פרשת וארא – סוד התפילה ופעולתה

א. ארבעת התנאים הנצרכים לקבלת התפילה

האור החיים הקדוש (1ב) למד מתפילתו של משה רבנו (1א) "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" – ארבעה תנאים הנצרכים לקבלת התפילה:

"[א] שיתפלל כעני הדופק על הפתח כדרך אומרו (משלי יח, כג) תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ. [ב] שיבקש ממקור הרחמים. [ג] זמן התפילה, כדרך אומרו (תהלים סט, יד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן. [ד] שתהיה תפלתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון". והיינו דברי משה רבנו: "ואתחנן לשון תחנונים, זה כנגד תנאי ראשון. אל ה', שביקש ממקור הרחמים, זה כנגד תנאי שני. בעת ההיא, פירוש בעת הידועה לקבלת תפילה שהיא עת רצון, כי מי יודע עת הרצון כמשה. ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה' (דברים ב, כד) החל רש ארץ סיחון ועוג, וזה מכוון לדברי רבותינו ז"ל שאמרו לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג וכו', זה כנגד תנאי שלישי. לאמר, פירוש פירש אמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון, זה כנגד תנאי רביעי" [וראה במה שהביא בספר כל הכתוב לחיים (2א) ביאורים נוספים על פי דרכו של האור החיים הקדוש].

יסודות אלו שלמד האור החיים הקדוש מתפילתו של משה רבנו, נשזרו בפירושיו לפרשיות שעבוד בני ישראל במצרים והיציאה ממנה, ובתוכם נמצא תוספות נפלאות בעומק הבנת כוחה האדיר של התפילה ודרכי פעולתה, כדלקמן.

ב. "תפילה לעני כי יעטוף" – מעלת התפילה מתוך צרה

התנאי הראשון הנצרך לקבלת התפילה הוא "שיתפלל כעני הדופק על הפתח" – בחינת "תפילה מתוך הצרה", שבזכותה זכו בני ישראל לעורר את רחמי הבורא להוציאם מגלות מצרים. וכפי שביאר האור החיים הקדוש (2ג) את לשון הכתובים (2ב) המדגישים את שמיעת קול זעקתם ושוועתם של בני ישראל: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ", וזה לשונו: "עוד ירצה על דרך אומרו (תהלים קיח, ה) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ, כי אחת מהתפילות המתקבלות היא תפילה שמתוך צרה, וכן הוא אומר (יונה ב, ג) קָרָאתִי מִצָּרָה, והוא אומרו ותעל שועתם וגו' מן העבודה. פירוש, לצד שהיתה מצרת העבודה. וכפי זה שוועה זו היא תפילה, וצעקה כאב הצרה".

לאור האמור ביאר האור החיים הקדוש (2ה) את לשון הכתוב (2ד) "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי הוי"ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" – שהגילוי  המיוחד של שם הוי"ה, מידת הרחמים, היה בזכות תפילתם: "כי הקץ שעשיתי להאבות הוא בחינת א-ל ש-די, ובו שמתי לגלות גבול ואמרתי לו די. אבל בחינה אחרת לא נודעתי, פירוש לא אמרתי להם הקץ שיהיה באמצעות הרחמים אם יבקשו ויעוררו רחמים, כמו שעשו ישראל שבקשו ממני רחמים וידפקו על דלתי הרחמים קודם הקץ, לא נודעתי להם. ולכן הגם שלא שלמו ימי העינוי והצרה, אף על פי כן ריחמתי עליהם במידת הוי"ה, והוא אומרו בתחילה אני ה', והבן".

ואכן, יסודות אלו כבר נתפרשו בדברי הרמב"ן (3א) שדייק מלשונות הכתוב, שבני ישראל זכו להיגאל ממצרים, אף שלא היו ראויים – רק מכח התפילה: "והאריך הכתוב להזכיר טענות רבות בגאולתם, וישמע אלקים את נאקתם, ויזכור אלקים את בריתו, וירא אלקים, וידע אלקים, כי ידעתי את מכאוביו (שמות ג, ז). כי אע"פ שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להיגאל, כמו שמפורש על ידי יחזקאל (יחזקאל כ, ח), אלא מפני הצעקה קבל תפלתם ברחמיו". וכיוצא בזה כתב רבנו בחיי (3ב) "ואמר ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, כי אף על פי שהגיע הקץ כבר לא היו ראויים לגאולה, אלא מרוב שצעקו אל ה' מן העבודה קבל תפילתם. והזכיר שתי פעמים מן העבודה, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, ללמדך שאין תפילתו של אדם שלמה כאותה, שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק שהיא יותר מקובלת, והיא העולה לפניו יתברך. וכן תמצא ביונה הנביא ע"ה שביאר הענין הזה, הוא שאמר (יונה ב, ח) בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ. הבטיח הנביא, שהתפילה שהיא מתוך הצער ועטיפת הנפש היא הנכנסת לפניו אל היכל קדשו יתברך".

האור חיים הקדוש (3ג) הוסיף על דבריהם, כי גם בזמן החורבן והגלות הבטיח הקב"ה לכנסת ישראל "עונתה לא יגרע" – "שיהיה עונה אותם בצר".

ובספר שפתי חיים (3ד) הוסיף: "עם ישראל למוד הצרות בכל הדורות, מזמן בחירתו לעם בעת יציאת מצרים עד דורנו אנו, בכל דור ודור זכו לישועת ה', אך ורק באמצעות כח התפילה", על פי דברי המדרש (שמות רבה לח, ד) "אמר להם, בכו והתפללו לפני ואני מקבל. אבותיכם כשנשתעבדו במצרים לא בתפילה פדיתי אותם, שנאמר (שמות ב, כג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. בימי יהושע לא בתפילה עשיתי להם נסים… בימי השופטים בבכיה שמעתי צעקתם… בימי שמואל לא בתפילה שמעתי להם… בימי מרדכי… שהיה מתפלל בכל שעה".

ג. מעלת התפילות שקבלתן אינה נצרכת ל"אמצעי"

האור החיים הקדוש (4ב), בהמשך לדבריו בביאור תפילת בני ישראל "מתוך הצרה" (2ג), הוסיף לדייק בלשון הכתוב (4א) "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה", כי מעלת תפילה זו נשגבת כל כך, שהיא עולה ישירות לבורא ללא צורך ב"אמצעים"  – המלאכים: "אולי אומרו "מן העבודה" ירצה שלא הגיעה השוועה לפני ה' על ידי אמצעי, אלא ביושר עלתה "מן העבודה אל האלקים", שלא על ידי בעלי כנפיים יגיד דבר (קהלת י, כ)".

והיינו ביאור הכתוב (4ג) "וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם", כדבריו: "ואמר בָּאָה אֵלָי, לצד שיש הדרגות בתפלות המוגשות לפני הנעתר, יש מהם שמביאים אותם משרתי עליון ומגישים אותם לפניו יתברך, ויש מהם שהם מעולים שיש בהם כח שאין צריכים אמצעי להגיעם לפני הבורא, אלא הם מעצמם נגשים לפניו, לזה אמר בָּאָה אֵלָי, פירוש בלא אמצעי".

ד. בכוח התפילה להמתיק הדינים

משה רבנו, ביודעו מה רב כוחה של התפילה מתוך צרה, כאשר עמדו ישראל על שפת ים סוף והמצרים מאחוריהם, ציווה לבני ישראל (5א) "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'" – בתפילה, ואז יזכו לבטל את מידת הדין שהיתה מתוחה עליהם, כדברי האור החיים הקדוש: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ, אולי שנתכוון לומר להם שיתייצבו בתפילה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה', כאמור בסמוך ויצעקו וגו' אל ה', וכן הוא אומר (שמואל א א, כו) אני האשה הנצבת עמכה".

ובהמשך דבריו כתב: "ולפי מה שפירשנו בפסוק התיצבו שאמר להם יעמדו בתפילה, ירצה על זה הדרך וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן למידת הדין, פירוש תרבו בתפילה להשמיע במרום קולכם להחריש למדת הדין עליכם".

ה. התפילה – "עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש"

נראה להתעמק בסוד כוחה של התפילה בכלל, ותפילה בעת צרה בפרט, על פי דברי האור החיים הקדוש, שהתפילה היא "עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש".

לשם כך נעיין בדבריו בביאור פרשת הנסיון שהקב"ה ניסה את בני ישראל בצאתם ממצרים, שלא היה להם מים לשתות (5ג) – לראות האם יצעקו ויתפללו אליו, וזה לשונו: "הנה הענין יוליד התימה, למה יביאם ה' אל הנסיון הגדול הזה, למות בצמא, וכפי השכל ישער אדם שדבר זה וכדומה תוליד הכפירה. ועוד תגדל הקושיא על משה, שבמקום שיאזור חלציו בתפילה ובתחנונים, בא בטענה לפני ה' עוד מעט וגו', שיראה כי לא חשש על צמאונם ועל מות בני ישראל בצמא, כי הכתוב מעיד כי צמאו למים. ונראה כי ה' ניסה אותם, להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה', כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש. ותמצא שנתחכם ה' על הדבר, ולא נתן להם מן יום לחודש, אלא דבר יום ביומו, ואשר על כן מנע מהם הנס, עד שיתחננו למול קונם, וישמע צעקתם".

אולם בני ישראל לא התפללו לה', כמצופה מהם: "ומודיע הכתוב כי במקום שיצעקו לה', היו מריבין עם משה". ובטעמם, ביאר האור חיים הקדוש: "ראיתי לתת לב, איך עם ה' הרואים דברים המופלאים והנוראים במצרים, ועל הים, ובמדבר, יטעו בדבר, ולא יצעקו אל ה'. והלא הם המכירים תועלת הצעקה, כי שמע את נאקתם במצרים. ואולי כי דעתם היה שאין צורך לתפילה על הדבר, כל שה' ישנו בתוכם, כי אחר שהביאם למדבר פשיטא שלא הביאם אלא לספק צורכם, שאם לא כן הלא המה אבודים, ולא יצטרכו לתפילה, ואין זה אלא שאין ה' בקרבם, והוא הנסיון שאמרו היש ה' בקרבנו וגו'". הדברים נפלאים למתבונן בעומקם, ונלמד מהם כי עיקר מעלת התפילה נובע מכך שהיא "עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש", וכשהמתפלל מתעלה לשלימות באמונתו, זוכה ותפילתו נענית.

על פי יסודות הדברים שכוחה של התפילה נובע משלימות האמונה, ביאר האור החיים הקדוש (6ב) פרשה תמוהה, מאמר הקב"ה למשה רבנו על שפת ים סוף "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (6א), והשאלה המתבקשת: "ולמול מי יצעק אם לא לה' אלקיו, ובפרט בעת צרה, דכתיב (יונה ב ג) קראתי מצרה לי, מן המצר קראתי יה (תהלים קיח ה). ואם לצד שהרבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו, לא ירף מתפילה. ועוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו, להיכן יסעו, אם רודף מאחור והים לפניהם, ואם הכוונה אחר שיבקע הים, אם כן היה לו לומר הרם את מטך וגו', ואחרי כן יאמר דבר אל בני ישראל וגו'".

וביאר האור החיים הקדוש, כי שהקב"ה צווה את משה רבנו שיעורר את בני ישראל להתחזק באמונה, כדי רק על ידי זה תפילתם תקובל ברחמים וברצון: "דבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה, יוסיפו כח במידת הרחמים, והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל, אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על כן אמר למשה תשובה נצחת, מה תצעק אלי, פירוש כי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס, כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת, ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם, ויסעו אל הים קודם שיחלק, על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים".

ו. כח התפילה של הצדיקים

לאור המבואר לעיל בכוחה של התפילה המיוסדת על אדני חוסן האמונה, יומתק ביאורו של האור החיים הקדוש (6ד) על פלאי כוחם של הצדיקים שתפילתם חביבה לפני הבורא לפעול ישועות שלא על פי דרך הטבע. כפי שיש ללמוד משיחתם של משה רבנו ופרעה ובקשתו של פרעה (6ג) ממשה רבנו שיתפלל להסרת מכת הצפרדעים רק למחרת, שפרעה רצה לבדוק את אמיתות דבריו של משה רבנו וביקש ממנו שיתפלל היום שהמכה תסתלק רק למחר, ובזה ייבחן האם אכן יכול בתפילתו להסיר את המכה. ועל כך השיב לו משה רבנו "כדברך, למען תדע כי אין כה' אלוקינו", שה' מקבל תפילת הצדיקים עם כל התנאים שהם מתנים לפניו, וכמו שכתוב 'מי כה' אלוקינו בכל קראנו אליו", שבכל אופן ותנאי שהצדיקים קוראים ומתפללים לפניו, הקב"ה שומע תפילתם וממלא מבוקשם.

ז. המתפלל צריך לפרש את תפילתו

בדברי האור החיים (1ב) נתבאר תנאי נוסף בקבלת התפילה – "שתהיה תפילתו מפורשת", וכן נראה מתפילת משה רבנו להסיר את מכת הצפרדעים (7ב) בנוסח "הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה", ופירש האור החיים הקדוש (7ג) "מכאן שצריך לפרש תפילתו" [וראה ב"מאורי אור" לשון המדרש, מקור דין זה].

אמנם אצל הצדיקים מצינו בחינה נוספת, להסתיר את בקשתם האמיתית מהמון ההעם, כדברי הנועם אלימלך (7ד) "דרך הצדיק בדברו עם אנשים אזי הוא מדקדק בדבריו להשכיל שיהיו דבריו נשמעים במשמעותיהם אחד דברים כפשוטן לאיש המדבר עמו. שנית, הוא עיקר תוכן דבר שמכווין באותן הדיבורים, שיהיו תפילה ותחנונים לפני המקום ברוך הוא וברוך שמו", עיין בדבריו הטעם לכך, ובמה שביאר בספר משנת יוסף (7ה).

ח. התפילה בלב נשבר – "כגרזן הפותח כל השערים" ובכוחה "להמתיק הדינים ולהשתיק כל הקטרוגים"

ממוצא הדברים יובן הצורך בתפילה – הכוח שנתן הקב"ה לנבראים באמצעותה להמתיק הדינים, כדברי הנתיבות שלום (8) "יש מתקשים להבין צורך התפילה לפניו ית"ש, והלוא רחמיו ית' מרובים כרחם אב על בנים, וכלום צריך לעורר רחמי אב על בניו. אכן על פי היסודות האמורים בענייני התפילה [האמונה והבטחון וכניעת נפשו רוחו ונשמתו לפני השי"ת עד התבטלות מוחלטת] כוחם אתם להמתיק הדינים ולהשתיק כל הקטרוגים".

ט. תפילה בלב נשבר ומתוך צער – הלכה למעשה

נתרגם את הנלמד הלכה למעשה: א. להתפלל "כעני" בהכנעת הלב – ראה בדברי הרמ"ק בספרו תומר דבורה (9א) "וישים עצמו תמיד כעני ויעמיד עצמו לפני קונו כדל שואל ומתחנן. ולהרגיל עצמו במדה זו, אפילו שיהיה עשיר, יחשוב, שאין דבק עמו מכל אשר לו מאומה, והוא נעזב, צריך לרחמי הבורא תמיד, שאין לו כל דבר אלא הלחם אשר יאכל. ויכניע לבבו ויעני עצמו, ומה גם בעת תפילותיו, שזו סגולה נפלאה".

להשלמת היריעה, נעיין בדברי הזוהר הקדוש המובאים בספר שפתי חיים (9ב) במדריגת תפילת ה"עני".

ב. להתרגל להתפלל על כל פרט של צרה וצער מעומק הלב – ראה בחידושו של רבי שמשון פינקוס בספר שערים בתפילה (10), שבכל רגע שמתעוררת לאדם צרה או צער, מקיים מצות תפילה מדאורייתא לשיטת הרמב"ן.