פרשת וילך – כוחם של הצדיקים

א. הצדיקים יכירו בסילוק הנשמה קודם פטירתם

המפרשים התחבטו בביאור הכתוב (1א) "וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" – להיכן הלך משה רבנו בערוב ימיו. בדברי האור החיים הקדוש (1ב) מבואר כי ב"הליכה" זו נרמז כוחם המופלא של הצדיקים להכיר בסילוק נשמתם קודם פטירתם מן העולם, כמבואר בדברי הזוהר הקדוש, לפנינו דבריו: "ונראה לפרש על פי דבריהם ז"ל (זוה"ק ח"א דף ריח ע"א) שאמרו כי ארבעים יום [ובזוה"ק יש גירסה שלושים יום] קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו, כאומרו (שיר השירים ד, ו) ונסו הצללים, ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר. וצא ולמד מרבי שמעון בר יוחאי, שהכיר ברבי יצחק כאמור בספר הזוהר (שם). ואמרו עוד, כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות. וכאן אמר וַיֵּלֶךְ משֶׁה, פירוש רוח החיים שבו שתקרא משה, הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו. והודיע הכתוב במה שאמר וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאומרו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, ואמרו ז"ל (סוטה יג, ב) היום מלאו ימי ושנותי. ואם תאמר מנין ידע משה בדיוק יום המיתה, הלא אמרו ז"ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה, והשכיל וידע יום קצו. והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם".

לפי דרכו, פירש האור החיים הקדוש (1ב) את המשך הפרשה שם: "לפי מה שפירשתי שהכיר בסילוק הנשמה הנקראת משה, אמר לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא, על דרך אומרם בספר הזוהר (ח"א דף ריז ע"ב) וז"ל, כד נפקת נשמתא מבר נש באינון ארבעין יומין לית בר נש שליט בנשמתיה". כלומר, באותם ארבעים יום כשיוצאת נשמתו של האדם, אין האדם שולט בנשמתו. ולכן אמר "לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא", כי כבר לא היה שולט על נשמתו.

[וראה בספר כל הכתוב לחיים (2ג) במה שהקשה מדברי הגמרא (2ב) שהקב"ה אמר לדוד המלך שאין מודיעים לאדם אימתי קצו, והרי דוד המלך ודאי הכיר בסילוק נשמתו. וביאר כי בקשת דוד המלך היתה לידיעה מפורשת מתי קצו, וזה דבר מוחלט שלא ניתן לשינוי. מה שאין כן ההכרה בסילוק הנשמה, אינה דבר מוחלט ואולי ניתן לשנותה].

ב. הצדיקים מרגישים ויודעים כל דבר רוחני

כוחם של הצדיקים להכיר בסילוק נשמתם קודם פטירתם מן העולם, מבואר גם בדברי האור החיים הקדוש בפרשת ויחי (2ד) על הפסוק "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף", ותמוה מהיכן ידע זאת: "והרמב"ן כתב, שידע מהרגשת אפסות כוחותיו. ואין דבריו ז"ל נראים, כי כמה ימים יחיה אדם אחר שיתחיל להיחלש. עוד יש לומר, כי הרגיש מהדברים אשר יארעו לאדם קודם מותו, על דרך אומרם ז"ל בספר הזוהר (ח"א ריז, ב) כי שלשים יום קודם מותו מעבירים ממנו הצלם, ומעשה הובא שם שראה רשב"י רבי יצחק שעבר צלמו ממנו. והגם כי ידיעה זו מושללת מבני אדם, הצדיקים מרגישים ויודעים כל דבר רוחני".

אך דבריו עדיין צריכים תוספת ביאור, מהו המקור לכוח המופלא להרגיש ולדעת כל דבר רוחני.

ג. צדיקים במיתתם קרויים חיים – "כי זיככו החומר שלהם עד שנעשה רוחני"

ונראה ביאור כוחם של הצדיקים להרגיש ולדעת כל דבר רוחני, על פי דברי חז"ל (ברכות יח, א) "צדיקים במיתתם קרויים חיים", אשר לפי זה ביאר האור החיים הקדוש (3א) את הפסוק  "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי", וזה לשונו: "יתבאר על דרך אומרם ז"ל צדיקים במיתתם קרויים חיים, והוא אומרו בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם, פירוש בעוד שהחיים שלי עמכם, הא למדת שאחרי כן הוא חי גם כן, אלא שאינו עמהם".

והטעם שהצדיקים נקראים "חיים" גם לאחר פטירתם הוא, כי זכו בחייהם לזכך את ה"חומר" גופם עד אשר נעשה "צורה" רוחנית, ונשאר בבחינת "חי" גם לאחר הסתלקותם מהעולם, כפי שביאר האור החיים הקדוש (3ב) "רצונו יתברך בזה הוא שעל ידי מעשה האדם יתעצם להפך החומר, שהוא הגוף, עד שיהיה נחשב צורה. והנה תמצא (שבת קנב, ב) שהצדיקים אינם חוזרים להיות עפר, כי זיככו החומר שלהם עד שנעשה רוחני, כמו שכתב הר"י עראמה ז"ל וזה לשונו, והתעצמות השלמים להפך החומר לצורה, עכ"ל. ולזה אמרו ז"ל שהצדיקים במיתתן נקראים חיים, כי חלק הגשם נעשה רוחני המתייחס אל החיים".

וזיכוך ה"חומר" נעשה באמצעות התורה, כדברי האור החיים הקדוש (3ג) בפירוש הפסוק "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי", וזה לשונו: "עוד ירמוז, אם יאזינו דברי תורה אז יהיו נקראים שמים, והוא אומרו הַאֲזִינוּ בזה אתם נחשבים שָּׁמַיִם, על דרך אומרו (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם, וכמו שהארכנו בפרשת בראשית (3ב) שעל ידי מעשה הצדיקים גם החומר מהפכים אותו ועושים אותו צורה, ועל ידי מעשה הרשעים מהפכים הצורה לחומר. וכבר אמרנו כי הצורה תתייחס בשם שָּׁמַיִם, והחומר יתיחס בשם אָרֶץ".

ומכח זיכוך החומר באמצעות תורה ומעשים טובים אזי "ישיג האדם להפליא לעשות בקדושה ובהשגה", כמבואר בדברי האור החיים הקדוש (4א) על פי היסודות המבוארים לעיל: "כי הצדיקים הגם שימותו הגוף אינו מושלל מהחיים, כי צדיקים במיתתם קרויים חיים. והטעם הוא, כי בהיותם בעולם הזה מהפכים בחינת החומר שביסודות לבחינת הרוחניות הקדוש שבנפש, באמצעות מעשים טובים והפלגת התורה שמשתדלים בעולם הזה". וסיים האור החיים הקדוש: "ובאמצעות התעצמותו כנגדו ישיג האדם להפליא לעשות בקדושה ובהשגה" – ומכאן סוד כוחם של הצדיקים להגיש ולדעת כל דבר רוחני, ובכלל זה סילוק נשמתם קודם פטירתם.

ד. באמצעות התורה תגדל ותעלה מעלת האדם למעלה מהמלאכים

לכשנעמיק עוד, נראה בדברי האור החיים הקדוש (4ב), כי באמצעות התורה ניתן להתעלות לדרגה הגבוהה יותר מהמלאכים, כמבואר בדברי הפסוק "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", כי מזמן בקבלת התורה "יהיו הם בבחינת פמליא של מעלה. כי למעלה יש להאדון משרתיו, ומשמשים לפניו במרום, ולהם יקרא כהנים. גם יש לפניו צבא רב הנקרא קדוש, דכתיב אֶחָד קָדוֹשׁ. ואמר ה' כי אותם יעשה ה' במקום כהנים וקדושי העליונים, וכן היה שצוה לעשות לו בית לשכון בתוכנו, ובחר ממנו כהנים, וצוה לנו והייתם קדושים (ויקרא יא, מד). וכפי זה אומרו וְאַתֶּם, חוזר הדבר לכללות ישראל, והוצרך לומר תיבת וְאַתֶּם, לבל יחשבו כי דבריו להם על העתיד לבא, בעלות הנפש אחר הפרדה מהגוף, ישיג הרוחניות, מעלות הסדורות, אבל בחיים חיותו תרחיק הדעת השגה זו. לזה אמר וְאַתֶּם, פירוש אתם בעצמיכם, בעלי גוויה, תשיגו מעלה זו. ומצינו שהצדיקים השיגו מעלה זו שנקראים מלאכים וקדושים. כי באמצעות התורה תגדל ותעלה מעלת האדם עד אין קץ למעלה מהמלאכים. וזה לך האות, כי ה' בחר ליותר מעלה לקדושת מקום כבודו עם ישראל [כי בתחילה היה משכן כבודו בשמים עם המלאכים, ובחר ה' להוריד שכינתו לתחתונים ולהשכין כבודו עם בני אדם]. הא למדת כי הם למעלה מהם, כי מעלין בקודש ואין מורידין".

ענין זה מרומז גם בפסוק (4) "וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם", מלשון "רבנות", והיינו שהקב"ה "הגדילם על המלאכים כהני עליון, שיהיו הם קרובי המלך וגדולי העליונים".

ה. הבריאה כפופה בפני עמלי התורה

ונראה עוד, כי מכח התורה שבקרבם, הצדיקים "שולטים" על איתני הבריאה, הכפופה בפניהם.

הדברים מפורשים במסכת חולין (ז, א) במעשה שנבקע נהר גינאי בפני רבי פנחס בן יאיר, וידועים בזה דברי האור החיים הקדוש בפרשת בשלח (5) שהקב"ה התנה תנאי עם כל מעשה בראשית "להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא. ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים, ואין צריך לומר מרובים כאשר חקק ה' להם בעת הבריאה, והכל בכח התורה". ועל פי זה ביאר האור החיים הקדוש את קריעת ים סוף למשה רבנו: "והנה ביציאת ישראל ממצרים עדיין לא קבלו התורה ואין גזירתם על הנבראים גזירה, ולזה לא הסכים הים ליחלק להם, וטען למשה אתה נבראת בששי ואני בשלישי. זה רמז כי אינו בן תורה, שאם היה בן תורה הנה הוא קודם לו, כי התורה קדמה לעולם כולו. ולזה נתחכם ה' והוליך ימינו לימין משה. פירוש, הראהו כי הוא בן תורה המתייחס לה ימין, דכתיב (דברים לג, ב) מימינו וגו'. וכשראהו תיכף ומיד נקרע כתנאי הראשון. ולזה כל צדיק וצדיק שיעמוד אחר קבלת התורה, יביא בידו שטר חוב אחד לכופו ליחלק לפניו. ותמצא שכשלא רצה ליחלק לרבי פנחס בן יאיר ולהמתלווה עמו רצה לקונסו, ופחד הים ממנו" [ובפרשת בשלח במאמר כח התורה נתבארו דברי האור חיים הקדוש בהרחבה, עיין בהם וצרפם לכאן].

ו. צדיק גוזר והקב"ה מקיים

על פי המבואר מוטעמים דברי חז"ל (6ב) שבכח הצדיקים לבטל גזרותיו של הקב"ה, כפי שנלמד מהפסוק (6א) "צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹקִים – מי מושל בי, צדיק, שאני גוזר גזירה והוא מבטלה".

וכתב האור החיים הקדוש (6ג) כי ענין זה נרמז בלשון הכתוב "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים", שהוא "על דרך אומרו (רות א, ג) איש נעמי, והכוונה שמשה היה גוזר וה' מקיים" [כאדם שגוזר על אשתו והיא עושה].

וביאר בספר כל הכתוב לחיים (6ד) כי כוח זה נתגלה בשעה שנקרע ים סוף בפני משה רבנו, כמבואר בדברי האור החיים הקדוש הנ"ל בפרשת בשלח (5), ולכן הוזכר במיוחד על משה רבנו.

וכן ביאר הנועם אלימלך (6ה-7א) את דברי הגמרא בחולין (שם) "דהענין הוא דאבות סימן לבנים, והפירוש הוא כך, שכל דבר ודבר בתחילתו לפעול איזה נס הוא קשה מאד. אבל כיון שכבר נעשה פעם אחת, כבר יכולים הצדיקים שיהיו אחר כך לעשות כזאת, אפילו כמה פעמים, כיון שנפתח השער. הפירוש בגמרא הוא כך, כמה נפיש גברא, כלומר מהיכן בא לו [לרבי פנחס בן יאיר] זה שהיה יכול לפעול דבר גדול כזה. ומפרש, ממשה ושתין רבבן, שהם פתחו השער, והיה זה יכול לפעול". ולפי זה ביאר את הפסוק (תהלים סו, ו) "הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל", פירוש: "משה רבינו עליו השלום הפך פעם אחת ים ליבשה, ופעל במעשיו הקדושים שבנהר יעברו ברגל, שרבי פנחס בן יאיר עבר ברגל תלתא זימני. ולכך מתורץ הדקדוק שפתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים, וגם שפתח בעבר וסיים בעתיד".

ז. צדיק יסוד העולם – באמצעות הצדיק יפתח אוצרו הטוב

נראה כי יסודות הדברים שנתבארו לעיל, ובכלל זה, כוחם של הצדיקים להגן על בני דורם מכל צרה וצוקה, היא בחינת "צדיק יסוד העולם" – "שהעולם מתקיים בעבורו" (7ב). וכן מובא בזוהר הקדוש (7ג) "ועלמא לא קיימא אלא על צדיק חד, דכתיב וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, ועליה קאים עלמא, ובגיניה אסתמיך, ועליה אשתיל". ובמדרש תנחומא (7ו) מפורש: "אפילו צדיק אחד ביניכם כל העולם כולו בזכותו עומד, שנאמר וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם". ובתחילת פרשת נח (7ד) ביאר האור החיים הקדוש: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק, רמז כי הוא יסוד העולם, על דרך אומרו וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, שאילו לא היה הוא לא היה העולם במציאות והיה הכל כלא היה במבול, ובו יסד ה' עולמו".

כי באמצעותם הקב"ה פותח אוצר של שפע וברכה בעולם, כדברי האור החיים הקדוש (7ה) בביאור הפסוק "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ", וזה לשונו: "כי על ידי המצות מתפתחים צינורי השפע ומתייחדים המידות העליונות. ואומרו יִפְתַּח ה' לְךָ, בכינוי שמבטיחו ה' שיפתח לו, פירוש בשבילו לבד, הכוונה הגם שיסובבו אחרים לסתום, באמצעות הצדיק יפתח אוצר הטוב, ושם הטוב הוא סוד הנהר, והוא סוד צדיק יסוד עולם. ואומרו אֶת הַשָּׁמַיִם, הוא סוד השפעה עליונה למעלה כידוע ליודעי חן".

סוף דבר, הקב"ה ייסד את עולמו בזכות הצדיק, ובו הוא מתקיים, ובאמצעותו נפתחים אוצרות הטוב בעולם.

ח. כוחו של הצדיק לפעול יראת שמים עבור אחרים

מעתה נבין את כוחם של הצדיקים "המושלים יראת אלקים", לפעול יראת שמים עבור אחרים, ובכלל זה להתפלל עליהם שלא יפלו ברשת היצר הרע, ועל הרשעים שיחזרו בתשובה שלמה.

וכפי שביאר האור החיים הקדוש (8א)  את ברכתו של משה רבנו לבני שבט ראובן: "וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר, התפלל עליהם שיהיו צדיקים, לפי שנמקו השרשים במאורע גדוליהם במעשה קרח כאמור בסמוך. לזה התפלל וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר, פירוש על דרך אומרם ז"ל אין מנין לרשעים, לזה אמר משה במתק לשונו מְתָיו מִסְפָּר, פירוש שלא יהיו רשעים, שאז אין מנין להם. ותועיל תפלת צדיק על הדבר בסוד צדיק מושל ביראת אלקים" [וראה גם בדברי האור החיים הקדוש בפרשת שלח (8ב) כי תפילתו של משה רבנו על יהושע בן נון "הצילתו מיצר הרע" ומעצת המרגלים "לבל יטעוהו"].

והנה במסכת ברכות (9א) מבואר כי רבי מאיר התפלל על הרשעים שיחזרו בתשובה, וכבר תמה המהרש"א שם (9ב) "מה יועיל בקשתו, הא אמרינן (שם לג, א) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". וכתב "ויש ליישב", אך לא פירש את כוונתו. וראה בספרו טעמא דקרא (9ד) במה שביאר על פי דברי החזון איש (9ג), ובתירוצו של האגרות משה (9ה), ובמה שכתב בספר כל הכתוב לחיים (9ו) האם צדיק יכול לגזור שיהיה לאחרים יראת שמים.

ט. זכויות הצדיקים וכוחם בימי הדין

ממוצא הדברים מבואר כוחם המיוחד של הצדיקים לפעול ישועות על כלל ישראל בימי הרחמים, כמבואר בדברי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב (10א). ומכאן יסודות המנהג להשתטח על קבריהם המוזכר בדברי רבותינו הראשונים, מהרי"ל (10ב) ורבי יהודה החסיד (10ג) – ובפרט בימי הרחמים, כמובא ברמ"א בהלכות ראש השנה (10ה) ובהלכות יום הכיפורים (10ו), על מנת להתברך בזכותם להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ולשלום.