני, ועל כן בקריאה בטעם זה מחלקים את הפסוקים לדברות. ולפי זה מבואר המנהג לעמוד בקריאת התורה בשעת עשרת הדברות בקריאה בטעם העליון – כי אז יש בקריאה זכר למעמד הר סיני.

ובספר אהל מועד (8ג,9) הוסיף בהטעמת ביאור הדברים, וכתב כי בעשרת הדברות יש שתי צורות של קריאה: האחת – כצורת כל התורה, והשניה – כמסירת לוחות הברית. וממילא בחלוקה בטעם העליון, אין לתמוה מהא ד"פסוקי דלא פסיק משה", כי הקריאה בטעם זה, היא בצורת מסירת "לוחות הברית". וראה בדבריו במה שכתב בביאור השיטות והמנהגים השונים, אימתי קוראים בטעם העליון ואימתי בטעם התחתון.

ו. עמידה או ישיבה בעשרת הדברות – הלכה למעשה

באגרות משה (10א) יישב את המנהג לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות, מדוע אין חשש תרעומת המינים [ובמה שהביא בתחילת תחילת דבריו בם בנו רבי דוד, לתרץ שאין תרעומת המינים "מחמת שנהגו לעמו גם בשירת הים בפרשת בשלח ובשביעי של פסח, שמזה רואים שאיכא עוד דברים שעומדים אף שלא שייך שם דברי המינים, יבינו [שהעמידה] היא מטעם אחר" – ראה סברא זו גם בדברי הגרש"ז אויערבך, המובאים בספר הליכות שלמה (11)].

לעומתו, בשו"ת יחוה דעת (10ב) קבע להלכה כדעת הרמב"ם בתשובתו (5), שאין לעמוד בעשרת הדברות מחשש תרעומת המינים, ואילו הפוסקים היו רואים את תשובת הרמב"ם ודאי היו פוסקים כדבריו. ולכן מסקנתו כי יש למחות ביד העומדים בקריאת עשרת הדברות.

אמנם בשו"ת ישא יוסף (11א) פקפק בטענה זו, שאילו הפוסקים היו יודעים מתשובת הרמב"ם לא היו חולקים עליו, היות ותשובות אלו שלא הועברו במסורה מדור לדור אלא נתגלו מכתב יד, ועל כן אין להם אותו תוקף כדברים שנמסרו מדור לדור. ומכל מקום נקט להלכה, שאין לעמוד בעשרת הדברות – כדעת הגרי"ש אלישיב. ובשולי התשובה היביא מדברי הגר"ח קנייבסקי, שאביו הקהלות יעקב נהג לעמוד בשעת קריאת הדברות, אולם החזון איש נהג לשבת.

אמנם בשו"ת תשובות והנהגות (11ג) כתב עצה לעמוד קצת לפני עשרת הדברות, וכך לא יהיה מוכח שעומד רק בעשרת הדברות, ואז אין חשש מפני תרעומות המינים.

ז. אל תהי יושב בין העומדים – מה יעשה הנוהג לשבת בעשרת הדברות הנמצא בציבור שעומדים

החיד"א (6ב) כתב על פי מאמר חז"ל במסכת דרך ארץ (12ב) "אל יהא יושב בין העומדים", כי במקום שנהגו לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות, אין לנהוג אחרת מכלל הציבור. וראה במה שכתב בנדון, בשו"ת יחוה דעת (12א) ומסקנתו למעשה, שכדי שלא יראה כמזלזל בעשרת הדברות יש לעמוד מתחילת הפרשה, או לכל הפחות מתחילת קריאת העולה, ועל זה נאמר "החכם עיניו בראשו".

סיכום הדינים – ספר הגיוני הפרשה (13א).

ח. צורתם של עשרת הדברות, העמדתם וציורם על ארון הקודש והפרוכת התלויה עליו

ראה בהרחבה בתשובות והנהגות (13ב) ובפסקי תשובות(13ג).