פרשיות אחרי מות – קדושים

מצוה – אותיות שם הוי"ה

א. בדברי תיקוני הזוהר הקדוש (1א) מבואר כי "מצוה היא אותיות שם הוי"ה". באור החיים הקדוש (1ב) נתבאר עומק הענין ומשמעותו: "עוד ירצה על דרך מה שאמר התנא האלקי הרשב"י ע"ה, כי רמ"ח איברי האדם ושס"ה גידיו הם כנגד מצות עשה ולא תעשה, ובעשות האדם מצוה, באותו אבר שנעשית המצוה שורה בו שם הוי"ה יתברך. כי המצוה היא אותיות שם הוי"ה, חציה מגולה והוא סוד עלמא דאתגליא, וחציה מכוסה סוד עלמא דאתכסיא. כי אותיות מ"צ בא"ת ב"ש הם י"ה. ודבר ידוע הוא כי הקב"ה, הוא שמו ושמו הוא, בסוד אומרו (זכריה יד, ט) ה' אחד ושמו אחד. הראת לדעת כי בעשות המצוה נעשה האדם מרכבה לשכינה ומתהלך ה' בתוכו".

רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה – כנגד רמ"ח איברי הגוף ושס"ה גידיו

ב. בדברי האור חיים הקדוש נתבאר, כי רמ"ח איברי גוף האדם ושס"ה גידיו, מכוונים כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה – ענין אשר מקורו בדברי הזוהר הקדוש (2א) ובילקוט שמעוני (2ב) כי רמ"ח איברי גוף האדם מכוונים כנגד רמ"ח מצוות עשה שבתורה, ושס"ה הגידים מכוונים כנגד שס"ה איסורי לא תעשה. ולכן כאשר התבטלה מצוה או נעשתה עבירה, הרי זה פוגם באותו איבר או גיד, השייך לאותה מצוה או עבירה.

ענין זה נתבאר גם בדברי האור החיים בפרשת עקב (2ד) "כי באדם יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכנגדם בא דבר ה' לשמור שס"ה מצות לא תעשה, ורמ"ח מצות עשה. והנה ישער האדם בבוא על איבר או גיד אחד איזה מיחוש או מכאוב, ויצעק לבו באוי ואבוי ממכאובו, האם יקבל מענה לצעקתו, באמור לו הלא לך רמ"ח איברים ומהם רמ"ז שלמים, ואם חלק מרמ"ח יחלה, אין ראוי לקבול על זה. וזה דמיון שמירת המצות, שהם מיוחדים כנגד האיברים והגידים, וכשאדם עובר ומבטל אחת מהנה, יפעיל הכאב בשכנגדו באיברים ובגידים".

בעבודה זרה וכפירה בה  – פגם או שמירה על כל "איברי" הנפש

ג. על פי המבואר שעבירה פוגמת באיבר או בגיד של הנשמה השייך לאותה מצוה או עבירה, ביאר האור החיים הקדוש, כי בעבודה זרה יש פגם בכל נפש האדם, כי עוון זה הוא ביטול כל התורה, כדבריו בפרשת שלח (3ב) "לטעם ששקולה [ע"ז] כנגד כל התורה הרי זה ביטל כל מצות עשה, והוא אומרו דבר ה' בזה, ועבר גם כן על כל מצות לא תעשה, והוא אומרו ואת מצותו הפר, ולזה הכרת תכרת הנפש ההיא. הכרת כנגד גידי הנשמה, תכרת כנגד איבריה. לפי שהנשמות יש להם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, שכנגדם נתן ה' רמ"ח מצות עשה (מכות כג, ב) ושס"ה מצות לא תעשה. וכשעבר על כולן לא נשאר לה ענף שממנו תחיה ואין לה תקומה עוד, ונקבע בה העון לעולם ועד, והוא מאמר עונה בה".

ומאידך גיסא, בכפירה בעבודה זרה, יש שמירה לכל הנפש, כדבריו בפרשת משפטים (3א) "כשם ששמירת כל המצוות תועיל לכל אדם, למנין איבריו ושס"ה גידיו, כמו כן יש שמירה לכללות האדם, בכפירת עבודה זרה שכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה. ויחזק בשומר ועושה, כל אשר תמצא ידו עשות, ויהיו נשמרים באמצעות כפירת עבודה זרה כל איבריו וגידיו, הגם שלא עשה המצוה ההיא, ולא באה לידו העבירה ונשמר ממנה. ודווקא מן הסתם, אבל אם מבטל להדיא קצת מהמצות, לא יהיה נשמר באותו איבר המכוון לאותה מצוה שמבטל, לצד כפירתו בעבודה זרה".

הגוף – "לבוש" לנפש בתבנית ודיוקן רמ"ח איברים ושס"ה גידים

ד. לתוספת ביאור ונופך בדברי האור החיים דלעיל, נעיין בדבריו הנפלאים של מהרח"ו (4) בספרו שערי קדושה "בביאור הפגם על ידי חטאות האדם בענין המצות", לפנינו חלק מדבריו: "נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י, יא) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשׂכְכֵנִי. נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני. וכמו שלבוש גוף האדם יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף כן עשה הוא יתברך את הגוף שהוא לבוש הנפש בתבנית דיוקן הנפש ברמ"ח איברים ולהם שס"ה גידים המקשרים את האיברים, ולהמשיך על ידם הדם והחיות מאיבר אל איבר כדמיון צנורות. ואחר יצירת הגוף נפח בו נפש חיה כלולה מרמ"ח איברים רוחנים ושס"ה גידים, ויתלבשו תוך רמ"ח איברים ושס"ה גידים, של הגוף ואז פועלים איברי הנפש פעולתן על ידי הכלים שהם איברי הגוף כגרזן ביד החוצב בו. והראיה לזה כי לא יפעלו איברי הגוף פעולתם אלא בעוד הנפש בהם עין רואה ואוזן שומעת וכו', ובהסתלק הנפש חשכו הרואות בארובות ונתבטלו כל החושים מרמ"ח איברים" [עיין שם בכל דבריו].

על פי האמור ביאר בקדושת לוי (5ב) את סוד קיום התורה על ידי אברהם אבינו "מחמת שהפריד את עצמו מגשמיות, וראה הרמ"ח איבריו שכל איבר חיותו ממצוה, וכל איבר ואיבר יש לו מצוה שמחיה אותו שהמצוה שהוא כנגד האיבר הוא חיות האיבר, ומבלעדי המצוה אין חיות לאיבר. והשיג שחיות הראש הוא מתפילין וכן השאר מצות, משום הכי השיג כל המצות עד שלא נתנה. כי ראה החיות של איבריו, שכל איבר יש לו חיות ממצוה".

לפי זה ביאר ומדוע קיימו האבות את מצוותיה קודם שניתנה, בארץ ישראל בלבד: "כי בחוץ לארץ לא היה באפשר לקיים המצות התלויים בארץ, ולא היה יכול לקיים כמה מצות שהם כנגד איבריו, והיה נחסר לו כמה איברים, כי חיותה ממצות שכנגדם, ובחוץ לארץ לא היה יכול לקיים המצות התלויים בארץ. לכן כל זמן היות איברהם בחוץ לארץ היה עובד השם יתברך על ידי מסירות נפשו, אמנם בביאתו לארץ היה יכול לקיים כל המצות, והיה קומה שלימה בכל איבריו על ידי המצוה, ולכן היה עובד על ידי מצוה". [ולכן מובן מדוע נשא יעקב אבינו שתי אחיות: "כי בחוץ לארץ לא היו עובדים על ידי מצות, ובאמת לא היה לו שתי אחיות אלא בחוץ לארץ דשם לא עבדו על ידי מצוות רק במסירות נפש, אבל בביאתו לארץ ישראל מתה רחל"].

העושה מצוה – שם הוי"ה שורה עליו ומתגלה בו

ה. הנה כי כן, מאחר ורמ"ח איברי האדם ושס"ה גידיו הם כנגד מצות עשה ולא תעשה, כמבואר לעיל. בשל כך,  "בעשות האדם מצוה, באותו אבר שנעשית המצוה, שורה בו שם הויה יתברך" [לשון האור החיים הקדוש בפרשת אחרי; 1א]. ענין זה נתבאר בדברי האור החיים הקדוש במקומות נוספים:

• בפרשת ואתחנן, כתב אור החיים הקדוש (6א), בביאור הכתוב "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", על פי דברי הזוה"ק "כי העושה מצוה שורה שם הוי"ה על האבר שבו עושה המצוה, ואמרו כי מצות עשה הם רמוזים בשם הוי"ה, ומצות לא תעשה רמוזים בשם אלקים, והוא אומרו כאן וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים, על ידי קיום מצות עשה ולא תעשה בב' שמות אלו שם הוי"ה ואלקים כאומרו בה' אלקיכם".
• בפרשת קדושים, כתב אור החיים הקדוש (6ב): "וחזר הכתוב ופירש הדבר שבו יתקדשו ואמר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי, פירוש תשמרו מצות לא תעשה, ותקיימו מצות עשה בזה אֲנִי מְקַדִּשְׁכֶם, כי על ידי זה שם הוי"ה מתגלה עליו, ובזה מתקדש, וכמו שכתוב בזוהר, כי האבר שבו עושה מצוה שורה עליו שם הוי"ה הרמוז בתיבת מצוה".
• בפרשת בא, כתב אור החיים הקדוש (6ג) בביאור הכתוב "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת", וזה לשונו: "עוד ירמוז בדקדוק עוד תיבת לָהֶם, עוד אומרו תיבת אִישׁ, שלא היה צריך לומר אלא ויקחו שה לבית וגו'. אכן, ירצה על דרך אומרם ז"ל בפסוק ויקחו לי תרומה (תנחומא תרומה ג) וז"ל אמר הקב"ה [לישראל] קחו אותי [עמה]. והוא אומר כאן לצד כי זו מצוה ראשונה, הודיעם השגת המצוה, כי בעשותה ישרה עליו ה' שכינתו, בסוד וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך (דברים כח, י). גם אמרו כי תיבת "מצוה" יש בה שם הוי"ה, חצי בא"ת ב"ש וחצי בפשוט. והוא אומרו וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ, פירוש על דרך אומרם (סוטה מב, ב) איש אין איש אלא הקב"ה. כי במצוה זו יקחו להם לקיחה גדולה ועצומה, והוא איש, שהוא אלקינו מלכנו".
• בפרשת קדושים, ביאר האור החיים הקדוש (7) את לשון הכתוב "קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם", על פי דברי תיקוני הזוהר הקדוש (1ב) "כל העושה מצוה אחת, שמו יתברך הוי"ה שורה על אבר שבו עשה המצוה, כי תיבת המצוה בו רמוז שם, מ"צ בא"ת ב"ש י"ה, ואותיות ו"ה הרי הוי"ה. ואם כן בעשות האדם הדבר לשם מצוה הנה שם הוי"ה שורה עליו שהוא קדוש, ובזה אין דבר רע משתלשל מהמעשה. והוא אומרו כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, דקדק לומר אֱלֹקֵיכֶם לרמוז אל דביקות ה' במתקדש לעשות המעשה לשם מצוה, על דרך אומרו (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אֱלֹקֵיכֶם. ולזה אמר אל כל עדת בני ישראל, לומר שכל איש ישראל ישנו בגדר מצוה זו, גם כפל ואמרת לרמז מעלה זו".

בעשות המצוה ולימוד התורה נעשה האדם "מרכבה לשכינה"

ו. על פי האמור, מובנת הדרך להשראת השכינה בכל אחד ואחד מישראל – באמצעות קיום המצוות, המבוארת בדברי האור החיים הקדוש שהובאו לעיל (1א)  "כי בעשות המצוה נעשה האדם מרכבה לשכינה ומתהלך ה' בתוכו. וזה אומרו לָלֶכֶת בָּהֶם, וחזר ופירש מי הוא ההולך בהם, ואמר אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, וכאילו אמר ללכת אני ה' בהם. והוא סוד ושכנתי בתוכם".

ובאמצעות לימוד התורה – כדברי האור החיים (8ב) בביאור הציווי "להידבק" בהקב"ה: "ואומרו וּבוֹ תִדְבָּקוּן, יתבאר על דרך אומרם ז"ל (כתובות קיא, ב) וכי אפשר לידבק בשכינה אלא שידבק בלומדי תורה שהם מרכבה לשכינה, וכאלו נדבק בו יתברך".

לכן השראת השכינה תדירה אצל הצדיקים, כדברי האור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון (8ג) "כי ה' ברוך הוא שוכן בתוך הצדיקים כאומרו (תהלים עח, ב) אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם".

וכדברי חז"ל "האבות הן הן המרכבה", המובאים ומבוארים בדברי האור החיים הקדוש בתחילת פרשת וירא (8ד) בביאור ההתגלות לאברהם אבינו: "כוונת הכתוב היא שבא להודיעו שהשרה ה' שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פב, ו) שהאבות מרכבה לשכינה, והוא אומרו וירא אליו ה', שגילה ה' שכינתו אליו, ולזה הקדים תיבת אליו להזכרת ה', לומר שנתגלית עליו השכינה, מה שלא היה נשמע באומרו וירא ה' אליו, כי ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו, והבן".

הנשמה – בה הקב"ה משרה שכינתו באדם – הכח לנצח את החפץ והחשק

ז. עתה נבין מהיכן נובע הכח להתגבר על החפץ והחשק ולנצח את התאוות, כדברי האור החיים הקדוש (9א) בביאור הכתובים בפרשת אחרי מות: "הנה האדון ה' צבאות נתחכם בצוותו מצוה זו ודיבר נגד יצר הרע, שיאמר איך יכול אנוש טבעי למשול בתאוותו אשר היא אנסתו. לכן הקדים ה' בתחילת דברו הטוב ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם, כי הן אמת במין אנושי זולת ישראל ישנו בטענה זו, כי לא ימצא בכחו למנוע עוצם חשקו ממנו, מה שאין כן אתם בני ישראל לצד היותי ה' אלקיכם והיא השגת אלוקות בכח האלקי ינוצח כח הטבעי גשמי, כי הצורה תשלוט בחומר כשיסכים איש ישראל להתדבק בה' אלוהו ישלוט בטבעו. ולכן אמר ה' כי אני ה' אלהיכם, פירוש להיות שבחינת הנשמה בה ה' משרה אור שכינתו באדם בסוד אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם (תהלים עח, ס), ומצד זה יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון" [עיין בכל דבריו הנפלאים בהרחבה].

כלומר, על ידי בחינת ה"נשמה" בה הקב"ה משרה אור שכינתו באדם. והיינו לימוד התורה וקיום המצוות, כמבואר לעיל שבאמצעותם הקב"ה משרה שכינתו – "ומצד זה יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון".

מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה – רוח הקדושה ורוח הטומאה

ח. ממוצא הדברים מוטעמים דברי חז"ל "מצוה גוררת מצוה", כי השכינה השורה על עושה המצוה, גורמת לכך שיוסיפו קדושה על קדושתם, וימשיכו לעשות עוד מצוות. ולהבדיל, "רוח הטומאה" המתלווה לחטא, היא הטעם לכך ש"עבירה גוררת עבירה", כמפורש בדברי הגר"א בביאורו לספר משלי (9ב) , ש"מצוה גוררת מצוה" ו"עבירה גוררת עבירה" פירושו, שרוח הטומאה הבאה מעבירה מתאוה לעבירה נוספת. וכן לאידך, כאשר אדם עושה מצוה, תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שורשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו וגורמת לו לעשות מצוה נוספת.

תוספת ביאור לדברי הגר"א, כתב תלמידו, רבי חיים מוולוז'ין, בספרו נפש החיים (10) "וזה שתיקנו נוסח ברכות המצוות "אשר קידשנו במצוותיו", וכן "וקדשתנו במצוותיך", כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה, תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שורשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו. וכתוב מפורש והתקדשתם והייתם קדושים וכמאמרם ז"ל (יומא לט, א) כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, רוצה לומר שמלמעלה נמשך עליו הקדושה משורשה העליון של המצוה. ועל ידי זה הקדושה והאור המקיף, הוא דבוק כביכול בו יתברך בם בחייו. וזה שאמר הכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם, בם בעודכם חיים כלכם היום, וזה האור מקיף הוא לו לעזר לגמור המצוה, ועל ידי הגמר האור מתחזק יותר וירים ראש עליון. ועל זה אמרו ז"ל הבא ליטהר מסייעין אותו. גם מושכת וגוררת את לבו מזה לסגל עוד כמה מצוות, אחר שהוא יושב עתה בגן עדן ממש הוסה בצל כנפי הקדושה בסתר עליון, אין מקום להיצר הרע לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצות. זה שאמרו שמצוה גוררת מצוה. וכן להיפך ח"ו בעת עוברו על אחת ממצוות ה', אמרו גם כן במאמרם ז"ל כל המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, פירוש גם כן כנ"ל, שמשורש אותו העוון למעלה בכוחות הטומאה, הוא ממשיך רחמנא ליצלן רוח הטומאה על עצמו, וחופפת עליו וסובבתו".