א. בגמרא (1) שבת כג, ב) קבעו כי "נר חנוכה וקידוש היום, נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא".

חובה זו של "פרסומי ניסא" עוברת כחוט השני בהלכות רבות בדיני הדלקת נרות חנוכה, ולהלן נברר האם חיוב "פרסומי ניסא" מתקיים רק בהדלקת הנר בפני אחרים, או גם כשנמצא לבדו ואין לו בפני מי לפרסם את הנס.

וכן צ"ע האם דין "פרסומי ניסא" מתקיים בהדלקה בפני ישראל או גם בפני נכרים.

ונראה לברר את הדברים, בהקדם לימוד סוגיית הגמרא במסכת שבת (1) כא, ב) בנדון זמן חיוב הדלקת נר חנוכה.

לדעת רב חסדא "כבתה אין זקוק לה", דהיינו אינו חייב לחזור ולהדליקה. והקשו עליו מדברי הברייתא: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה". כלומר, היה נראה מדברי הברייתא שהנרות צריכים לדלוק כל הזמן משקיעת החמה ועד שתכלה רגל מהשוק, ללמדנו שאם כבו הנרות קודם זמן זה, חייב לחזור ולהדליקם. ותירצה הגמרא: "לא, דאי לא אדליק, מדליק. אי נמי, לשיעורא". התירוץ הראשון, שהחידוש בדברי הברייתא, אינו שיש צורך שהנרות יהיו דלוקים כל הזמן, אלא שאם לא הדליק את הנרות בשקיעת החמה [בתחילת זמן המצוה], רשאי להדליק עד סוף זמן המצוה, כשכלתה רגל מן השוק. והתירוץ השני, שהברייתא חידשה מהו שיעור השמן שצריך לתת בנרות. ושיעור זה הוא בכדי שידלק כשיעור הזמן שמשקיעת החמה ועד שתכלה רגל מהשוק [ואם כבתה בתוך הזמן, אין זקוק להדליקה, רש"י שם]. ובהמשך הסוגיא נתברר כי שיעור זמן "כלתה רגל מן השוק", הוא "עד דכליא ריגלא דתרמודאי", ופירש רש"י: "שֵם אומה מלקטי עצים דקים, ומתעכבים בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשיכה, ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכים לעצים, יוצאים וקונים מהם".

• ויש לעיין לפי התירוץ הראשון בגמרא, שרשאי להדליק "עד שתכלה רגל מן השוק" – האם לאחר שעבר זמן "עד שתכלה רגל מן השוק", האם עדיין מחוייב להדליק בברכה, או לא.
• עוד יש לעיין לפי התירוץ השני בגמרא, ששיעור השמן שצריך לתת בנרות הוא "עד שתכלה רגל מן השוק" – האם זהו שיעור זמן קבוע שנתנו חז"ל לזמן שהנרות ידלקו, או שיעור המשתנה בכל מקום ומקום כפי מנהגו.
• וכן יש לעיין, מהו השיעור המעשי של "כלתה רגל מהשוק" בזמנינו, ובפרט כאשר דרים במקום שמצויים ברשות הרבים עד שעת לילה מאוחרת.

ב. בנוגע לשאלה, האם לאחר שעבר זמן "עד שתכלה רגל מן השוק", חייב להדליק, דייקו התוספות בסוגיא (1) כא, ב ד"ה דאי אדליק) מלשון הגמרא "דאי לא אדליק, מדליק", כי "מכאן ואילך עבר הזמן", והביאו את דברי הר"י פורת "דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי. ומכל מקום אם איחר ידליק מספק, דהא משני [בגמרא] שינויי אחרינא". וכתבו התוספות: "ולר"י נראה, דעתה אין לחוש מתי ידליק, דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים". כלומר, בזמן שמדליקים את הנרות בתוך הבית [ולא בחוץ, בגלל הסכנה, כמבואר בסוגיא בשבת שם], עיקר ה"פרסום ניסא" הוא לבני הבית, ולא לבני רשות הרבים, ולכן רשאי להדליק גם לאחר זמן "כלתה רגל מהשוק". אמנם בתוספות לא נתפרש האם לאחר זמן "כלתה רגל מהשוק", מדליק בברכה, או לא.

ואילו בדברי הרמב"ם (2) פ"ד ה"ה) מפורש שלאחר זמן "כלתה רגל מהשוק" אינו מדליק כלל. ומאידך, הרשב"א (1) כתב: "ומיהו אי לא אדליק, מדליק ולא הפסיד, אלא כעושה מצוה שלא כתקנה", ומשמע לכאורה שרשאי גם לברך.

להלכה, המגן אברהם (3) הביא את דברי הבית יוסף, שכתב כי זהו "ספיקא דדינא", האם מדליק בברכה, ומשמע מדבריו שאין לברך. אולם בשו"ע (2) סי' תערב ס"ב) נפסק: "אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה", ומסתימת הדברים משמע שרשאי לברך. וכן פסק המשנה ברורה (3) ס"ק יא) "הולך ומדליק כל הלילה, עד עלות השחר, ובברכה". אולם לכאורה נותרה בעינה השאלה, מדוע ידליק בברכה, והרי יש כאן ספק ברכות, וצ"ע.

"פרסומי ניסא" – מעצם קיום המצוה או פרט נוסף בקיום המצוה

ג. בישוב הקושיא, חידש רבי יעקב עמדין בספרו מור וקציעה (הובא בספרו של רבי צבי פסח פרנק, מקראי קודש (4) שהברכה על הדלקת נר חנוכה שונה במהותה מכל ברכת המצוות, ואף על פי שברכת המצוה אינה מעכבת בקיום המצוה, מכל מקום ברכת נר חנוכה מעכבת "משום שכל עיקרה לפרסומי ניסא, וכי מדליק בלי ברכה לא מידי עבד, דהרואה סבר שלצרכו הוא דאדליק, ולא מינכרא מילתא כלל דלשם מצוה קעביד". וביאר הגרצ"פ את דברי היעב"ץ: "שאין ברכת להדליק נר חנוכה כשאר ברכת המצות שאינה רק ברכה על המצוה, אלא היא חלק מגוף המצוה, משום שעיקרה לפרסומי ניסא. וצריך שתהא הדלקתו מוכחת מעצמה שהיא לא לצרכו, אלא לשם מצות נר חנוכה. ועל ידי הברכה שהוא מברך, נעשתה הדלקתו מוכחת שהיא לא לצרכו אלא לשם חנוכה, והפרסומי ניסא מוכח מתוכה. וכיון שהברכה מעכבת והיא חלק מעצם מצות ההדלקה, דין הברכה כאן כעצם עשיית המצוה שחייב לעשות מספק". ולמדנו מדבריו, כי דין 'פרסומי ניסא' בחנוכה הוא חלק מגוף המצוה, כי רק על ידי הברכה מוכח שההדלקה היא לצורך פרסום הנס ולא לצרכים עצמיים.

אמנם נראה כי נדון זה שנוי במחלוקת האחרונים, האם מותר להדליק נר חנוכה בברכה לאחר שכלתה רגל מהשוק, כאשר נמצא לבדו, ואין לו בפני מי לפרסם את הנס.

המג"א (3) כתב לאחר שכלתה רגל מהשוק, חיוב ההדלקה בברכה הוא רק כאשר בני הבית ערים, אבל אם הם ישֵנים, לא ידליק בברכה. ודבריו הובאו במשנה ברורה (4) ס"ק יא). אולם השער הציון (4) ס"ק יז) הביא את דברי החמד משה [מגדולי האחרונים, רב בעיר יאנובה הסמוכה לבריסק, נדפס בשנת תקכ"ט] שחלק על המג"א בהסתמכו על דברי השלטי גיבורים (1) בשם הריא"ז "דאף העומד לבדו בין הגויים, חייב להדליק נר לעצמו, ואע"פ שאשתו מדלקת בביתו, שהרי אין הנס מפורסם אצלו", ומשמע "מדכתב כן בפשיטות, שידליק בברכה. אלא ודאי דאם יכול לפרסם ההדלקה בפני רבים, יותר עדיף. אבל אי ליכא אנשים, בשביל זה לא יבטל המצוה, כן נראה לי, וכן נוהגים העולם". ומסיים השער הציון: "וספק ברכות להקל, ומכל מקום מי שרוצה לנהוג כוותיה אין מוחין בידו".

ובביאור מחלוקתם כתב האגרות משה (3) שנחלקו האם גדר פרסומי ניסא בהדלקת נר חנוכה הוא חלק מגוף המצוה, וכן נקט המג"א, ולכן סבר שכשאין פרסומי ניסא, הדבר מעכב בקיום המצוה. אולם לדעת החמד משה, הפרסומי ניסא הוא רק פרט בקיום המצוה, ומשום כך אין דין זה לעיכובא, ורשאי להדליק אפילו כשנמצא לבדו. ובאגרות משה הכריע למעשה כדבריו, וכן פסק הגר"ע יוסף בחזון עובדיה (9) "מי שלא הדליק בתחילת הלילה והגיע לביתו בשעה מאוחרת וכל בני הבית כבר נרדמו, אם יכול להעיר אחד או שנים מבני הבית, הנה מה טוב. ואם לאו, יברך וידליק נר חנוכה" [וציין (שם, הערה ב) שכן הורה הגרש"ז אויערבך]. ועל טענת השער הציון (3) שמספק ברכות אין לברך, כתב: "הרי החמד משה סיים שנוהגים העולם לברך, וכלל גדול בידינו – ספק ברכות במקום מנהג לא אמרינן. ועוד, שכאן המחלוקת היא במצוה ולא בברכה, ובכהאי גוונא לא אמרינן ספק ברכות להקל" [וכתב האגרות משה (3) בביאור שיטת הרמב"ם (2) והראשונים שאין להדליק בברכה לאחר שכלתה רגל מהשוק, שמכיון ובתחילת הלילה הוא זמן שיש פרסומי ניסא שלא כלתה רגל מהשוק, לא רצו חכמים לתקן שיהיה זמן הדלקה בדיעבד גם לאחר זמן זה, וביד חכמים לעקור קיום המצוה כדי שתקויים בזריזות בתחילת הזמן, וכפי שמצינו שתיקנו חכמים לקרוא קריאת שמע בלילה עד חצות].

אמנם בספר שבות יצחק (5) הרב יצחק דרזי, ירושלים תשס"ח) הביא בשם הגרי"ש אלישיב, כי גם לדעת המג"א, כאשר מדליק בזמן ההדלקה [דהיינו עד שכלתה רגל מהשוק], מדליק בברכה גם כשאין פרסום נס לאחרים, דלא גרע ממי שמדליק בחוץ בזמן ההדלקה כשאין שם מי שיפורסם אצלו הנס, אשר בוודאי מדליק בברכה.

"עד שתכלה רגל מן השוק" – שיעור זמן קבוע או שיעור זמן התלוי בכל מקום כמנהגו

ד. בשאלה נחלקו הראשונים.

בדברי הרי"ף (1) מבואר שזהו שיעור זמן קבוע של חצי שעה, וכדבריו נפסק בשו"ע (2) סי' תערב ס"ב). וממה שנקטו שיעור זמן, ולא סתמו שהדבר תלוי בכל מקום כפי מה שמצוי בו שתכלה רגל מהשוק, משמע שהבינו כי חז"ל נקטו שיעור קבוע לזמן ההדלקה. אולם הרמב"ם כתב (2) פ"ה ה"ה) "וכמה הוא זמן זה, כמו חצי שעה או יתר". ובספר שבות יצחק (5) ובמועדים וזמנים (6) הביאו בשם הגרי"ז מבריסק, שביאר כי הרמב"ם התכוון להשמיענו ששיעור "תכלה רגל מהשוק" תלוי בכל מקום כמנהגו, וכפי כתב הריטב"א (1) במפורש "בכל מקום הדבר כפי מה שהוא".

ולפי זה חידש הגרי"ש אלישיב [הובא בשבות יצחק, שם] שבהדלקת נרות לאחר הזמן של חצי שעה, אם אין כבר עוברים ושבים, מדליק בחוץ בלי ברכה. אבל במקום שעדיין יש עוברים ושבים רשא להדליק בברכה, כיון שיש לצרף את שיטת הריטב"א והרמב"ם ששיעור "עד שתכלה רגל" משתנה לפי המקומות [אבל כאמור, כל זה כשמדליק לאחר הזמן, אך בתוך הזמן מדליק בברכה אפילו במקום שאין עוברים ושבים כלל].

ואמנם לשיטת הריטב"א והרמב"ם דן רבי בן ציון פלמן [רב בית המדרש נחלת משה בבי ברק] בספרו שלמי תודה (8)  האם במקומות ששיעור "עד שתכלה רגל מהשוק" הוא בפחות מחצי שעה, רשאי לשים שמן שידלק פחות מחצי שעה. או שגם לשיטתם חז"ל קבעו שיעור של חצי שעה, שהיה "כלתה רגל מן השוק" בזמנם, ורק לחומרא, היכן שעדיין לא כלתה רגל מן השוק, צריך לתת שמן שידלק יותר מחצי שעה. ונפקא מינה, האם מותר לכבות נרות שהדליקו במוצאי שבת בבית הכנסת לאחר שיצאו המתפללים, כשלא דלקו הנרות חצי שעה, שהרי לכאורה "כלתה הרגל" מבית הכנסת. וכן נפקא מינה, אם הדליק נרות בביתו כדין, ולאחר כרבע שעה רוצים בני הבית לצאת, ומעוניין לכבות את הנרות מחשש לשריפה. וכאשר ההדלקה בבית וקיום הפרסומי ניסא הוא רק לבני הבית, לכאורה לאחר שיצאו כולם מן הבית "הרי זה כמי שכלתה רגל מן השוק וכבר אינו נר מצוה, ושרי לכבותה", וצ"ע.

זמן חיוב ההדלקה במקום שמצויים ברשות הרבים עד שעת לילה מאוחרת

ה. הגרי"ז מבריסק גר בסוף ימיו ברחוב פרס בירושלים, סמוך לקולנוע אדיסון, ובשל כך היה מדליק נרות חנוכה שדלקו שעות רבות, עד לאחר ששיער שכבר אין הרבים מצויים ברחוב.

ובספר חזון עובדיה (9) דן בהנהגת הגרי"ז, וכתב שאין זה חיוב אלא הידור מצוה בעלמא, כי לאחר שקבעו חכמים שיעור חצי שעה לזמן שהנרות ידלקו, וכפי שנפסק בשו"ע (2) – הדין לא משתנה. ובפרט לנוהגים להדליק בפנים, אין צריך לתת שמן בנר עד שיכלו העוברים ושבים ברחוב בשעת לילה מאוחרת.

ואמנם הגר"מ שטרנבוך [ראב"ד בד"ץ העדה החרדית] כתב בספרו מועדים וזמנים (6) כי לשיטת הריטב"א והרמב"ם [ע"פ הגרי"ז], אכן יצטרכו לכאורה להדליק את הנרות ולתת בהם שמן עד שיכלו העוברים והשבים ברחוב מאוחר בלילה.

אולם למעשה חידש שם, כי ודאי גם בזמן חז"ל היו עוברים ושבים ברחוב גם לאחר שהתרמודאי היו מסיימים את מסחרם, אלא שחז"ל קבעו שיעור חיוב "משתכלה רגל מהשוק", שהוא הזמן שבו רוב בני אדם כבר אינם בעבודה או בשוק, כי חזרו לביתם וראו את הפרסומי ניסא, שהוא כשעה או שעתיים לאחר השקיעה. הגר"מ שטרנבוך חזר על דבריו בשו"ת תשובות והנהגות (7) בתוספת ביאור: "בכל אופן אין הכוונה תכלה רגל כפשוטו ממש, כל זמן שאנשים בשוק, שזהו עד שעה מאוחרת מאד. אלא הכוונה לאנשים שבשעת ההדלקה היו עדיין בחנויות ולא ראו הדלקה, ובשבילם יהא הנר דלוק כחצי שעה אחרי זמן הדלקה, שגם הם יראו פירסומי ניסא. ולכן צריכים לשים שמן שידלק עד אז. והיום רוב החנויות נסגרות בשבע בערב, ועל כן זהו השיעור היום בנר חנוכה, שיהיה דלוק עד חצי שעה אחר שעה זו שרוב החנויות יסגרו. לכן כשאני נמצא בארץ ישראל בחנוכה, אני מקפיד מאד לשים שמן שידלק עכ"פ עד שעה שבע וחצי בערב" [וראה במש"כ שם בביאור הנהגתו של הגרי"ז להדליק נרות עד שעה מאוחרת, ובדבריו שם: "ובדרום אפריקה זמן חנוכה הוא קיץ, וצאת הכוכבים הוא רק בשבע וחצי בערב, והחנויות כבר סגורות באותה שעה, וגם שאנשים לא רגילים כלל להסתובב בלילות בחוץ מפני פחד. ומפני כן הזהרתי מאד שלא לאחר זמן ההדלקה, מפני שכלה מהר רגל מן השוק"].

"פרסומי ניסא" בפני נכרים

ו. האגרות משה (3) כתב לדייק מדברי החמד משה (3) כי "פרסום דהנכרים לא מסתבר שיתחשב פרסום". אולם במועדים וזמנים (6) כתב שנחלקו בזה רש"י והרי"ף בביאור הגמרא בשבת (1) מי הם ה"תרמודאי". רש"י פירש: "רגלא דתרמודאי, שם אומה מלקטי עצים דקים", ומבואר בדבריו כי "תרמודאי" הם מוכרי עצים שאינם יהודים. אולם הרי"ף כתב: "רגלא דתרמודאי, פירוש עצים ידועים אצלם ונקראים תרמודא, ובני אדם המביאים אותם נקראים תרמודאי", ואם כן התרמודאים אינם נכרים. ויתכן איפוא, כי שורש מחלוקת רש"י והרי"ף הוא, האם יש פרסומי ניסא בפני נכרים. אולם גם הגר"מ שטרנבוך נקט בפשטות שאין פרסומי ניסא בפני נכרים, מכיון שמהות דין זה הוא לפרסם השגחת הקב"ה בעולם ולחזק את האמונה בו יתברך, וחיוב זה הוא בפני ישראל ולא בפני נכרים [וראה בחידושו של רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (8) שאפילו בהדלקה בפני מחללי שבת בפרהסיא, שדינם כעכו"ם, אין פרסומי ניסא]. מאידך, בספר הררי קדם (8) ביאר את דברי רש"י שיש פרסומי ניסא בפני נכרים "דבחנוכה שנלחמו היוונים להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, בזה מה שאנו חייבים בפרסומי ניסא הוא מטעם קידוש ה', ועל כן החיוב הוא להראות לגוים שאין אנו נכנעים לרדיפת הדת ולא ניחת מפני כל, וה' מצילנו מידם"

• "פרסומי ניסא" בחנוכה באמצעות שידור חי או ב – skype – רץ כצבי (10)-(11).
• "סיכום דיני זמן הדלקת הנרות ושיעור ההדלקה – מצות נר איש וביתו (12) רבי אליהו שלזינגר, רב שכונת גילה בירושלים).
• • •

לסיום, נזכור ונשנן כי תכלית פרסום הנס נועדה כדי להודות על הניסים, ולהתבונן מזה לקבל עול מלכות שמים ברצון, וכפי שביאר בהרחבה רבי חיים פרידלנדר [משגיח ישיבת פוניבז'] בספרו שפתי חיים (13) [ועי"ש במה שביאר לפי זה את דיוק לשון הרמב"ם "מצות נר חנוכה חביבה עד מאד", מהי ה"חביבות" המיוחדת במצות הדלקת נר חנוכה].

"הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"