פרשת לך לך

עבודת השי"ת – גזירת מלך

א. לך לך מארצך – אחד מעשר נסיונות

חז"ל מסרו לנו במסכת אבות (1א) כי אברהם אבינו נתנסה בעשרה נסיונות.

לפי מדרש שוחר טוב (1ב), הנסיון הראשון היה באור כשדים, והשני בציווי "לך לך מארצך".

והנה בתחילת פרשת לך לך הביא רש"י (1ג) את דברי חז"ל "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ" – "להנאתך ולטובתך. ושם אעשך לגוי גדול, כאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד שאודיע טבעך בעולם. ואברכך, בממון. והיה ברכה, הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי ברכתי לאדם ונח, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ".

והשאלות המתבקשות, הן:

• מה היה הנסיון הגדול בציווי "לך לך מארצך", כאשר מובטח "מתן שכרה בצדה" – וכי קשה לעמוד ב"נסיון" של ציווי ללכת למקום שמובטח בו שכר גדול כל כך.
• מסדרם של עשרת הנסיונות נראה כי הנסיון השני, "לך לך מארצך", היה קשה יותר מהנסיון הראשון למסור נפש בכבשן האש באור כשדים, ותמוה ביותר, האמנם.

ב. "כאשר דבר ה' – "לצד גזירת מלך עליו ולא לתועלת הנמשך לו"

בביאור הדברים, סלל האור החיים הקדוש (1ד) מסילה בהבנת גדולתו של אברהם אבינו – שעשה את מצוות השי"ת אך ורק בגלל שנצטווה בגזירת מלך, ולא בגלל הנאותיו או רצונותיו, כדבריו: "להיות שאמר לו ה' הבטחות תועליות הרבה כשילך לו מארצו וכו', אם כן הגם שילך יסבור הרואה כי אין להחזיק לו טובה על זה, שאפילו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע. לזה הודיע הכתוב צדקתו של אברהם, כי מה שהלך לא לצד ההבטחות האמורות אלא לעשות דבר ה'. ודקדק לומר "כאשר דבר" ולא כאשר אמר כמו שהתחיל בתחילת הפרשה ויאמר ה', לאמת כדברינו. והוא יש לך לדעת כי כל מקום שיאמר הכתוב דיבור יגיד על דבר קשה, והאמירה היא רכה, וכאן הזכיר בתחילת הפרשה ויאמר ה' לצד שכל הדבר הוא להנאת אברהם, ובמעשה אברהם אמר כאשר דבר, פירוש, שעשה הדבר לצד גזירת מלך עליו ולא לתועלת הנמשך לו".

ויש לעיין בכוונת דבריו, האם אברהם אבינו ביטל את הנאותיו והתעלם מהרגשותיו, או שזכה לקיום ההנאות הגשמיות אך ורק מפני שכך ציווה ה', וצ"ע.

בספר פנים יפות (2א) ביאר כי עיקר הנסיון של אברהם אבינו היה "דאף שהבטיח לו הקב"ה שכר גדול, לא היה מחשבתו לשכר, אלא לקיים מצות הבורא, והיינו דכתיב וילך אברם כאשר דיבר אליו ה', פירוש לא כיון אלא לקיים מצות הבורא ולא להנאתו". ונראה שהבין כי אבינו ביטל את הנאותיו והתעלם מהרגשותיו.

וכן מתבאר בדברי האדמו"ר הנתיבות שלום מסלונים (3ב) בביאור הנסיון של "לך לך – להנאתך ולטובתך", שאברהם אבינו "התעלם מכל זה ולא הלך אלא מחמת ציווי השי"ת בחפצו לקיים רצון ה'. וזה היה עצם הנסיון, שכל הברכות שהובטחו לו, לא נחשבו אצלו לכלום לעומת גודל חיבתו לעשות רצונו יתברך".

ועל פי זה ביאר שם, כי נסיון זה היה גדול יותר מהנסיון באור כשדים, כי "באור כשדיםהיה הנסיון של מסירות נפש שגפו לא נחשב אצלו לכלום באהבתו את השי"ת. אך בנסיון של לך לך, הובטחו לו הבטחות בעניינים גשמיים וגם מדרגות רוחניות, ואף הן היו טפלות אצלו לגבי אהבת השי"ת".

מאידך, מו"ר הגר"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, כתב בספרו שם דרך (3א) כי הנסיון בציווי "לך לך מארצך" היה, האם ישכיל לקיים את הציווי אך ורק בגלל ה"כאשר דיבר אליו ה'" בלי שיתערבו בו ההנאות הגשמיות, ושום סיבה אחרת לא תתפוס את לבבו מלבד ציווי ה'. ובאמת מדרגה זו בקיום ציווי ה' נעלית ביותר והקושי להגיע אליה רב מאוד, שהרי אם יבטל ויתעלם לגמרי מהרגשת ההנאות הגשמיות, הרי לא קיים את החלק הזה של ציווי ה' – "להנאתך ולטובתך", ובכלל הציווי, שיעשה זה להנאתו ולטובתו. ולהצליח לעמוד בנסיון זה הוא רק כשמתרוממים ומקיימים גם את ההנאות והתועליות הגשמיות אך ורק מפני שכך ציווה ה'".

לפי האמור ביאר הגרש"ז ברוידא (4א) את דברי הגמרא במסכת חגיגה (ג, א) "דרש רבא, מאי דכתיב (שיר השירים ז, ב) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל. בת נדיב – בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב". ופירש רש"י: "על שם שנדבו לבו להכיר בוראו" – אברהם אבינו נדב את כל נימי לבבו ואת כל ישותו לדעת להכיר בוראו, בנדיבות מופלאה עד כדי כך שלא נשאר לעצמו שום זיק של רגש, וכל כולו היה קודש לבוראו".

ג. מגודל חיבת אברהם אבינו לבוראו – גילוי השכינה נחשב בעיניו יותר מבשורת הבנים ונתינת הארץ

תוספת נופך נכבדה בגודל טהרת לבבו הנאמן של אברהם אבינו, מתבארת בדברי האור החיים הקדוש (4א) בטעם בניית המזבח "לה' הנראה אליו": "כוונת הכתוב להודיע הפלגת חיבת אברהם בקונו, כי ה' נגלה אליו ובשרו בזרע ובנתינת הארץ. והוא לא החשיב בשורת ב' מעלות טובות לכלום, בערך שמחתו בגילוי שכינתו יתברך אליו, לקיים מה שנאמר (תהלים טז, יא) שובע שמחות את פניך. והוא אומרו ויבן מזבח לה' הנראה אליו, כאן פירש סיבת שמחתו אשר עליה בנה מזבח הוא לצד הראותו יתברך אליו". ומבואר בדבריו, שאברהם אבינו לא החשיב את בשורת הארץ והזרע, לעומת מה שזכה לגילוי שכינה. ולכן בנה את המזבח רק להודות על גילוי שכינה, ולא על בשורות הגדולות של הארץ והזרע, כי הוא ביטל את כל הנאותיו ורגשותיו, כנגד תאוותו וחשקו לראות פני השכינה בהתגלות ה' אליו.

[ועל פי זה ביאר הוא החיים הקדוש, את הנהגתו של בן עזאי שלא נשא אשה "כי חשקו בתורה ובמצוות [היה] יותר מחשק הזרע, והכניסו את כל כוח החשק, בתורה הקדושה, ולכן לא היו מסוגלים להשתמש בחשק להוליד ילדים". וראה במה שנתבאר בספר הנר המערבי (4ב) דברים אלו].

ד. "אברהם אוהבי" – מעלת העובד את השי"ת מאהבה

דברי אור החיים הקדוש מוסיפים עומק במאמר הנביא ודברי חז"ל, כי אברהם אבינו נקרא "אוהב המקום".

בנביא ישעיה (5א) נקרא אברהם אבינו בשם "אַבְרָהָם אֹהֲבִי". בעקבות דבריו, נאמר בגמרא במסכת סוטה (5ב) כי יראתו של אברהם אבינו היתה מאהבה. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (5ג) אודות "העובד מאהבה", כי "מעלה זו היא מעלה גדולה עד מאד, ולא כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבי, לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שציוונו הקב"ה על ידי משה רבנו ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך".

ומעלת העובד מאהבה, מבוארת בדברי רבנו בחיי בספרו חובות הלבבות (5ה) "ומתנאי יחוד הלב במעשה לאלקים, שלא יכוון במעשהו אלא לשמו הגדול. לא מאהבה לשבח בני אדם, ולא מתקווה להם, ולא מיראה אותם, ולא למשוך תועלת ולדחות נזק בעולמו ובאחריתו, כמו שאמרו רז"ל (5ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס".

והדברים מוטעמים על פי מה שכתב אור החיים הקדוש בביאור טהרת לבבו של אברהם אבינו שעבד את בוראו עבודת עבד שלא על מנת לקבל פרס. וממנו יראו וכן יעשו העובדים את השי"ת מאהבה.

ה. ההוכחה שאברהם אבינו הלך רק מחמת ציווי ה'

בספר ערבי נחל (6א) תמה על דברי אור החיים הקדוש, שאברהם אבינו הלך רק מחמת ציווי ה', תמיהה גדולה: "כי כל המפרשים הקשו על עניני נסיונות אשר ינסה ה' לאדם, הרי ה' יודע מחשבות ועתידות ובוחן לבות וכליות, ומה צריך לנסיון. ותירצו, כי כאשר רוצה ה' להטיב לאדם רוצה להראות לבאי עולם רוב צדקות האדם ההוא, בכדי שיתרצו כולם וידעו, כי האיש ההוא כדאי לטובה ההוא. ואם כן מאחר שזה הנסיון אינו ניכר כלום, רק שיודע מחשבתו שלא הלך רק לקיום רצונו, אבל עיני בשר לא ראו זאת, אם כן מה צורך לנסיון זה".

התירוץ לתמיהה זו, נמצא בדברי אור החיים הקדוש בעצמו, בתחילת הפרשה (6א) שהקב"ה תלה את הברכות שיתברך אברהם אבינו בלכתו לבדו לארץ ישראל, אך אברהם אבינו לא הבין זאת, ולקח עמו את לוט. או שלוט דבק בו מעצמו, ואברהם אבינו לא רצה להכלימו ולומר לו שלא יבוא עמו: "עוד ירצה לומר שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא לבדו יעזוב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפילו מבית אביו. אך אברהם לא הבין זה בדברי ה', ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן, אלא שלוט דבק בו כאומרו וילך אתו לוט, דבק בו".

ועל פי זה מובן, מאחר ואברהם אבינו ידע שבלכתו לארץ כנען עם לוט לא יזכה לברכות [שהובטחו לו רק אם ילך לבדו, נמצא שבהליכתו היה ניכר לכל באי עולם שמקיים את רצון הבורא ולא עושה זאת לצרכיו.

ו. ביאורים בפרשת לך לך לדרכו של אור החיים הקדוש

על פי דברי אור החיים הקדוש, שאברהם אבינו קיים את הציווי "לך לך להנאתך ולטובתך" אך ורק בגלל ציווי השי"ת – יתבארו עניינים נוספים בפרשה:

• ביאור ההבדל בין אברהם אבינו ללוט – המאור ושמש (7א) ביאר, כי אברהם אבינו "עיקר תשוקתו היה לעשות רצון ה' יתברך, ולא שם לבו כלל וכלל להבטחת הברכות הגשמיות, רק הלך עבור כי ציווהו ה'. אמנם לוט למה רץ ועל מה רץ, רק בשביל ששמע שהבטיח הקב"ה לאברהם הברכות בממון ובבנים ובשם, נשאו לבו ללכת גם כן, אולי יתברך גם הוא. וכן היה שנתברך בשביל אברהם. וזהו וילך אברם כאשר דבר אליו ה', רצה לומר, לקיים מצות בוראו. אבל לוט הלך רק אתו כדי שיתעשר, וזהו וילך אתו לוט כדי שיתברך אתו".
• בשכר עבודת עבד "שלא על מנת לקבל פרס" זכה לשכר ללא גבול – כדברי האהבת שלום (7ב) "אם האדם עובד את השי"ת על מנת לקבל פרס, יש לשכרו גבול וקצבה. לאפוקי אם הוא עובד את השי"ת שלא על מנת לקבל פרס, רק למען השי"ת ולמען כבוד שם קדשו, אזי אין לשכרו גבול וקצבה. כי כמו שהשי"ת אין סוף, כך לשכרו אין סוף. והנה אברהם אבינו ע"ה עבד את השי"ת שלא על מנת לקבל פרס, רק למען שם קדשו. על שכרך הרבה מאד בלי גבול".
• שכר פסיעות – מכיוון שהלך לשם שמיים – כדברי הברכת פרץ (7ג) שאילו היה יודע אברהם אבינו להיכן מועדות פניו, "כבר מעורב בו צד הנאה, מאחר שיודע שבכל פסיעה הוא מתקרב למקום מנוחה, והיה מתערב בזה כעין תערובות של שלא לשמה". ולכן לא נאמר לו לאן עליו ללכת, כדי שיהיה עסוק רק בקיום מצות השי"ת שאמר לו "לך לך אל הארץ אשר אראך", ועל ידי זה יהיה לו שכר פסיעות עצום על כל פסיעה ופסיעה שהיא לשם שמיים בלבד".

ז. מעשיהם של משה ואהרן – בחינת "לעשות רצונך אלקי חפצתי

יסוד דבריו של האור החיים הקדוש בביאור דרגתו של אברהם אבינו, שעשה מצוות בוראו כ"גזירת מלך" רק בגלל שנצטווה בהם, נשנה בדבריו בביאור מעשיהם של משה רבנו ואהרן הכהן.

• בפרשת וארא (8א) כתב האור החיים הקדוש: כל מעשה משה ואהרן לא היתה לסיבת אמצעות שום דבר, אלא כאשר צוה אותם ה', והוא על דרך אומרו (דברים ו, כה) וצדקה תהיה לנו וגו' כאשר צונו, ואומרו כן עשו, הוא על גוף המעשה שלא היה בשום שינוי".
• בפרשת בהעלותך (8ב) פירש אור החיים הקודש את שבחו של אהרן הכהן בהדלקת הנרות במשכן "כי מה שעשה אהרן, לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה', אלא לצד עשות מצות ה', על דרך אומרו (תהלים מ, ט) לעשות רצונך אלקי חפצתי".

מדברי האור החיים למדנו על דרגתם המופלאה של משה ואהרן שעבדו את בוראם אך ורק מפני שנצטוו, ללא שמץ של סיבות ונגיעות אישיות – והיא הבחינה האמורה בדברי נעים זמירות ישראל "לעשות רצונך חפצתי", וכפי שנתבאר בהרחבה בדברי אור החיים הקדוש במקומות נוספים – בפרשת ואתחנן (8ג), ובפרשת אחרי מות (9א), עי"ש.

ח. מעשי בני ישראל – בגלל מצות השי"ת או נביא ולא מחמת רצונות ונגיעות

גם במעשיהם של בני ישראל מצינו שלימות – שלא נעשו להנאה גשמית או מחמת נגיעות אישיות אלא אך ורק בגלל מצות השי"ת או ציווי של נביא.

• שאלת כלי הכסף ממצרים – כדברי אור החיים הקדוש בפרשת בא (9ב) " ובני ישראל עשו כדבר משה, פירוש לא להנאת ממון אלא למצות נביא".
• הריגת המגדף – כדברי אור החיים הקדוש בפרשת אמור (9ג) "ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה, לצד שהיה הדבר על ידי מריבה ומחלוקת שהיתה בין הישראלי ובין בן הישראלית, יש מקום לומר שעשו בו משפט כתוב לאמצעות גם כן טינא שבלב, לזה אמר עשו כאשר צוה ה', פירוש לצד מצות ה' הוא שעשו".

ט. התאווה לימות המשיח – כדי שיתרבה כבוד שמיים

ממוצא הדברים יבוארו דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (10א) ובהלכות מלכים (10ב) – כי התכלית בתקוותינו וציפייתנו לזכות לימות המשיח, כביאורו של האדמו"ר רבי יואל מסטמר (10ג) היא "לא בשביל ישועת ישראל, אלא אך ורק מצד הצפייה אל הבחינה הגדולה כדי שתתרבה הדעת ויזכו לגודל ההשפעה האלקית שתהיה אז".