פורים משולש

א. זמן קריאת מגילה בפורים שחל בשבת

במשנה במסכת מגילה (1א) מפורטים התאריכים בהם נקראת המגילה: "חל [י"ד באדר] להיות ערב שבת, כפרים מקדימים ליום הכניסה, ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום". וזאת משום שבשבת לא קוראים את המגילה, כפי שיתבאר להלן. עוד מובא במשנה שם: "חל להיות בשבת, היינו שיום י"ד חל בשבת" [וכתב בתוספות יום טוב, שכיום שאין מקדשים על פי הראיה, הדבר בלתי אפשרי].

בסוגיית הגמרא (1ב) אמר רבי יהושע בן לוי: "פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בעניינו של יום, מאי אריא פורים אפילו יום טוב נמי, מהו דתימא נגזור משום דרבה, קא משמע לן". בהמשך הסוגיא מבואר הטעם שאין קוראים מגילה בשבת: "שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנה ד' אמות ברשות הרבים. רב יוסף אמר מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה" [לקבל מתנות לאביונים ואי אפשר בשבת].

ב. דיני ומצוות היום בפורים שחל בשבת

בתלמוד בבלי לא נתבאר מהו זמן קיומן של שאר מצוות היום כשפורים חל בשבת, אך בתלמוד ירושלמי (2א) מובא: "וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין", והקשו: "ויעשו אותה בשבת", ותירצו: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה, את ששמחתו תלויה בבית דין, יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים [שבלאו הכי יום שמחה הוא]".

דין זה הובא להלכה בכלבו (2ב) שכתב שאין לעשות סעודה בשבת, כי אינו יכול לקיים משלוח מנות בשבת [בגלל איסור הוצאה מרשות לרשות].

הר"ן (2ג) הקשה על דברי הירושלמי, כיצד ניתן לעכב הסעודה לאחר השבת, והרי נאמר במגילה "ולא יעבור". והביא כי יש הסוברים שאכן צריך להקדים את הסעודה לערב שבת, אך מדברי הירושלמי לא מתבאר כן. ולכן תירץ, כי דין "ולא יעבור" נאמר רק על מקרא  מגילה, ולא על קיום מצות השמחה בפורים.

בדברי המאירי (3א) מבואר כי גם "בשבת עצמה נוהגים שמחת סעודה באותו היום".

המהרלב"ח (3ב) דן אימתי זמן קיום המצוות כשפורים חל בשבת, ומסקנתו כי מקרא מגילה – בי"ד; מתנות לאביונים – גם כן בי"ד, שהרי עיני העניים נשואות למקרא מגילה, כמובא בגמרא; קריאת התורה – בשבת, וכיוון שהיא בציבור לא גזרו לאסור מחשש טלטול; על הניסים – יאמרו בשבת; סעודה – הביא את דברי הירושלמי שיש לדחות ליום ראשון, אך כתב שאין השכל מורה כן, וגם מדברי הרמב"ם לא משמע כן. ולכן הכריע, שככל הנראה הבבלי לא סבר כן, ויש לעשות הסעודה בשבת; משלוח מנות – זמנו כמו הסעודה, שהרי המנות נועדו לסעודה.

הקרבן נתנאל (3ג) הביא את דברי המהרלב"ח ודחה ראיותיו, ומסקנתו כי יש לעשות את הסעודה ביום ראשון, אולם ראוי לשלוח מנות בשבת. בכנסת הגדולה (4א) הביא את דברי המהרלנ"ח שקיום מצות משלוח מנות הוא בזמן סעודה, אך למעשה הכריע שיש לקיימה בערב שבת, שהוא זמן קיום מצות מתנות לאביונים. וכן דעת החזון איש (4ב) שיש לקיים את מצות משלוח מנות בערב שבת.

ג. דיני פורים משולש – פסק ההלכה

בשולחן ערוך (4ג) נפסק: "יום ט"ו שחל להיות בשבת אין קורין המגילה בשבת, אלא מקדימים לקרותה בערב שבת, וגובים מעות מתנות עניים ומחלקים אותם בו ביום, וביום שבת מוציאים שני ספרים, ובשני קורין ויבוא עמלק. ואומרים על הנסים. ואין עושים סעודת פורים עד יום אחד בשבת". המשנה ברורה הביא דברי המהרלב"ח שזמן הסעודה בשבת "ועשה כן מעשה בירושלים", אך הכריע כדעת שהאחרונים שקיימו את פסק השלחן ערוך.

סיכום הדינים – ספר קיצור דיני פורים משולש (5), וראה במה שכתב שם שראוי להקפיד שמעות המתנות לאביונים יהיו קיימים גם ביום ראשון, ובנדון איסור מלאכה ותספורת בערב שבת זו.

ד. חיוב עשרה בקריאת המגילה שלא בזמנה  – סוגיית הגמרא ודברי הראשונים

בסוגיית הגמרא במסכת מגילה (6א) נחלקו רב ורב אסי: לדעת רב מגילה בזמנה נקראת ביחיד, ושלא בזמנה בעשרה. ולדעת רב אסי גם בקריאת המגילה בזמנה צריך עשרה. הבית יוסף (6ב) דן בהרחבה בשיטות הראשונים, האם "עשרה" בקריאת המגילה הוא דין לכתחילה או מעכב גם בדיעבד.

בביאור "שלא בזמנה", פירש רש"י: "כגון כפרים המקדימים ליום הכניסה, אין קוראים אותה אלא בעשרה, דבעינן פרסום הנס". הר"ן (6ג) הקשה על פירוש זה: "דהא בימי רב ורב אסי כבר בטלה הקדמת הכניסה". ולכן פירש: "שלא בזמנה, היינו כשחל יום י"ד לעיירות [פרזים] בשבת או ט"ו לבני כרכים [מוקפים חל בשבת], שמקדימים וקוראים בערב שבת, וחשיב שלא בזמנה". אולם הרמב"ם (7א) כתב: "וכל אלו שמקדימים הקריאה קודם י"ד הוי שלא בזמנה". ודייק האור שמח (7ב) מדבריו, כי לדעת הרמב"ם כשמוקפים קוראים בי"ד [כאשר ט"ו חל בשבת], נחשבת הקריאה לקריאה בזמנה, וקוראים אפילו ביחיד.

ה. חיוב עשרה בקריאת המגילה שלא בזמנה – פסק ההלכה

בשולחן ערוך (7ג-8א) נפסק: "מגילה בי"ד ובט"ו צריך לחזור אחר עשרה, ואם אי אפשר בעשרה קורים אותם ביחיד". וכתב הרמ"א: "ויש להסתפק אם נשים מצטרפות לעשרה. אם קראו אותם בציבור, ואיזה יחיד לא שמעה, יוכל לקרות אפילו לכתחילה ביחיד, הואיל וקורין אותם באותה העיר בעשרה. וכשהיחיד קורא אותה בזמנה, צריך לברך עליה. וכתב המשנה ברורה (ס"ק ס"ק סו) שאם חל פורים [ט"ו באדר] בשבת והמוקפין קוראים בערב שבת [בי"ד אדר], זו קריאה "שלא בזמנה", ואין לברך על קריאתה ביחיד.

החזון איש (8ב) כתב כי בנדון קריאת לנשים בעשרה [למוקפין בחל י"ד בשבת] "יש הרבה צדדים להקל". ראשית, דעות הפוסקים שקריאה שלא בזמנה שלא בציבור לא מעכב בדיעבד. שנית, דעת הרמב"ם שקריאה זו לא נחשבת כקריאה שלא בזמנה. שלישית, נשים יכולות להיות חלק מ"עשרה" הנצרכים למקרא מגילה. רביעית, לפי מה שכתב הרמ"א, שאם יחיד לא שמע, אינו צריך עשרה, בגלל שכבר היה פרסום ניסא בקריאת המגילה בעשרה בציבור, נראה שגם בקריאה שלא בזמנה הדין כן.

וכן הביא הגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים (8ג) שנהגו להקל בקריאה בי"ד למוקפין, שאין זה נחשב כקריאה שלא בזמנה, ומברכין על קריאה זו, שלא כהכרעת המשנה ברורה.

פרטים נוספים בדין זה נתבארו בספר קיצור דיני פורים משולש (8ד), ובספר פורים המשולש (9) שהביא כי הגרי"ז מבריסק החמיר לקרות מגילה בירושלים בי"ד [כשפורים דמוקפין חל בשבת] בעשרה, כדין קריאה שלא בזמנה שצריכה להיות בעשרה. וכמו כן דן האם כשקורא מתוך מגילתו ונמצא עם עשרה נחשב כיחיד, אשר החזון איש הקל בזה ונקט שדינו כקורא בעשרה, אולם הגרי"ז סבר כי דין קריאה בעשרה היא רק כאשר אחד קורא לכולם. ולכן בשנה זו החמיר לשמוע רק מהש"ץ, והקפיד שהיחיד לא יקרא בעצמו בשעת קריאת המגילה בעשרה.

ועוד דן שם, האם עשרה קטנים, מצטרפים לפרסומי ניסא בקריאת המגילה בעשרה.

ו. קטן שהגדיל בשבת – גדר חיוב הקריאה ביום שישי

הטורי אבן (10א) ביאר כי רבה ורב יוסף נחלקו מדוע מקדימים את קריאת מגילה בערב שבת (1ב) – מטעם גזירה שמא יעבירנו, או מטעם שעיני עניים נשואות למקרא המגילא. ומתבארת בזה מחלוקת בגדר הקריאה המוקדמת:  לדעת רבה, חכמים עקרו את תקנת אנשי כנסת הגדולה ותיקנו תקנה חדשה להדים ולקרוא בי"ד. אך לדעת רב יוסף לא יתכן שמחמת העניים יעקרו את תקנת אנשי כנסת הגדולה, ועל כרחך קריאה זו נכללה בתקנת אנשי כנסת גדולה, שאם פורים חל בשבת, גם המוקפין קוראים את המגילה בי"ד.

וכתב החשק שלמה (9ב) נפקא מינה, בנדון קטן שהגדיל בשבת זו – אם זמן הקריאה בערב שבת, יצא בקריאה זו. אך אם זמנו בשבת אלא שחז"ל עקרו את הקריאה מחשש שמא יעבירנו, עליו לקרוא בשבת, ואין חשש שמא יעבירנו במצוה המוטלת על אדם אחד. וראה בספר רץ כצבי (10ג-11) שהביא מדברי הגרי"ח זוננפלד שיקרא את המגילה בשבת, אך האדר"ת חלק עליו וסבר שאינו חייב מחמת שכבר קרא בי"ד, ואף גר שנתגייר אינו חייב, כי מאחר שחז"ל אסרו לקרוא בשבת, נפקעה המצוה בזמן זה. והביא מדברי שו"ת הר צבי, שכתב נפקא מינא נוספת במחלוקת זו בגדר הקריאה, האם מי שנאנס ולא קרא בערב שבת, רשאי או חייב לקרוא בשבת.

בספר פורים המשולש (12) כתב נפקא מינא נוספת במחלוקת זו, בנדון בעל קורא שמת בערב שבת – אם עיקר זמן הקריאה בשבת, הרי שלא היה בין החיים בזמן החיוב, והשומעים לא יצאו ידי חובה מקריאתו.

וכמו כן יש להסתפק מה הדין כאשר הבעל קורא נסע לשבת לפרזים, ובשבת אינו נמצא במקום חיוב מגילה, ויש לתלות זאת במחלוקת הנ"ל.

סיכום – סדר פורים המשולש שתיקן רבי יוסף חיים זוננפלד בשנת תרנ"ו (13).

ז.  זמן סעודת פורים בערב שבת – דין "פורס מפה ומקדש"

בהלכות שבת  פסק השו"ע (14א) כי "אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינה רגיל בה בימי החול, ואפילו היא סעודת אירוסין, מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, וכל היום בכלל האיסור. ולאכול ולשתות בלי קביעות אפילו סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל מן הדין, אבל מצוה להימנע מלקבוע סעודה שנהג בה בחול מט' שעות ולמעלה". וכתב הרמ"א: "וסעודה שזמנה ערב שבת, כגון ברית מילה או פדיון הבן, מותר, כן נראה לי, וכן המנהג פשוט". אולם המשנה ברורה (ס"ק  יג) כתב: "מכל מקום לכתחילה מצוה להקדימה בשחרית משום כבוד השבת, וכמו שמבואר בסימן תרצ"ה ס"ב לענין סעודת פורים".

ואמנם בהלכות מגילה, כתב הרמ"א (14ב) כי מידי שנה, מנהג העולם "לעשות סעודת פורים לאחר מנחה, וערבית יתפללו בלילה. ומתפללים מנחה תחילה בעוד היום גדול". אך כשחל פורים בערב שבת "יעשו הסעודה בשחרית משום כבוד שבת". מפורש איפוא, שבערב שבת, יש לעשות את סעודת הפורים בשחרית, ולא סמוך לשקיעת החמה כבכל שנה, בגלל האיסור לאכול סעודה בערב שבת בזמן זה משום כבוד שבת. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק י) כי לכתחילה תהיה הסעודה "קודם חצות היום". וציין המשנה ברורה למה שכתב בהגהות יד אפרים על גליון השו"ע בשם המהרי"ל (15א) שמותר להתחיל את הסעודה גם לאחר חצות, והיינו קודם שעה תשיעית, ואם התחיל את הסעודה בשעה זו נחשב שהתחיל בהיתר ויכול להמשיך גם לאחר מכן, וזאת למרות שבכל ערב שבת יש איסור להתחיל בסעודה לאחר חצות.

המנהג בפורים שחל בערב שבת, להתחיל את הסעודה כמידי שנה, הוזכר גם בחידושי המאירי (15ב) שכתב: "נוהגים בפורים שחל להיות ערב שבת שמתחילים בסעודה מבעוד יום עד שיקדש היום ופורסים מפה ומקדשים וגומרים את הסעודה ומזכירים בה של פורים". הרווח לפי מנהג זה הוא, שסעודת פורים מתקיימת סמוך לשקיעה, כבכל שנה.

כאשר מתחילים סעודה בערב שבת, והסעודה נמשכת בשבת, אסור לאכול עד שיקדש, כפי שנפסק בשלחן ערוך בהלכות שבת (15ג), ועל כן צריך לפרוס מפה – דהיינו בהתקדש השבת, יש לכסות את הפת  עד לאחר הקידוש "כי היכי דתתראה דאתא הסעודה השתא ליקרא דשבתא" [משנה ברורה שם ס"ק טו] – כדי שיהיה ניכר שהמשך הסעודה שהתחילה ביום חול, היא סעודת שבת. כמו כן, נחלקו הפוסקים [הובא בשו"ע שם] כיצד יש לנהוג ביחס לברכת היין והמוציא. להלכה נפסק, שמאחר ובתחילת הסעודה כבר בירך המוציא ועל היין, כאשר מקדש בכניסת השבת, אינו מברך על היין והמוציא בשנית [משנה ברורה שם ס"ק יח].

עוד  נחלקו הפוסקים, האם צריך לברך ברכת המזון לפני הקידוש, או לא [שו"ע שם סע' ו; 16 א], ולהלכה נפסק שאינו מברך ברכת המזון.

הסדר המדוייק של מנהג זה, מפורט במכתבו של רבי מאיר גולדויכט, המובא בספר רץ כצבי (16בב-17א), וראה במה שכתב בסיום דבריו: "מנהג פורס מפה ומקדש בסעודת פורים נוהג מקדמת דנא בירושלים עיה"ק, וכך סיפר לי מו"ר הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, שראה את הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, פורס מפה ומקדש בשושן פורים שחל בערב שבת בירושלים, בשנת תש"ח. וכך נוהג שנים רבות הגאון הרב יעקב כץ שליט"א בירושלים שבין החומות, ואמר לי ש"זהו לכתחילה שבלכתחילה".

וראה במה שכתב [סעיף י] "בסוף הסעודה מברכים ברכת המזון עם על הניסים ורצה, ודין זה הוא בחו"ל או בכל מקום של פרזים, כיון שסוף סוף זהו ליל ט"ו [פורים דמוקפין] וכמבואר בדברי המאירי בכתובות דף ז'. אבל בירושלים, כשחל ט"ו באדר ביום ששי, אם פורס מפה ומקדש, כאשר מברך ברכת המזון בסוף הסעודה, אינו יכול להזכיר על הניסים כיון שט"ז אדר ודאי אינו פורים, ולומר "רצה" ו"על הניסים" הוי תרתי דסתרי. וכן נוהגים בירושלים, כפי ששמעתי מפי הגאון הרב יעקב כץ שליט"א".

וראה עוד פרטים נוספים בנדון מנהג זה, בספר שערי ימי הפורים (17ב) ובמה שכתב במסקנת דבריו: "והיות שיש כמה שאלות הלכתיות בחלוקת הסעודה, וגם על פי הנסתר אין זה טוב לעשות כן, אף אם נאלץ לסעוד מאוחר, ישתדל לסיים את כל סעודת פורים, כולל ברכת המזון, לפני שקיעת החמה".

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂן וִיקָר