פרשת כי תצא

אשת יפת תואר

כי תצא למלחמת היצר (ב)

א. כי תצא למלחמה על אויבך – "זהו יצר הרע"

המפרשים בתחילת הפרשה (1א) עמדו על דקדוקים רבים בלשון הכתובים:

[א] מדוע נאמר "כִּי תֵצֵא" בלשון יחיד. [ב] מה פשר לשון הכתוב "עַל אֹיְבֶיךָ" ולא "על אויב", ומשמע כי מדובר ב"אויב ידוע". [ג] מדוע נאמר "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ", ולא "ושבית אותם" – מהו איפוא "שִׁבְיוֹ" זה.

יישובם של המקראות מיוסד על דברי הזוהר הקדוש (1ב)  – על איזו "מלחמה" מדובר בפרשה זו: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ – דא איהו יצר הרע". לפנינו דברי האור החיים הקדוש (1ג) וזה לשונו: "בא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבוא לעולם הזה, יהיה מוכן למלחמה. כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לנצחון זה, אלא אדרבא לזו יקרא מלחמה, על דרך אומרם איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א), שאין גבורה גדולה מזו, ולזה אמר למלחמה בפת"ח תחת הלמ"ד [דהיינו למלחמה הידועה]. ואומרו עַל אֹיְבֶיךָ, בא להעיר כי לא מלחמה זו כגבור הלוחם ללכוד עיר, וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו, אלא כאדם הלוחם עם אויבו שאם יתרשל יקום עליו והכהו. כמו כן אם יתרשל האדם מללחום את האויב, יקום עליו ויאבדהו מן העולם. ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה' בידו. ואומרו וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, דקדק לומר שִׁבְיוֹ, ולא אותו, שאין בו ממש בעצמו, והעדרו הוא המקווה, אלא שִׁבְיוֹ, פירוש מה ששבה הוא מבחינת הטוב ממך ומכיוצא בך, בפיתויו ובנצחונו, שכמה נשמות מעם בני ישראל שבויות בידו".

על מלחמה זו כתב רבנו בחיי בספרו חובות הלבבות (2) כי "חסיד פגע אנשים שבים ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה חזקה, ואמר להם, שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו, ומה היא המלחמה הגדולה. אמר להם, מלחמת היצר וחייליו. ומן התימה, אחי, כי כל אויב שיש לך, כשתנצח אותו פעם ושתים, ירף ממך ולא יעלה על לבו להילחם בך, לדעתו יתרון כחך על כחו, והוא מתייאש מנצח אותך ומגבור עליך. אבל היצר אין מספיק לו ממך ניצוח פעם ומאה פעמים, בין שנצח אותך, בין שנצחתו. כי אם ינצח אותך – ימיתך, ואם תנצחהו פעם אחת – יארוב לך כל ימיך לנצח אותך, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמין בעצמך עד יום מותך. ואינו מקיל בקטנה שבקטנות עניניך לנצח אותך בה, כדי שתהיה לו מדרגה לנצח אותך במה שלמעלה ממנה – ועל כן ראוי לך, שתהיה נזהר ממנו. ואל תמלא ממשאלותיו בך מאומה".

וראה גם בפירוש האלשיך (3) במה שביאר כי ב"מלחמה" המתוארת בפרשתנו, נרמזה "מלחמת היצר". והלוחם נגד יצרו, דומה לנער קטן שיקרב להילחם ולכבוש עיר מבוצרת, שבה נמצא מלך זקן שמכיר ובקי בכל מוצאי העיר ומבואותיה, ועומד לרשותו צבא נאמן ומיומן.

ב. ההנהגה עם "אשת יפת תואר" – התיקון לנפש השבויה בידי היצר

על פי יסודות הדברים שנתבארו מהי ה"מלחמה" אליה צריך לצאת, יובן מי היא "אשת יפת תואר", מה היה ה"חשק" הגדול בה, ומהו התיקון בהבאתה "אל תוך ביתך".

הדברים מיוסדים על המובא בהמשך דברי הזוהר הקדוש (4א) בפרשתנו: "אשת יפת תאר, דא היא נשמתא", כמבואר בדברי האור החיים הקדוש (4ב) "והנפש תקרא אשה, וקרא לזו יפת תואר. כי הנפש יפה עד מאד, אלא שמתנוולת במעשים הרעים. וכשינוצח היצר, אז ישכיל האדם בנפשו מה יפה ומה נעימה היא. ואמר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, פירוש אז החשק שהיה לו בדברי היצר ובפיתויו, ילבישם בה לתקן לה המושכלות, ועולם הקיים שכולו טוב. ואומרו וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, לפי שעל ידי פיתוי הרע מתרחקת הנפש מהגוף, ושוכן חלק רע במקומה. והגוף יקרא בית, על דרך אומרם (תענית יא, א) מי מעיד באדם קורות ביתו שהוא הגוף. וכשנוצח יצרו יביא נפשו לתוך ביתו, ויקרא בעל נפש" – יעויין בדבריו בביאור המשך הפרשה.

קריאת הנשמה בשם אשה מבוארת בפרשה נוספת בתורה – פרשת משפטים, כדברי האור החיים הקדוש (5ב) שם: "ואומרו אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, כאן רמזה התורה סוד גדול והוא, כי יש לך אדם שקנה נשמתו באמצעות חוזק מעשיו הטובים, ונעשה הוא בעלה של נשמה הקדושה, שבאמצעות מעשיו קונה הנשמה הנקראת אשה, וכמו כן מצינו שקראוה חכמי אמת (תיקוני זוהר, תיקון ו). ולזה אמר אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא, שקנאה כנזכר, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ, פירוש אפילו אחר יציאת אשתו אף על פי כן עודנה עִמּוֹ, ונשאר חי אפילו אחר מותו, וזה הוא אומרם ז"ל (ברכות יח, א) צדיקים במיתתן קרויים חיים".

וכן מבואר בדברי רבי אלימלך מליז'ענסק, בספרו נועם אלימלך (5ב) "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, דאיתא דהנשמה נקראת יפת תואר, פירוש אז תראה ותבין בעצמך שהנשמה היא בשביה שלא יצאתה עדיין ידי חובתה כלל".

במקום אחר הוסיף הנועם אלימלך (5ג), כי "שתי נשים יש לאדם אחת, היא האשה אשר ציוהו הבורא יתעלה לקחת לפרות ולרבות. והשנית היא נשמתו הקדושה, הוא הנפש השכלית אשר נתן השם יתברך באדם, וכל תשוקתה אינה רק לעבודת הבורא, לעלות לשורשה למקום מחצבתה העליון. והיא נקראת אשת חיל, אשה טובה מתנה טובה לבעלה, שעל ידה יכול האדם לבוא למדרגות גדולות לאין קץ ותכלית".

ג. איסור מכירת "אשת יפת תואר" – אזהרה לא למסור את הנפש בידי היצר

על פי האמור מבואר האיסור למכור "אשת יפת תואר" ו"להתעמר בה", באם לא יחפוץ לקחתה לאשה. כדברי האור החיים הקדוש (6א) "ואומרו וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף, על דרך מה שדרשו בספר הזוהר (ח"ב דף צז, א) בפסוק לעם נכרי לא ימשול למכרה (שמות כא, ח). ואומרו בַּכָּסֶף, לפי שיאמר אדם איך ימשול אדם בנפשו למכרה, לזה אמר בכסף לשון כוסף, כי באמצעות תאות וכוסף לבות בני אדם ימכרו את נפשם ביד אויב. ואומרו לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ, כמו שתרגם אונקלוס לא תתגר, פירוש לא תגרה בה מחבלים המתגרים בנפש החוטאת, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ, כי החטא יקרא בערך הנפש עינוי".

ד. פרשת בן סורר ומורה  – תוכחה להורים המניחים את בנם "להמליך בתוכו את היצר הרע"

האור החיים הקדוש (6ב) מפרש על פי דרכו, את הפרשיות הסמוכות לפרשת "אשת יפת תואר", שגם הן עוסקות ב"סדר תיקון האדם".

לאחר שנצטווה האדם על עצמו ללחום ביצרו, הוזהרו ההורים לבל יניחו לבנם להילכד בידי היצר הרע: "ואולי שבא להעיר כי, כשאדם ממליך בתוכו יצר הרע, נשללה ממנו הידיעה והשמיעה מהנאמר אליו. כי היצר עומד על מפתח הלב, ומונע הדברים מהגיע אל הנפש, כי הם יחייבוהו לצאת משם". וזה מה שגורם לבן סורר, אשר "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ", דהיינו "מורד באביו ואמו, שהם הקב"ה (ברכות לה, ב), וכנסת ישראל (זוה"ק ח"ב דף פה) על דרך אומרו (משלי א ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, כי לפי שיולדיו חושכים שבטם מבניהם ומניחים אותם לעשות הטוב והישר בעיניהם, זה יסובב שגם בהם ימרוד". כלומר, אם בן סורר הגיע למה שהגיע, הרי זה כי "יולדיו" – אביו ואמו, לא השגיחו ללמדו מוסר שלא יפול ברשת היצר הרע, ויבוא לבסוף למרוד בהם ובהשי"ת.

כמו כן נצטוו חכמי הדור לפקוח עין על עושי עוול, העומדים במרדם ואינם חוזרים בתשובה, להחזירם למוטב וזהו ביאורה של הפרשה הבאה, כפי שסיכם האור החיים הקדוש את סדר הפרשיות וטעם סמיכותם זו לזו: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ, סמך פרשה זו לשלפניה, לפי שה' מסלסל סדר תיקון האדם. בתחילה העירו על עצמו, כמו שפירשתי ברמז פרשת כי תצא [כוונתו לדבריו בתחילת הפרשה; 1ג]. אחר כך העיר האב על הבן, כמו שרמזנו בפסוק כי יהיה וגו' בן סורר וגו'. וכאן העיר על חכמי הדור, לפקוח עין על עושי עול. והוא אומרו וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת, ונשאר עומד במרדו, ולא חזר בתשובה עד שמת בחטאו. והוא אומרו וְהוּמָת, ותלה ה' חסרונו על החכם, כאומרו וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ, זה החכם עץ עושה פרי שהוא יטול עונשו. כי ה' ציוהו להוכיח ולחזור ולהוכיח עד הכאה (ערכין טז, ב) וכמו שכתבנו בפרשת קדושים. וכשהוא העלים עינו מאיש זה עד שמת, מתחייב בו".

ה. כי תצא למלחמת היצר – המלחמה הגדולה והדרכים  לנצח בה

ממוצא הדברים נראה כי "דרך הרמז" שבה נתבארה פרשת "אשת יפת תואר", היא "פשוטו של מקרא ממש", העולה אלינו "בדרך רמז", כפי שמתאר את הדברים, הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי, בספרו ברכת מרדכי (7ב), בדרכו היחודית: "ואף על פי שמדבריו לפני כן נראה שכל הנאמר נכלל בפסוק "דרך רמז". "דרך רמז" אינו דרוש של דרשנים, או הוגי דעות למיניהם, לא! בוא ואסבירך מה בינינו לבין האור החיים זללה"ה זיע"א. אנו רואים את כל הכתוב דרך עינינו, ועינינו טרוטות קצרי ראות, כשרואים בכתוב כי המדובר הוא באויביך, מיד מרצדים מול עינינו מראות של תותחים, טנקים, ופצצות… האור החיים הקדוש רואה את הכתוב דרך עיניו הוא! כשהוא רואה כתוב אויביך, מיד מרצדות מול עיניו הנכוחות, מראות של שדה הקרב שהוא נמצא בו, וטרוד בו. כשהאור החיים הקדוש רואה או שומע את המילה "אויביך", הרי הוא קודם כל ובראש ובראשונה, מפנה עינים, תשומת לב ומחשבה, כלפי פנים. כלפי עצמו! "אויביך", הוא קודם כל יצר הרע. ואם לא מפרט הכתוב כי כוונתו לאוייב מסוג מסויים, הרי ברור לו לאור החיים הקדוש, שהכוונה היא לאותו שטן לאותו יצר הרע. וזהו הפשט, פשט ממש. כך "רואה" האור החיים הקדוש את הכתוב, כשהוא, הכתוב, רומז את הפשט האמיתי שבקרבו. פלאי פלאים".

עוד זאת יש ללמוד מדרכי המלחמה נגד אוייבים בשדה הקרב, על דרכי המלחמה נגד היצר הרע, עד הניצחון.

רבי שלום שבדרון (8א) מציין דוגמאות אחדות: "לנצח במלחמה, זקוקים למאמץ. ראינו חיילים בשעת מלחמה שישנים עם הנשק ועם הנעלים, שוכבים על הארץ היכן שמזדמן להם. מדוע – כי מחובתם להיות מוכנים בכל רגע לצאת לקרב. וגם אנו חיילים במלחמה, חיל ה'. כלל נוסף, לשמור מרחק מהאויב. כאשר לוחם מבקש לפגוע באויב שלו, כל ילד יודע שהפעולה הראשונה שעליו לעשות – להתרחק קמעה ממנו, ואז יכול לירות חץ. כי אם יהיה קרוב אליו מאד, לא יוכל לעשות כלום. ואף במלחמה עם היצר הקרוב אתנו בבתי הנפש, צריך להתרחק מהאויב שבתוך הלב, ולפגוע בו". וסיים: "ומה הנשק במלחמתנו, מה הם החיצים שבהם אנו פוגעים באוייב – התורה והמצוות".

ו. "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" – זהו חודש אלול

בדברי הזוהר הקדוש, בהמשך למה שהובא כבר לעיל (1ב; 4א) – נאמר: "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים – דא היא ירחא דאלול". ומבואר לפי זה, כי פרשת "אשת יפת תואר" נקראת בתורה בחודש אלול, כדי להנחיל לנו במועד שבו אנו מתכוננים לקראת ימי הדין, את דרכי המלחמה על היצר הרע ותחבולותיו.

אמנם יש לבאר את ענין זה של "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים", כפי שהעיר רבי חיים וואלקין, בספרו דעת חיים (9) "ענין זה של אומר דרשני, דהניחא אותם תנאים ראשונים, גילוח הראש, עשיית הציפורניים והסרת שמלת השבי, מובנת כוונתם ומטרתם לנוולה בעיניו, ובכך להסיר את פיתויי היצר מהאדם, בתקוה כי כך ימנע מלנושאה לאשה. אך ענין זה של "ובכתה ירח ימים", מה ענינו ומטרתו, מה מועילה ישיבה זו למלחמת אותו אדם עם יצרו".

וביאר כי "על ידי בכיית האשה שורה בבית אווירה של רצינות וכובד ראש, ואין לך תחבולה גדולה מזו להסרת פיתוי היצר הרע. שהרי מתוך התבוננות ורצינות, יבוא האדם להכרה האמתית בתפקידו ומעמדו בזה העולם, ואזי ממילא תסור התאווה מלבו. ומעתה מבוארים היטב דברי הזוהר בהשוותו את בכיה של אותה אשת יפת תואר, לחודש אלול "דא היא ירחא דאלול". שכן כשם שמטרת בכייתה של אשת יפת תואר – השראת אווירת רצינות היא, כך היא עבודת ימי האלול, רצינות, רגיעה ומנוחה. אשר רק המה, כאמור, מאפשרים את עריכת חשבון הנפש. ולכך רמזה תורה ענין זה של חודש אלול, דווקא בפסוק זה, כי זוהי מהות החודש וזוהי עבודתו".

להשלמת היריעה, ראה בהרחבה בדברי הנתיבות שלום (10) ביאור הלימודים משלוש הפרשיות שמתחילות בלשון "כי תצא למלחמה", הנקראות בחודש אלול, לקראת ראש השנה:

• כי תצא למלחמה, שתדע כי מעת יציאתך לעולם, מוטלת עליך שליחות למלחמה על אויבך, שעבורה באת לעולם.
• עוד מרומז באומרו כי תצא, שהיוצא למלחמה הזאת, עליו לצאת מעצמו לגמרי, היינו שיצא מכל מציאותו וישתחרר מטבעיותו ומכל תכונות נפשו.
• עוד יש לפרש אומרו כי תצא, כי הכלל הראשון במלחמה הוא שלא תמתין עד שהוא יתקיף אותך, בבחינת פחז עליו יצרו, אלא תקדים ותצא אתה למלחמה עליו.

וסיים: "ועל כן קוראים פרשיות אלו תמיד בחודש אלול, שהוא קודם התחדשות שנה חדשה. היות וכל שנה היא יחידה בפני עצמה, שהיא התחדשות הבריאה. ולכל אדם יש את תפקידו המיוחד, מה שצריך לתקן בהתחדשות הבריאה של שנה זו. וזה מרומז בפרשה – כִּי תֵצֵא, היינו בצאתך מהשנה שעברה לקראת השנה החדשה,  לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, שצריך לפתוח במלחמה על אויבו המיוחד, נקודת הרע בקרבו. ועיקר העבודה והמלחמה היא לשנות את כל מציאותו וטבעיותו, שלזה צריך מסירות נפש בכוחות על טבעיים. ורק אז וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ, כי להשיג נצחונות וכיבוש האויב, שייך רק על ידי מסירות נפש.