פרשת חיי שרה
תיקון המידות – יסוד התורה
א. שלימות מידות החסד והוותרנות במעשיה של רבקה
בנין האומה הישראלית מושתת על לימוד פרשיות מעשי האבות והאמהות הקדושים, שבמידותיהם הנאצלות הניחו את היסודות לקיומו של כלל ישראל לדורות.
נתבונן בפרשתינו בהנהגת החסד המופלאה של רבקה אמנו ובמידותיה התרומיות, אשר נתבארו היטב בדברי האור החיים הקדוש (1א; ובהרחבה בפניני אור החיים הקדוש; 1ב).
- רבקה אמנו אומרת לאליעזר "שתה אדוני", ורק כשהוא מסיים לשתות אומרת לו "וגם לגמליך אשקה". ולכאורה קשה, מדוע לא היתה אדיבה לומר כבר בהתחלה שתתן לשתות גם לגמליו. והתשובה, כי חשבה בלבה שאם תאמר בתחילה שגם הגמלים צריכים לשתות, לא ירצה להטריח אותה כל כך הרבה. ולכן אמרה לו "שתה אדני", כלומר, כעת זמני מוקדש רק בשבילך. ורק לאחר שסיים לשתות, אמרה לו שעכשיו תתן גם לגמלים.
- רבקה לא הסתפקה בהנחת המים לפניו, אלא החזיקה את הכד בידה מתחילת השתיה עד הסופה, וגם הכניסה לו את השתיה כמעט לתוך הפה, כדי שלא יצטרך לטרוח בכלל. מכאן נלמד, כי יש חסד כפוי שאדם עושה כי אין לו ברירה, ורוצה רק להרגיע את מצפונו, ולצאת ידי חובתו. ויש חסד אמיתי שאדם מחפש באמת לתת לשני, וכל מעייניו נתונים במחשבה מה עוד יוכל לעזור לזולתו.
- יש שינוי בין שתיית אליעזר לשתיית גמליו. אצל אליעזר נאמר "ותכל להשקותו" – זמן סיום השתייה שלו היה תלוי ברצונה ובהחלטתה, מתי תפסיק לתת לו לשתות. ואילו אצל הגמלים נאמר "עד אם כילו לשתות" – סיום השתייה היה נתון להחלטתם. וההסבר לכך, כי ידוע שאדם שבא עייף מן הדרך, ריבוי השתייה עלולה להזיק לו. רבקה עשתה חסד בתבונה והשכל, ששיערה מהו הכמות שאליעזר יכול לשתות בצורה שלא תזיק לו, ולכן כשראתה שאליעזר הגיע לשלב שאם יוסיף לשתות עלול להינזק, מנעה ממנו את המים לטובתו. אבל לגמלים שאינם ניזוקים מריבוי השתיה, נתנה לשתות ללא הגבלה. ומכאן נלמד שצריך להתבונן שהחסד לא גורם נזק למי שמקבלו.
רבי אליהו ברוך פינקל (2א), הוסיף ללמוד ממעשי החסד של רבקה: "שלא די בעצם עשיית החסד, אלא צריך לתת את הדעת, כיצד תתקבל ההטבה אצל מקבל החסד. ובאופן שאם ידע המקבל שזה טירחה גדולה לנותן, או שזה על חשבונו וכדומה, לא יסכים לקבל את החסד, צריך לעשות בשום שכל להסתיר מהמקבל כמה שיכול, שלא ירגיש ברושי של הנותן. וזה יסוד גדול במצות החסד".
עוד זאת למדנו מדברי אור החיים הקדוש (2ב) על מידת הוותרנות של רבקה אמנו, כפי שנראה מכך שאליעזר לא הלך מייד לבית משפחת אברהם אבינו למצוא אשה ליצחק, אלא "בחן" את הנערה שתבוא להשקות מים לו ולגמליו: "וטעם שהוצרך לעשות סדר זה, כי חש לבל יטעוהו משפחת אברהם כשידעו כי הוא מצווה ועומד לקחת בת מהם יתנו לו שפחה משפחותם אשר אתם בבית, ויאמרו כי היא מזרעם. לזה נתחכם ועשה כסדר זה בהבחנה מובהקת שהיא הוותרנות המופלאת שנותנת יותר ממה ששאל ממנה. גם בזה ידע אותה ידיעה צודקת, כי היא מבית אברהם, שהשיחה לפי תומה מבלי דעת דבר ממנו, כי אותה יבקש, ופתח דבריה האירו באומרה בת בתואל וגו'".
ב. שלימות המידות אצל רחל ולאה
גם במעשיהן של רחל אמנו ולאה אמנו נמצא שלימות במידות, בדאגתן לא לצער אשה את רעותה.
- רחל אמנו – מסרה ללאה את ה"סימנים" שיעקב נתן לה, כדברי חז"ל המובאים ברש"י (3א) "ויהי בבקר והנה היא לאה – אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל, וכשראתה רחל שמכניסים לו את לאה, אמרה עכשיו תיכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים".
- לאה אמנו – עמדה בפתח האוהל ואמרה ליעקב אבינו שיכנס לאוהל שלה, ולא הניחה לו להיכנס לאוהלה של רחל ותוציאנו משם, כדי לא לצער את רחל, כדברי אור החיים הקדוש (3ב) "כי מידת חסידות עשתה, שלא הניחה עד שיכנס אותו צדיק לאהל רחל ותוציאנו משם, כי יש בזה הקפדה וצער גדול לרחל וקנאה גדולה. לזה קדמה קודם שיכנס אצלה, ואין זה אלא מדה טובה וחסידה. וכל מגמתה של אותה צדקת להעמיד נטעי נעמן, וה' עד בדבר כי נתן שכרה דכתיב וישמע וגו'".
ג. שלימות תיקון המידות במעשיו של אברהם אבינו
נתבונן בדוגמאות נוספות לתורת שלימות המידות המשתקפת מהנהגותיו של אברהם אבינו:
- עם לוט – שלא מנע ממנו להצטרף אליו, למרות שעל ידי זה היה אמור לאבד את הברכות שהובטחו לו, כדברי אור החיים הקדוש (3ג) "עוד ירצה לומר שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא לבדו יעזוב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפילו מבית אביו. אך אברהם לא הבין זה בדברי ה', ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן, אלא שלוט דבק בו, כאומרו וילך אתו לוט דבק בו. והגם שאמר אחר כך ויקח אברם וגו' ואת לוט וגו', פירוש שלא דחפו עד שימצא המצאה שלא יכלימהו. ולזה תמצא כי כשמצא סיבה קטנה שרבו הרועים, תיכף אמר אליו הפרד וגו' אם הימין וגו' (להלן יג, ט), והדבר הוא כמעט זר שיאמר אליו כדברים האלה בכל כך הרחקה. אלא לצד שהיה חושב מחשבות להפרידו כדבר ה', לזה תיכף במוצאו סיבה דחפו בב' ידיים".
- עם אורחיו המלאכים – להעניק להם תחושה שאינו טורח עבורם, כדי לא לביישם, כדברי אור החיים הקדוש (4א) מדוע אמר להם אברהם אבינו "יקח נא מעט מים" – "זה מנהגו לומר לאורחים, להראות כי אין טורח הרבה עליהם, שלא לביישם".
ד. הנהגת הצדיקים לנהוג בשפלות וענווה גם עם רשעים
שלימות המידות של אברהם אבינו משתקפת גם בפרשת המשא ומתן שלו עם בני חת, וממעשיו נלמד על דרך הצדיקים לנהוג בענווה ושפלות גם עם רשעים, כדברי אור החיים (4ב) "וישתחו וגו', גילה להם היפך דבריהם אליו כי אינו מחזיק עצמו נשיא להם, אלא בגדר שהם בכבוד למעלה ממנו".
וכן היתה הנהגתו של משה רבנו במחלוקת קורח ועדתו, כדברי אור החיים הקדוש (4ג) "ואומרו ויפל וגו', נגד מה שאמרו שהם מתנשאים על קהל ה', שכללו בדבריהם משה ואהרן. כנגד מה שנוגע למשה נפל על פניו, להראות קצה האחרון ההכנעה ושיווה נפשו כעפר הארץ, כעבד המשתחווה לפני השררה".
הדברים נתבארו בתוספת נופך בפניני האור החיים הקדוש (4ד), בגלל שבני חת אמרו לו בתוך דבריהם 'שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹקים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" הוצרך אברהם אבינו להשתחוות אליהם, לגלות להם שהוא אינו חושב על עצמו כדבריהם, אלא ההיפך הוא הנכון, שהם חשובים יותר ממנו. וכך גם נהג משה רבנו שנפל על פניו בשעה שקורח ועדתו אמרו לו "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'", כי הם טענו שהוא מתנשא על כולם, ולכן נפל משה רבנו על פניו – להראות לכולם שהוא נכנע כעפר הארץ "כעבד המשתחווה לפני השררה".
הנהגה דומה מצאנו גם אצל נח, כפי שדייק האור החיים הקדוש (4ה) מלשון הכתוב "צדיק תמים נח בדורותיו", דהיינו "תמים בדרכיו – עניו ושפל רוח, זה יגיד עוצם אישורו שאפילו בדורותיו הרעים, את כולם היה עניו, והוא לפנים משורת הדין, כי שורת הדין נותנת עם חסיד וגו' ועם עקש וגו' (תהלים יח, כו-כז), והוא לא כן עשה. ועוד, שאפילו בעיני דורותיו הוכר היותו עניו, והוא אומרו תמים בדורותיו".
ה. תיקון המידות – היסוד ההכרחי ללימוד התורה וקיום המצוות
נראה בביאור הדברים, כי האבות הקדושים הכשירו במידותיהם המתוקנות את הדרך לבניהם, להיות מוכתרים בכל מידה נכונה – על מנת שיוכלו לקבל בבוא הזמן את התורה והמצוות, שהמידות הטובות הן התנאי לקבלתה ולקיומן, כמבואר בהרחבה בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים, שהעצימו את חשיבות עבודת תיקון המידות – כלי הקיבול ללימוד התורה ומסירתה.
במסכת אבות (5א) אמרו: "אם אין דרך ארץ אין תורה", ופירש רבנו יונה, שלפני לימוד התורה צריך לתקן את המידות, כי התורה "אינה שוכנת בגוף שאינו בעל מידות טובות". ומהר"ח ויטאל הוסיף (5ב) שמטעם זה אין המידות מכלל תרי"ג המצוות, כי הן "כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצוות התורה". ובדברי הגר"א בספר אבן שלמה (5ג) מתבאר ש"כל עבודת ה' תלוי בתיקון המידות", ו"עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים".
לאחר שהמידות מתוקנות ונוצר כלי קיבול לתורה, התורה מעדנת את לומדיה ומוסיפה יושר על ישרותם, כדבריו של רבי שמואל רוזובסקי (5ד) "מידות קודמות באמת לתורה, שבלא מידות טובות ודרך ארץ חסר הכלי שיכיל בקרבו תורה. אלא שהא בהא תליא וצבת בצבת עשויה. ישרות המידות יוצרת את הבית קיבול לתורה, ועל ידי כל טיפה של תורה הנכנסת לכלי, מתרחב הכלי יותר ויותר לקבל שפעה של תורה. ושוב חוזר הדבר חלילה תדיר. יושר המידות מכשיר את הכלי, ותורה פותחת ומרחיבה אותו יותר ויותר".
לפי האמור, ביאר בהרחבה הנתיבות שלום (6א) מדוע נקראת מסכת 'אבות' בשם זה, כי מבוארים בה כל ענייני המידות הטובות "דהנה האבות התחילו את עולם התיקון שעניינו תיקון המידות, ורק לאחר עולם התיקון, דהיינו תיקון המידות, היתה יכולה להיות קבלת התורה. ובאלו העניינים היה לימוד האבות הקדושים, שלמדו ענייני המידות". וראה בדברי הנתיבות שלום (7א) בביאור מידת החסד של אברהם אבינו ורבקה אימנו, והם הם הדברים.
ו. הרשעים – עיניהם צרה לתת לאחרים
ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, נכיר במרחק הרב שבין הצדיקים אשר מידותיהם נאות ומתוקנות, לרשעים המושחתים במידותיהם.
מידות החסד והוותרנות של אברהם אבינו ורבקה אמנו – לעומת מידות צרות העין של לבן הרמאי ובלעם הרשע.
- לבן הרמאי – כדברי האור החיים הקדוש (7ב), בביאור "הכנסת האורחים של לבן צר העין: "נתכוון [לבן] לומר לו [לאליעזר] כי מה שמזמנו לבא אצלו, לא להאכסינו בביתו, אלא שלא יעמוד בחוץ, אבל לעולם צורכו על עצמו, כי עיני רשעים תכלינה".
- בלעם הרשע – כדברי אור החיים הקדוש (8ב) שבלק הדגיש לבלעם שכל מה שהוא שולח לו, הוא גם לשרים אשר עמו, כי ידע שבלעם צר העין יקח הכל לעצמו: "שדקדק לומר ולשרים אשר אתו, שלא שלח אלא דבר המספיק לבלעם ולשרים הידועים שהיו אתו, ושלל נעריו, וזה יגיד צרות עין בלק בכבוד בלעם".
והדברים נפלאים ביותר על פי מה שכתב בתרגום יונן בן עוזיאל (8ג) "לבן הארמי הוא בלעם".
ז. ההבדל בין רשעים וצדיקים – במידת ההטבה לאחרים
עוד למדנו מדברי האור החיים הקדוש (8ד), כי ההבדל בין הצדיקים והרשעים, בא לידי ביטוי במידת ההטבה שלהם לאחרים, כפי שנלמד מדברי הכתוב "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן". מלך סדום, למרות שאברהם הצילו במסירות נפש, לא נתן לו כלום כשחזר מהמלחמה. ומצד שני, שם בן נח – שלא היה חייב לאברהם דבר, הוציא לו לחם ויין.
ח. כללים בדרשת מעשי הצדיקים – לטובה, ומעשי הרשעים – לרעה
הדברים שנתבארו, משתלבים בשיטתו של האור החיים הקדוש, המיוסדת על דברי חז"ל והרמח"ל, שכל מה שיש לדרוש במעשי הרשעים לגנאי, דרשינן.
אור החיים הקדוש (9א) פירש כן את מעשיו של לבן הרמאי, שנתן את בלהה שפחתו "לה לרחל", ודקדק לומר "לה", לפי "שהתנה עמה שאין זכות לבעלה בה, כי כל מה שיש לדרוש בלבן לגנאי דרשינן".
ואכן הדברים מפורשים במסכת סנהדרין (9ב) במאמרו של מר בריה דרבינא לבנו "בכולהו [מלכים והדיוטות] לא תפיש למדרש [לגנאי] לבר מבלעם הרשע, דכמה דמשכחת ביה [לגנאי], דרוש ביה".
והדברים מתוקים מדבש, לפי דברי התרגום יונתן בן עוזיאל (8ג) שלבן הרמאי הוא בלעם הרשע.
וכן הוא גם בלשון הגמרא בבבא בתרא (10א) "תולין את הקלקלה במקולקל", כפי שביאר בהרחבה בחומש תורה תמימה (10ב; 10ג) "שמי שידוע למקולקל ומגונה במעשיו או מידותיו, תולין בו עוד מעשים מכוערים", ומפרש לפי יסוד זה את מעשיהם של לוט, עשו ובלעם.
ויסוד זו הוא אחד מה"כללים" בפירוש הפסוקים, כפי שכתב הרמח"ל במאמר על הגדות חז"ל (9ג) "שבמעשה הצדיקים כל מה שיש לדרוש לשבח, צריך לדרוש לשבח, וברשעים להיפך. שכך היא הקבלה, שכוונתו של הבורא יתברך במלות שהכתיב, היתה לרמוז על כל פרט הרשע של הרשעים ולבאר כל חלקי גנותם. ולהיפך בצדיקים, להעלים כל מה שאפשר שיהיה בהם מהגנאי, ולבאר כל מה שבשבחם. ומי שרוצה לדרוש דרש אמיתי, צריך שילך לשיטת הכותב, שאז יסכים לדעתו, וזה פשוט".
