פרשת ואתחנן

יושב תהלות ישראל

הדרך לקיום מצות אהבת ה' – כי השי"ת נקרא "אלקי ישראל"

א. רבותינו הראשונים והאחרונים ישבו על המדוכה, כיצד ניתן לקיים את הציווי לאהוב את השי"ת.

האור החיים הקדוש הציע דרכים רבות. נתבונן באחת מהן – לשים לב שהקב"ה בחר לייחד את שמו על עם ישראל: "עוד ירצה לעורר לב איש ישראל לאהבת ה', על דרך אומרם ז"ל בפסוק יושב תהלות ישראל (תהלים כב, ד) שלא בחר ה' מכל התהלות זולת כשהללוהו, ואמרו לפניו ברוך ה' אלקי ישראל, אז ישב על כסא מלכות עולם. והוא אומרו וְאָהַבְתָּ אֵת ה', לטעם זה שלא בחר להיות אלא אלקיך. ובהעיר האדם לבו לפרטים כאלו, תתנתק נפשו ותתר ממקומה בהתעוררות נפלא ורם, באהבת הנאהב יתעלה רום תפארת כבודו".

[להבהרת המקור המדוייק לדבר חז"ל שהזכיר האור החיים הקדוש [ובדבריו (2א) לקמן] – נעיין במפרשי האור החיים הקדוש, בספר סגולת משה (1ב) ובספר ברכת שמעון(1ג). לשון חז"ל שהובא באור החיים לא נמצא במדרשים שלפנינו בדיוק, אלא בלשון דומה, יעויין בדברי הילקוט שמעוני בפרשת נח (1ד) ובפרשת ואתחנן (1ה)].

"אלקי ישראל" – בגלל דבקותם בבוראם ובמצוותיו

ב. בדברי חז"ל מבואר איפוא, כי הקב"ה נקרא "יושב תהלות ישראל", בגלל שייחד את שמו על  ישראל. ויש להבין טעם הדבר, שהרי כל הבריאה מהללת את שם ה', תבל ומלואה וכל יושבי בה ואף המלאכים, ומדוע איפוא, נתייחד שם שמים, רק על ישראל המהללים את בוראם.

התשובה לכך מבוארת בפירושו של האור החיים לעיל בפרשתנו (2א) על הפסוק "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", וכתב האור החיים הקדוש: "עוד ירצה על זה הדרך, כשאתם דבקים בה', פירוש שלבכם חפץ בו ובמצותיו, בזה הוא נקרא אלקיכם ביחוד. על דרך מה שאמרו ז"ל בפסוק יושב תהלות ישראל (תהלים כב, ד), שלא נתרצה ה' בכל מהלל צבא השמים, עד שאמרו בתהלותיו ברוך ה' אלקי ישראל. כי לא בחר שתתייחד אלקותו אלא על ישראל. ולזה תמצא שאין מתברך ולא מתהלל באלקי שמים, ולא באלקי הארץ, ולא באלקי מלאכים, אלא אלקי ישראל".

וכן מבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת יתרו (2ב) על הפסוק "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", וזה לשונו: "עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל בפסוק (תהלים כב, ד) יושב תהלות ישראל, כי לא נתרצה הקב"ה בתהלת מהלליו כשאמרו אלקי עולם, ולא אלקי המלאכים, אלא כשאמרו ברוך ה' אלקי ישראל. והוא אומרו אנכי ה' אלקיך, פירוש שלא נתרציתי בשום כינוי המעלות אלא בקריאתו אלקיך, ובזה פרסם מעלות ישראל בעליונים".

לתוספת ביאור בדברי האור החיים הקדוש, נעיין בדברי מהר"ל מפראג, המרחיב את היריעה אודות מעלתם של ישראל היתירה על מלאכי השרת, בהיותם קרוצים מחומר, ואף על פי כן יצאו מ"מצרים" דהיינו פחיתות החומר והגשמיות, ועל כן נתייחד עליהם שמו יתברך, לפנינו חלק מדבריו הנפלאים:

• בספר תפארת ישראל (2ג) – "וכאשר אמר הקב"ה אשר הוצאתיך מארץ מצרים, בזה נראה כי הדבר הזה הפך אשר עלה על דעתנו בתחילת המחשבה. כי אין ראוי לקבל הדיבור רק מי שהוא מסולק ונבדל מן הגשמי, כמו שנאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כי לכך הוא יתברך לאלקים לישראל, מפני שהוציא אותם מפחיתות החומרי, ולכך ראויים ישראל שיהיה הוא יתברך לאלקיקם. וזהו בעצמו מה שאמר במדרש כי לא זה בלבד במלאכים אלא אף כשבא לתת להם התורה וכו' הרי דומים ישראל למלאכים, כשם שהמלאכים מלכותו ואלקותו עליהם מצד שהם נבדלים כך, אלקותו יתברך על ישראל מפני שהם נבדלים מפחיתות החומר. כמו שאמר במדרש, אלקים אני לכל באי עולם, עליך הוחל שמו ביותר. מוכח כי מלת אלקיך הכתוב כאן, שהוחל שמו על ישראל בפרט יותר מן המלאכים.. ודבר זה בארנו בכמה מקומות למה המלאכים הם מקלסים שמו שהוא יתברך אלקי ישראל, ואין השבח במה שהוא אלקי המלאכים, ותמצא מבואר כי עיקר אלקותו שהוא אלקי ישראל".
• בספר גבורות השם (3א) – "שכבר התבאר כי לא היה אומה בעולם שהיה כל עניינם הכל חומרי כמו מצרים, והם נקראו בעצמם אשר בשר חמורים בשרם והוציאם במדה זאת. ולפיכך אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, שכל זה מורה שישראל קנו המעלה האלקית. ומאחר שקנו המעלה האלקית ראוי שיתייחד שמו יתברך על ישראל בפרט, כמו שאמר אנכי ה' אלקיך כי הם ראויים לו יתברך. ונתבאר לך מדברי חכמים כי הכבוד של השם יתברך שיוצא לזולתו, הוא במה שהשפיע את ישראל בלבד, ואליהם נמשך הכל, ודי בזה המקום. לכך שמו יתברך נקרא על ישראל לומר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר אנכי ה' אלקי המלאכים".

וראה תוספת ביאור בענין זה, בספר לבוקר רינה (3ב) כי מהות קידוש השם בעולם על ידי ישראל ולא על ידי המלאכים, וכפי שבא לידי ביטוי בקילוסם של המלאכים "אלקי ישראל", ומבואר במדרש שמדובר על קידוש שמו יתברך בעולם. וקידוש השם הוא עשיית רצון הבורא בלא להתחשב בענייני העולם, כמבואר בדברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה סוף פ"ה). ולכן תכלית הבריאה הוא לגלות כבוד שמים מצד הנבראים, על ידי ישראל. אבל במה שניכר כבודו בשמים על ידי המלאכים, אין בזה קידוש השם. ולכך התכוון הפייטן (מוסף יום הכיפורים) במאמרו "אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בַּהֲמוֹן מַלְאָכִים, בִּשְׁבִיבֵי אֵשׁ וכו' וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם, וְאָבִיתָה תְהִלָּה מִבָּשָֹר וָדָם, לְךָ פְּאֵר חֵי הָעוֹלָמִים, וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם. והיינו שמהמון המלאכים לא אבה תהילה, רק ומוראך עליהם. אבל מבשר ורם אבה תהילה, ומהי התהילה, ונותנים לך פאר חי העולמים – שהאדם מתוך הגוף השפל מגיע להכרה בחי העולמים, שהוא לבדו נותן חיים לכל הברואים ואין עוד מלבדו. ותפארתך עליהם, מתוך שכל העולם המוסתר בהנהגת הטבע והמולות, אבל על ישראל נגלית תפארתו של מקום, והם מתוך הכל, עומדים ונותנים לך פאר חי העולמים".

ובספר ארוממך אלוקי המלך (4א) הוסיף לבאר על פי היסודות הדברים שנתבארו, את סדר ברכות קריאת שמע של שחרית – "אהבה רבה" לאחר "ברכת יוצר", כי "עיקר גילוי הקדושה בעולם הוא באמצעות ישראל, שאותם אוהב הקב"ה "אהבה רבה", אף יותר מהמלאכים, כי ישראל הם מרכז ותוכן הבריאה באמת.

ישראל – "צבאות השם"

ג. בשל מעלתם זו של ישראל, יובן מדוע רק הם נקראו "צבאות השם", כמבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת וארא (4ג) בביאור הכתוב "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים", וזה לשונו: "צריך לדעת מי הם הצבאות. ואם הם ישראל, היה לו לומר את צבאות עמי בני ישראל. ואולי כי יכוון ה' לרשום בתורה הפלגת מעלתנו אצלו, כי אין לו צבאות מיוחדים לו כישראל. ולזה אם היה אומר את צבאות עמי וגו', היה מקום לומר כי ה' יש לו הרבה צבאי צבאות, וזה אחד מהם. לזה אמר אֶת צִבְאֹתַי סתם, לומר הרשומים, ואין צורך לומר צבא פלוני, כי באומרך צבאות ה' אחד הוא המיוחד. ואחר כן אמר מי הוא זה ואיזה הוא, אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. ויתבאר הכתוב על דרך כלל ופרט, אין בכלל צבאותי אלא הפרט שהם בני ישראל. ומעתה לא יקרא בכינוי צבאות ה' אלא ישראל, המרוממים והמעולים".

"יושב תהלות ישראל" – בזכות עסק התורה והקדושה

ד. הדברים דלעיל, משלימים את המבואר בפירוש האור החיים הקדוש, כי ייחוד האלוקות על ישראל ושבחם נובע מהיותם עוסקים בתורה מתוך קדושה וטהרה, כדבריו  בפרת האזינו (5א) "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא, נתינת טעם להנאמר אחר כך הָבוּ גֹדֶל לֵאלקינוּ, והוא על דרך מה שאמרו ז"ל בפסוק יושב תהלות ישראל, שלא ישב ה' על כסא התהלות עד שאמרו צבא השמים ברוך ה' אלקי ישראל, ולא היה לו נחת רוח כשאמרו לו אלקי שמים וארץ ואלקי המלאכים. ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר הָבוּ גֹדֶל ומעלה לדבר זה שאינו חפץ ליקרא אלא אלקינוּ, והוא אומרו לֵאלקינוּ. כי באמצעות שקוראים בתורה שהוא שם ה', והוא אומרו כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא, בזה כשמשבחים העליונים ואומרים ברוך ה' אלקי ישראל, שבח זה יש בו גדולה ושבח. משא"כ כשאין ישראל עוסקים בתורה ואומרים המלאכים ברוך ה' אלקי ישראל, שבח זה גרוע מאד מטה מטה, וישתקע הדבר. שהרי הם מכחישים חס ושלום כשאין עוסקים בתורתו שבאמצעותה יחס אלקותו עלינו".

מכאן החובה להתקדש – כדברי האור החיים הקדוש (5ב) "קְדשִׁים תִּהְיוּ, על שבחר ה' באוכלסי ישראל יותר מאוכלסי המלאכים, ולזה צוה ה' את אוכלוסיו המובחרים שהן הנה מלאכיו, ולהם יקרא קדושים. וכשנכנסתם בגדר זה להיות אוכלוסי במקום המלאכים צריכים להיות קדושים, ורמז פרט זה שנכנסו במקום אוכלוסת המלאכים באומרו ה' אלקיכֶם". ולהרחיק מן הטומאה והשיקוץ – כדברי האור החיים הקדוש (6א) "כִּי אֲנִי ה' אלקיכֶם, פירוש ומשונה אומה ישראלית לקדושה וטהרה. שלא בחר ה' ליקרא אלוה אלא לישראל, לזה צריך להרחיק מן הטומאה".

ה' אלוקיך מְיַסְּרֶךָּ – כי שמו מיוחד עליך

ה. ייחוד שמו יתברך על כלל ישראל מחייב, כמובן, הנהגה ראויה. וזה הטעם לייסורים שמייסר הקב"ה את כלל ישראל – כי מאהבת האב לבנו, להוכיחו ולייסרו, בראותו שאינו הולך בדרך הישר. כדברי האור החיים הקדוש (6ב) בביאור הכתוב "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אלקיךָ מְיַסְּרֶךָּ", שכוונת הכתוב היא "שישער האדם עם לבו שאין טבע אדם להוכיח ולייסר אלא לבנו, כי עליו יקפיד בראותו עשות רע, מה שאין כן ירגיש לבו בראות בן חברו עשות רשע. וזה הטבע המוטבע באנוש להרגיש על בנו בעשותו דבר אשר לא יעשה ויקללנו ויכנו, מה שלא יעשה כן למי שאינו מקפיד עליו. כמו כן ה' אלקיךָ מְיַסְּרֶךָּ, פירוש שהגם שהאומות עושים רשע ותועבות לא יקפיד עליהם, כמו שמקפיד עליך להיותו אלקיךָ, שנתייחד שם אלהותו עליך, ולזה מְיַסְּרֶךָּ על כל דבר אשר לא טוב עשות".

וראה תוספת לביאור הדברים, בפירוש מאורי החיים (שם) ובביאור הגר"א על ספר משלי (6ג), על הפסוקים "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה".

ו. הקב"ה מייחד שמו על ישראל – "אהבת המועיל"

ממוצא הבנת גודל מעלתם של כלל ישראל, המגלים שמו יתברך "יושב תהילות", המשתבח בלימוד התורה וקיום המצוות שלהם – נשוב לפירושי האור החיים הקדוש, כיצד ניתן לקיים את הציווי לאהוב את השי"ת (1א), ונעיין בדרך נוספת (7), המיוסדת ג' מיני אהבה [אהבת הטוב, אהבת הערב ואהבת המועיל] שיש בהכרת הנבראים, ואחד מהם "אהבת המועיל" – מסירת תבל ומלואה לכלל ישראל, כדי לסייע להם למלא את תפקידם, כדבריו: "ואהבת המועיל רמזה באומרו אֱלֹקֶיךָ, על דרך אומרו (תהלים כב, ד) יושב תהלות, כמו שכתבנו בסמוך [כוונתו לדבריו לעיל (1א]. ובזה נכלל גם כן אהבת המועיל, כי בזה הרווחנו עולם ומלואו כמאמר שלמה (קהלת יב, יג) כי זה כל האדם, כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה (שבת ל, ב)".

עם זו יצרתי תהילתי יספרו" – על ידי קילוסם של ישראל מגיעה הבריאה לתכליתה

ז. נראה להעמיק עוד במה שכתב האור החיים הקדוש (1א) במדרש הכתוב "יושב תהלות ישראל – שלא בחר ה' מכל התהלות זולת כשהללוהו ואמרו לפניו ברוך ה' אלקי ישראל, אז ישב על כסא מלכות עולם", ויתכן שכוונתו לומר שקדושתו מתפרסמת בעולם באמצעות תהילותיהם של ישראל, וכדברי חז"ל (1ג) "יושב תהלות ישראל – שמיישב דעתו בשביל תהלות ישראל".

בספר באר משה (8) הוסיף בביאור הדברים, כי בלשון הנביא ישעיה (מג, כא) "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ", מבואר "כי כל בריאתם של ישראל בעולם מכוון למטרה אחת ויחידה – תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. ולא עוד, אלא שאין להם זכות קיום בעולם בלא זה. כי המבחן של איש ישראל, אם הוא ממלא חובתו בעולמו, תלוי במידה שהוא מהלל ומשבח את בוראו, שהרי זאת היא תעודתו שלשמה נוצר בעולם". והביא את דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא (9) "וכוונת כל המצות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו". וראה גם בדברי מו"ר רבי דוד כהן, ראש ישיבת חברון, בספרו ימי חנוכה (9ג) בענין זה, ובמה שכתב כי תכלית "וקרבתנו לשמך הגדול" – "להודות לך ולייחדך באהבה".

השיר והשבח מהנשמות בעולם הזה – עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל

ח. מכאן נשכיל להתבונן במעלת השיר השבח וההודאה לבורא העולם של באי העולם הזה, הנחשק משירת כל צבא מרום ושירת נשמות הצדיקים בעולמות העליונים, כמבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת קורח (10ב) "על פי מה שקדם לו בידיעת הדרגות החפץ שיש לבורא. האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה. למעלה ממנו שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים משני אוצרות החיים, אוצר אחד של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה, ואוצר ב' של נשמות שכבר באו לעולם הזה, וחזרו ונתנו באוצר החיים, וכולם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו בסוד כל פעל ה' למענהו (משלי טז, ד). למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה, אשר הם תוך הבשר, והוא מונעם מהכיר ה', והם מתעצמים לאהוב ה', ולשבחו ולהודות למאמרו, זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל, וכמו שמבוארים הדברים בהרחבה בספר הזוהר גם בדבריהם ז"ל".