פרשת בחוקותי

ההכנות הנדרשות לקבלת התורה 

ההכנה הראשונה – "התגבורת וההתעצמות בעסק התורה"

א. בדברי האור החיים הקדוש בפרשת יתרו, נתבארו ג' הכנות עיקריות לקבלת התורה.

ההכנה הראשונה – התגברות ו"התעצמות גדול" בעמל עסק התורה, מרומזת בלשון הכתוב (1א) "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים", כדברי האור החיים הקדוש (1ב) "כוונת הכתוב הוא להקדים שלשה עניינים, הם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת ש-די, היא תורתינו הנעימה. האחד, הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה, כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה. ולזה תמצא כי כל מקום שיזכרנה ה' לתורה ידקדקו לומר לשון חוזק ואומץ, עד גדר שימית עצמו עליה, דכתיב (במדבר יט, יד) זאת התורה אדם כי ימות וגו', ודרשו ז"ל (ברכות סג, ב) אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה. כמו כן רבותינו ז"ל ידקדקו בהזכרתם לומר עסק התורה, השתדלות התורה, ורבים כמוהו. ועיין מה שפירשתי בספרי חפץ ה' שחיברתי על קצת ממסכתות הש"ס בקטנותי במאמר רבותינו ז"ל (שבת פח, ב) למיימינים בה סמא דחיי כו', ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול. וכנגד זה אמר הכתוב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, לא בא להודיע מקום שממנו נסעו, שאם כן היה לו להקדימו קודם תחנותם, אלא נתכוון לומר שנסעו מבחינת רפיון ידים, כמו שמצינו שדרשו כן רבותינו ז"ל (בכורות ה, ב) בפסוק (שמות יז, ח) וילחם עם ישראל ברפידים ברפיון ידיים, עד כאן. והן עתה נסעו מבחינה זו, והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה', והוא אומרו וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי". כלומר, הכתוב חזר לומר "וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי", למרות שכבר נאמר בפסוק הקודם "בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי", לומר שכאשר עזבו את בחינת העצלות, באו למדבר סיני לעבודת העמל בעסק התורה.

ההכנה לקבלת התורה בחיזוק עמל התורה, מבוארת גם בדברי האור החיים הקודש בפרשת בשלח (2א) על הפסוק "וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם", וזה לשונו: "לדבריהם ז"ל אין רפידים אלא רפיון ידים מן התורה, יכוון הכתוב לומר כשרפו ידיהם מן התורה שנמשלה למים (תענית ז, ב), לזה גם ה' מנע מהם המים, מדה כנגד מדה". ובהמשך הפסוקים שם, ביאר האור החיים הקדוש: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם, להיות שנתעצלו בתורה שנמשלה למים ולאש, דכתיב (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש, ולא נתעסקו במלחמתה של תורה, לזה הענישם בצמאון, כנגד בחינת המים, ובאש, המלחמה של עמלק" [וראה בדברי מהרח"ו (3ב; 3ג) על גודל עמל התורה המופלא של האריז"ל, שמכוחו זכה לגילויים מופלאים].

והנה במה שביאר האור החיים הקדוש, כי בדברי חז"ל שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, מבואר שההשגה בתורה היא באופן של "התגברות והתעצמות", וצריך ביאור היכן מרומז ענין זה בדרישה "שימית עצמו עליה". וביאר מו"ר רבי דוד כהן בספרו מזמור לדוד (2ה) על פי דברי הרמב"ם (2ד) "אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם, ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהם ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז, זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים". ומפורש בדברי הרמב"ם, שהענין של "ממית עצמו עליה", הוא גם כן כלפי "המתרפה" מדברי תורה. והדברים מתבארים על פי מה שכתב המסילת ישרים (פרק ו) "כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החמריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה, ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו". ומבואר כי מצד גופו של האדם הרי הוא "חומרי ועופרי", ולכן אין לו הרצון להתאמץ, ולכן נכלל ב"ממית עצמו עליה", גם "ההתגברות וההתעצמות" בעסק התורה, כי עבודת האדם להתאמץ כנגד עפריות חומרו, נחשבת בבחינת "ממית עצמו עליה" – ב"המתת" כוחות הגוף.

ובמה שכתב האור החיים הקדוש, שאופן הלימוד צריך להיות "בעסק", אשר פירושו "השתדלות התורה" ב"ההתגברות וההתעצמות", ציין בספר מזמור לדוד (3א) לפירושו של הב"ח לנוסח הברכה "לעסוק בדברי תורה", המיוסד על ההבטחה "שהבטיחנו הוא יתברך על עסק התורה, הוא העמל והטורח, כמו שכתוב (ויקרא כו, ג) אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה שבעל פה. לכך תקנו לברך לעסוק בדברי תורה".

וראה עוד במה שכתב רבי חיים שמואלביץ (3ד) על דברי האור החיים הקדוש: "בל יחשוב האדם כי ההתגברות וההתעצמות בעסק התורה, אינה אלא מעלה בתורה, אין הדבר כן. עלינו לדעת, שאם חיסר ממנה ואינו לומד בכל כוחו, התורה הופכת לו לסם המות, כדאיתא בגמרא שבת (פח, ב) "אמר רבא, למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמוותא". ופירש רש"י: "למיימינים, עסוקים בכל כוחם וטרודים לדעת סודה, כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר". ומכאן שהפירוש של "משמאילים בה", הוא שאין עוסקים בכל כוחם ואינם טרודים לדעת סודה, להם התורה היא סם המצות, וכיון שכן, מן ההכרח שההתחזקות בעסק התורה תהיה בכל הכוחות".

עסק התורה – תמיד ברוב חשק וביישוב הדעת

ב. בדברי האור החיים הקדוש בתחילת פרשת בחוקותי (4) נתבארו פרטים נוספים בגודל חיוב עסק התורה ובענין מעלותיו הנשגבות של עמל בתורה.

• עסק התורה בכל עת, ואפילו בהליכתו –"וטעם אומרו לשון "הליכה", לומר שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכתו, על דרך אומרו ובלכתך בדרך, באהבתה תשגה תמיד וגו' (משלי ה, יט)".
• עסק התורה ברוב חפץ רצון וחשק – "עוד ירצה על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי וגו', שהיה דוד חושב לעשות ענייניו, ורגליו מוליכים אותו מעצמם אל בית המדרש, לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר. והוא אומרו אם בחוקתי תלכו, פירוש הליכתכם מעצמה תהיה אחריה, כמאמר דוד, לרוב החשק והרגילות".
• מעלת עמל בתורה יותר מעסק המצוות – "כי עסק המצות יכול להיות שיהיה אדם פועל ועושה, ויגרום החטא וימיר כבודו לבסוף, ולא תזכרנה צדקתו ביום פשעו, אבל מצות "עסק התורה" מבטיחו כי כל העוסק בתורה צדקתו עומדת לעד, וילך עמו צדקו".
• באמצעות עסק התורה "תטיילו במקומות הנעלמים" –עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין קב, א) שאמר הקב"ה לירבעם, חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. ואמרו המקובלים, כי טיול זה היא הדרגת שעשוע שאין למעלה ממנו, אשרי אנוש יזכה לו. ויאמר אדם במה יזכה ילוד אשה להדרגה זו, לזה בא המאמר כאן ואמר אם בחוקתי, באמצעות עסק התורה תלכו, היא הליכה נעלמה מעיני כל חי, שהוא הטיול, באמצעות התורה תטיילו במקומות הנעלמים".

ההכנה השניה – ענין השפלות והענווה

ג. ההכנה השניה הנדרשת לקבלת התורה, היא בקנין מידות השפלות והענווה, כדברי האור החיים הקדוש, בהמשך דבריו הנ"ל (1ב) בפרשת יתרו: "וענין השני, הוא השפלות והענוה, כי אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר (עירובין נד, א; 5ב), וכנגד זה אמר (1א) וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו" [וזה לשון הגמרא בעירובין: "מאי דכתיב וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת, אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשים בו תורה, ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו א-ל, שנאמר וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל. וכיון שנחלו א-ל עולה לגדולה, שנאמר וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת"].

וכן מתבאר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת חוקת (5ג) וזה לשונו: "ואומרו וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה, פירוש מה שזכו נוחליה לא זכו אלא לצד שהיו מחשיבים עצמן כמדבר, וכמו שפירשנו בפסוק ויחנו במדבר (שמות יט ב), שהתורה אינה נקנית אלא באמצעות הענווה והשפלות".

בפרשת עקב, הוסיף האור חיים הקדוש (5ד) כי בזכות הענווה והשפלות, משכילים בהבנת סתרי התורה, כפי שנרמז בלשון הכתוב "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" – "ורמז בתיבת עֵקֶב מידת התורה, שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענווה ושפלות, ואז ישכיל לשמוע בלימודים. והוא אומרו תִּשְׁמְעוּן, גם בכינוי לנשמעים, לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקביים יתגלו לו ויבין סתרי תורה. ואפשר שרמז באות הנו"ן שישיג הבן חמשים שערי בינה. ולדרך זה גזירת הכתוב היא תִּשְׁמְעוּן, שאם ישיג מדרגת הענווה ישיג לשמוע דברי תורה".

עוד מצאנו בדברי האור החיים הקדוש (6א), כי משה רבנו זכה ב"קרני הוד" בזכות ענוותנותו.

וראה בדברי המהר"ל (6ב) שכלל ישראל נתייחדו במידת הענווה ולכן נבחרו מכל העמים וזכו לקבל התורה.

וכן בפירושו של רבי חיים מוולאז'ין (7א), שקבלת התורה על ידי משה רבנו ומסירתה ליהושע, היתה במידת הענווה.

ובמה שביאר רבי חיים שמואלביץ (7ב) כי הזכיה "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" תלויה במידת הענווה, כדברי הגמרא בעירובין (יג, ב) "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, מפני שנוחים ועלובים היו", ופירש רש"י (שם) "עלובים – סבלנים", ומבואר שזכו בית הלל שנפסקה הלכה כמותם בגלל ענוותנותם.

ההכנה השלישית – קנין התורה ב"חבורה"

ד. הענין השלישי הנצרך לקבלת התורה, המבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת יתרו (8א), הוא לימוד ב"חבורה" של תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה: "וענין השלישי, הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיו בד בבד, שעליהם אמר הכתוב (ירמיה נ, לו) חרב אל הבדים (תענית ז, א), אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה. וכנגד זה אמר (1א) וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, לשון יחיד, שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".

מקור ענין זה של קנין התורה "בחבורה", מפורש בדברי הגמרא במסכת ברכות (8ב) "הסכת, עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה, כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא, מאי דכתיב חרב אל הבדים ונואלו, חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה. ולא עוד אלא שמטפשים, כתיב הכא ונאלו, וכתיב התם אשר נואלנו. ולא עוד אלא שחוטאים, שנאמר ואשר חטאנו".

ובמסכת נדרים (8ג) "שלחו מתם, הזהרו בחבורה", ופירש הר"ן: "הזהרו ללמד תורה בחבורה, שהתלמידים מחדדים זה את זה ואת הרב". וכתב הביאור הלכה (8ד) כי "לכתחילה מצוה להדר כל מה שיכול ללמוד בחבורה, שעל ידי זה יש כבוד שמים יותר, וכן אמרו חז"ל בכמה מקומות ברב עם הדרת מלך. וכבר אמרו חז"ל (ברכות ו, א) שיש נפקא מינה בין מי שלומד ביחידי, דאף שהקב"ה קובע לו שכר על זה, מכל מקום לא מכתבן מליה בספר הזכרונות, משא"כ כשלומד שלא ביחידי, נאמר עליהם בכתוב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו", יעויין היטב בכל דבריו.

וראה בדברי הסבא מנובהרדוק (8ה) בספרו מדרגת אדם, בגודל מעלה ה"חבורה", בשם רבי ישראל מסלאנט שאמר: "כל המסופר בספר תולדות אדם על ר' זעלמעלע זצ"ל להפליאותיו הנשגבות, אין לי מושג בשכל. רק אם יספרו לי על החבורה של השלשה חסידים מראסיין מכל נפלאות שיוכל להיות, אפילו כי המה פרחו באוויר, אאמין עליהם". ומכאן נלמד: "כי גדול כח החבורה, שיכולה להגיע לכל דבר. הרי לנו מזה, שהיה לו מושג אשר החבורה יכולה להגיע לכל הגבוהות, מה שאין היחיד, אף אם יהיה מיחידי הדור אין ברור שיגיע כמו כן".

ההכנות העיקריות לקבלת התורה – ביאור המעשה בתנורו של עכנאי

ה. בספר מזמור לדוד (9) הביא את דברי המהר"ל (דרוש על התורה, בהמשך דבריו המובאים לעיל 6ב], כי מלבד הצורך בשפלות וענווה על מנת להיות ראויים לקבלת התורה, המרומז בנתינת התורה "במדבר", יש צורך בהכנה נוספת של פרישות מתאוות הגוף, כדבריו: "במה שאמר הכתוב (1א) במיותר בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי, ירמוז לנו באיזה צד קבלת התורה אפשרית, דהיינו כאשר אין האדם נמשך אחר תאוות הגוף, ומשים עצמו כמדבר הזה שלא ימצא בו מכל הדברים הגופניים, שאינו לא ארץ חטה ושעורה גפן תאנה ורימון ולא שום דבר. וכאשר האדם פורש עצמו מתאוות הגוף, ועושה עצמו בבחינה זאת כמדבר הזה, אז הוא ראוי אל קבלת התורה ולא זולת זה. וזהו שאמרו בשבת (פח, ב) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. ורצה לומר בהיות שהתורה היא שכל גמור, והשכל הוא נבדל מן הגוף לגמרי, איך אפשר שיהיו שני הפכים בנושא אחד, דהיינו התורה שהיא שכל גמור והאדם בעל גוף. לפיכך אי אפשר שיהיה קיום לתורה, רק במי שממית עצמו ומסלק את גופו לגמרי. אמנם כאשר מסלק את גופו לגמרי, אז בוודאי התורה השכלית מתקיימת בו, ואם לאו אין התורה מתקיימת בו".

נמצאנו למדים מדבריו, ומדברי האור החיים הקדוש שנתבארו לעיל, כי מלבד ההכנה הכללית של התאחדות ישראל כאיש אחד בל אחד, יש עוד ג' הכנות מוכרחות לקבלת התורה:

[א] התעצמות בלימוד התורה בלא רפיון. [ב] שפלות וענווה. [ג] פרישה מתאוות הגוף.

עניינים אלו נתבארו בפירושו המופלא של הגר"א לדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (נט, א-ב) במעשה ב"תנורו של עכנאי", והוכחותיו של רבי אליעזר שהלכה כמותו,  מעץ החרוב – המורה על ענין מידת ההסתפקות; מאמת המים – שעניינה מידת השפלות והענווה; מכתלי בית המדרש – המלמדים על השקידה בעמל התורה. וסבר רבי אליעזר, שכאשר יראו החכמים שיש בידו שלושת המעלות המוכרחות לקבלת התורה, יודו שהלכה כמותו.

סוף דבר הכל נשמע, נתבונן בהכנות שהכינו בני ישראל את עצמם לקבל את התורה הקדושה בסיני, ביודעם כי בלא הכנות אלו לא יהיו ראויים לקבלת התורה, ונתחזק בהם, על מנת שגם אנו נזכה להיות ראויים לקבלת התורה.