פרשת מטות

סוד ההצלחה במלחמה

א. התחכמות בסדר המלחמה – כדי שלא ימנע מהם נס

חז"ל ורבותינו הראשונים עמדו על המדוכה, היאך למרות הציווי המפורש שנצטווה משה רבנו (1א) "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים", לא יצא למלחמה בעצמו, אלא שלח את פנחס במקומו העמידו בראש חלוצי הצבא שנבחרו בקפידא מתוך שבטי ישראל, וכפי שגם הקשה האור החיים הקדוש (1ב) "משמעות הכתוב יגיד שהטיל ה' על משה להנקם ממדין, וראינו שאפילו למלחמה לא יצא עמהם, והגם שפירשתי שהנקמה היא האמירה שיאמר להם, עם כל זה פשט הכתוב משמע שהוא עצמו ינקום, לא שישלח פינחס במקומו".

בתירוץ קושיה זו, מתגלים לנו דרכי מלחמות ישראל וסוד ההצלחה במערכתה, התלוי אך ורק בזכות צדקותם וטוהר מעשיהם של היוצאים למלחמה, וכפי שידועים דברי חז"ל (1ג), כי "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" ששב משדה המערכה "זֶהוּ הַמִּתְיָרֵא מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ". ובשל כך "התחכם" משה רבנו לנהל את "סדר המלחמה לתועלת הנצחון" באופן שהיוצאים למלחמה יהיו טהורים בתכלית משמץ עוון חוטא, שאם לא כן לא יתעורר עליהם קטרוג ח"ו וגם לא יזכו לנסים הנדרשים כדי לנצח במלחמה: "כי הנה העם אשר יצו ה' עליהם הנקמה, הם עם אשר נכשלו בני ישראל בהם בעריות, מהם במעשה, מהם במחשבה. והגם שנגף ה' כמה וכמה, סוף כל סוף ימנע מהם הנס בהם, ואדרבה יקטרג המקטרג להפילם במלחמותם, לצד שמץ העון. וזה ידמה למעשה העגל שהגם שנגף ה' כל עובדיו, עם כל זה יצו ה' לבל יכנס כהן גדול לפנים בבגדי זהב (ר"ה כו, ויק"ר כא י). ומכל שכן בעת המלחמה, שיתעורר המקטרג על החטא שבא מהם. וצא ולמד שיעור החטא שיחזרו עליו מעורכי המלחמה (עי' סוטה מד, ב; 1ד). וכמו כן יתפסו בכל שהוא מהרהור התיעוב, ואין צריך לומר שיהיו מנועי הנס. ולזה כשאמר ה' למשה "נקום", אמר ודאי כוונת ה' הוא התחכמות בסדר הענין, להרים המיחוש האמור. וזו היא עיקר הדבר, שתעלה בידם הנקמה, וכמו כן עשה בחכמתו עבד ה', כאשר אבאר בסמוך" דבריו בפסוק ג' (4א) ובפסוק ו' (4ב) יובאו לקמן.

ב. במחנה המלחמה זקוקים לנסים – ועל כן צריך להוסיף טהרה ודבקות בהשי"ת

כאמור, בדברי האור החיים הקדוש (1ב) נתבאר הצורך ב"התחכמותו" של משה רבנו לשלוח אל המלחמה את הצדיקים הראויים לכך, כדי שינצחו בה ולא "יתפסו" בחטא כל שהוא "ואין צריך לומר שיהיו מנועי נס" .

דברים אלו, ביסודה של המלחמה בישראל, נתבארו במקומות נוספים בפירושיו של האור החיים הקדוש:

• בפרשת שופטים (2ב) הוסיף האור החיים הקדוש ביאור בדברי חז"ל במסכת סוטה (1ג) "הירא מעבירות שבידו, פירוש על דרך אומרו (ישעיה לג, יד) פחדו בציון חטאים. שכל מי שיש בידו עבירות לבו ירא וחרד מעצמו, ואפילו אינו יודע שיש בידו עבירות הפחד הנכנס בלבבו במלחמה תודיעהו כי יש בידו עבירות. ורבותינו ז"ל שיערו העוון שיכנס בלבו הפחד מיוצרו, שאפילו אין בידו אלא שדיבר בין ישתבח ליוצר (עי' ב"י או"ח סימן נד בשם הירושלמי). והטעם כי הנכנס למלחמה צריך לעשות לו נס להינצל מחרב אויב, וכל שבידו מבחינת הרע אינו ראוי לנס ומזלו יפחידו (מגילה ג, א).
• בפרשת כי תצא נצטווינו ציווי מיוחד בשעת היציאה למלחמה (3א) "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע", והביא הרמב"ן שם (3ב) את דברי חז"ל בטעם אזהרה זו שנועדה "שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם". ובאור החיים הקדוש (3ג) הוסיף וכתב: "הגם שיש דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש יהיה עונש קל, מודיע הכתוב שבשעת הסכנה שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות, כאומרו מִכֹּל דָּבָר רָע".
• ועוד כתב אור החיים הקדוש (3ד) בתוך דבריו בביאור פרשת אשת יפת תואר "וליישב הכתוב צריך להעיר בענין, למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה', יתיר לעשות מעשה כיעור השנאוי אצלו יתברך, וזה יפעיל הרחקת דביקותנו בו יתברך".

נמצינו למדים מכל המקובץ לעיל, כי במערכות המלחמה זקוקים לנסים, ועל כן נדרשת "שמירה מכל דקדוקי עבירה" ואף "להוסיף טהרה ודבקות בה'".

וזו איפוא הסיבה, שאל שדה הקרוב יוצאים הצדיקים יראי ה' המצורפים בטהרת וקדושת מעשיהם.

וראה בספר נפש שמשון (3ה) המעשה המפורסם על ה"הצגה" שעשו המשכילים בבריסק, ודברי הגר"ח סולוביצ'יק.

ג. סוד ההצלחה במלחמת מדין – טהרת המעשים של פנחס וחלוצי הצבא

על פי יסודות הדברים דלעיל, ביאר האור החיים הקדוש (4א), מדוע לא נשלחו כל יוצאי הצבא למלחמה אלא רק י"ב אלף, וגם בחירתם לא היתה אלא מעצמם כמאמרו אליהם "החלצו מאתכם". וכמו כן, מדוע היתה זאת "נקמת ה'" במדין ולא נקמת בני ישראל – כי היסוד להצלחתם במלחמה היה בטהרת מעשיהם של חלוצי הצבא ופנחס בראשם. נביא את דבריו בקיצור: "אכן לפי מה שהקדמנו, כי יש בענין מלחמה זו מיחוש צודק, ולזה בא האלקים בנועם דבריו למשה נקום וגו', להעירך סדר המלחמה בסדר שבו יקיים דבר הנקמה אשר צוה ה'. לזה נתחכם ולא רצה לבחור אנשים על ידי הזולת, כי מי יודע האנשים אשר לא חשבו מחשבות און ולא טעו במכשול אומה זו. ויעץ ואמר להם שיחלצו מהעדה, פירוש הם מעצמם, כל מי שיודע עצמו שהוא בר לבב ונקי כפים ימסר לחשבון האלף למטה. ואולי כי רמז בתיבת "לאמר" ענין העריות, כאומרם ז"ל (סנהדרין נו, ב) לאמר זו גילוי עריות, שאמר להם שצריכים שיהיו החלוצים נקיים מהחטא, וכמו שגמר אומר אנשים לצבא, ואמרו רז"ל (במדב"ר טז, ה) כל אנשים צדיקים, באמצעות כן תהיה הנקמה באין מיחוש. ולזה לא רצה שיצאו כל ישראל לצבא, כי בדרך זה יש מיחוש מניעת הנקמה, ואדרבה להיפך כנזכר. ואומרו לתת נקמת ה', גם זה מההתחכמות להשגת הנקמה, שצוה אותם שתהיה כוונת הנקמה לקנאת ה' אשר גרמו ביטול מצותיו ורצונו יתברך, ולא להתנקם על המסובב מהחטא שמתו כמה מישראל. כי לכשתהיה הכוונה על זה אין במעשה מצוה להסתייע באמצעותה להנקם מאויב. והגם שה' אמר אליו נקמת בני ישראל, לא אמר אליו שיאמר לישראל לשון זה, אלא שדבריו היו עם משה נקום נקמת בני ישראל, ומשה נתחכם לעשות הדבר בדרך זה, לקיים הנקמה של ישראל שנצטווה עליה במאמר נקום".

לפי האמור ביאר האור החיים הקדוש (4ב) את בחירת פנחס לצאת בראש המערכה [ולא יהושע], וכיצד למרות זאת התקיים הציווי שנאמר למשה רבנו "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", שלכאורה משמעותו שינקום בעצמו: "וטעם שבחר בפנחס ולא יהושע וכדומה, גם זה מהתחכמות הנקמה, כי זה הוא אשר קינא ועשה בהם שפטים מופלאים, וסמוך הוא בכח מופלא להשמיד כל האומה הטמאה. גם אפשר שחש משה לקטרוג האנשים, למה לא מיחו בזונים, הגם שהם נקיים, לזה נתחכם ושלח המקנא קנאת ה' במסירת נפשו. ואולי כי דבר זה היה בלב תעלומות חכמה, שנקמת מדין צריכה להיות על ידי פנחס. והן האדון חשב לטובה שלא יכלים משה, לומר לו בפירוש שלח את פנחס, שזה יגיד שנפסל ח"ו הוא מהמעשה. לזה נתחכם ותלה הדבר ביד משה, ואמר לו נקום וגו', ומשה מעצמו ידע הנכון עשות וישלח פנחס, ובזה נעשית מחשבת ה' לטובה ולא נכלם משה ידיד ה'".

ד. "לא נפקד ממנו איש  לעבור עבירה" – טהרת המעשים במלחמת מדין

ואכן, בני ישראל זכו להצלחה בלתי משוערת במלחמת מדין, כי זכו לנהל את המערכה בתכלית הנקיות, ועם כל זאת לאחר מכן באו למשה רבנו וביקשו כפרה על שמץ עוון הרהורי העבירה שדבק בהם, כדברי הגמרא במסכת שבת (5ב)

"אמר להם משה, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון [רש"י: "של מעשה שטים לזנות את בנות מואב שמא כך עשיתם במדין, לכך אתם צריכים קרבן]. אמרו לו, וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ (5א). אמר להם, אם כן כפרה למה. אמרו לו, אם מדיי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו".

ובאור החיים הקדוש (5ד) הביא את דברי חז"ל (שיר השירים רבה א, ג) "שכך היה מנהגם באותה מלחמה, כשהיו מפשיטים תכשיטיהם היו טחין פניהם בטיט ורפש, והיו פורקין נזמיהם מהם שלא יסתכלו בהם". ולפי זה ביאר את לשון הכתוב (5א) "במה שסמך מאמר לפני ה' למאמר לבני ישראל, כי בני ישראל אלו ראויים להיות לפני ה'".

ה. "צרור את המדיינים" – שנאת ותיעוב החטא – מתיקוני התשובה

על פי המבואר לעיל יובן עומק הציווי (6א) "צרור את המדיינים", שנאמר בנפרד וקודם הציווי "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים". כפי שביאר האור החיים הקדוש (6ב) שלצורך הכשרת הצלחת הנקמה בשדה המערכה מול מדין, נדרש מהם להקדים לשנוא ולתעב את החטא: "נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעום טעם חטא הטבעי השולט באדם שלא לרצונו, לו יהיה שלא טעמו אלא בבחינת החושב קשה הוא להפרידו. ומה שלפנינו עם בני ישראל, טעמו עריבת הזנות, מהם במעשה, מהם במחשבה. ויעץ ה' ואמר צרור את המדיינים וגו', הכוונה בזה להקדים לשנוא המחטיאים, גם להתעיב הערב והטוב הבא מהם לאבד כל עץ נחמד, וכל מעיין מתוק וכל טוב הבא מהם, על אשר גרמו להם עשות רע. ובאמצעות מחשבה זו תהיה מתרחקת תאוות העבירה מהם, ותהיה להם לזרה. ובזה יתכפר עון הקודם במחשבת עבודה זרה, גם בארס תאות הניאוף, ולא יהיה בהם נגף.והוא מאמר הכתוב כאן, צרור את המדינים, פירוש יהיו לכם בגדר צר ואויב לשנאתם, ולשנוא כל הערב מהם להשחית עצם ולקלקל מעינותיהם זה, תמורת מה שהתאוו להם, וזו היא אחד מתקוני התשובה".

ולפי המבואר לעיל, הדברים מוטעמים כי ציווי זה היה הכרחי, על מנת לטהר ולזקק את מעשיהם בטרם יציאתם אלי קרב, בכדי שיזכו לנסים הנדרשים לנצח את אויביהם ולנקום את נקמת ה' במדין.

ו. הצלחת המערכה של בני ראובן ובני גד – בתנאי טהרת מעשיהם

על פי האמור, מבוארים דברי משה רבנו אל בני שבט ראובן וגד (8א), שהתנאי להצלחתם במלחמת כיבוש הארץ הוא "שתהיה מלחמתם להינקם באוייבי ה'" ו"תהיה כוונתם לקדש את השם בלבד", בתכלית הטהרה ונקיון המעשים. כדברי האור החיים הקדוש (8ב) "כוונת מאמר משה היא, לפי שראה שדעת בני גד ובני ראובן שרוצים לעבור עם ישראל, אינו אלא כדי שיתרצו ויחליטו להם נתינת הארצות, ולא לתכלית אחר, ודבר זה אין נכון לעשות כן, לענין הצלחת המלחמה. כי צריכים בני המלחמה שתהיה מלחמתם להינקם מאויבי ה', להכרית להם כל נשמה, ותקרא מלחמת חובת מצות ה'. וזה לך לשון רמב"ם (8ג) כל הנלחם בכל לבו וכו', ותהיה כוונתו לקדש ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצא לו שום נזק ולא תגיעהו רעה וכו', ויזכה לחיי עולם הבא". על כן האנשים ההמה כיון שאין הולכים אלא להתקיים בידם הארץ, יש מיחוש בחליצתם שלא תועיל, ואפשר שיהיו ניזוקים מהם", עיין שם בכל דבריו.

ז. ב' המלחמות  – הניצחון במלחמה החיצונית נגד האוייבים בזכות המלחמה הפנימית נגד היצר

והנה ה"כהן המשיח" היה נושא את דבריו בטרם יצאו למלחמה ואומר: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". והביא בספר נתיבות שלום (9) את שיטת הרמב"ם, שבדברים אלו היתה אזהרה שלא ירך לבם במלחמה, ועל כך השיג הראב"ד וכתב שאין זו אזהרה אלא הבטחה".  ובספר תולדו יעקב יוסף, ביאר כי הוקשה  להראב"ד "מה שייך להזהיר אל ירך לבבכם, מה יעשה אם הוא מתיירא".

ולפי יסודות הדברים דלעיל ביאר הנתיבות שלום את שיטת הרמב"ם, כי הפסוקים בפרשיות על המלחמה דיברו על ב' מלחמות – מלחמת היצר הרע, והמלחמה נגד אוייבי ישראל. ועל כן האזהרה היא "שלא יהיה זקוק לירא מן האויבים במלחמה הגשמית על ידי שישמור עצמו מן החטא ויזהר במלחמה הרוחנית נגד היצר הרע. כי על ידי שינצח במלחמה הפרטית, ממילא ינצח במלחמת הכלל עם אויבי ישראל" – וראה בדבריו דקדוקים נפלאים בלשונות הכתובים.

ח. "הדביקות בהשי"ת ועמל התורה בזמן המלחמה – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"

ממוצא הדברים נבין היאך היוצאים אלי קרב מסוגלים לעמוד בגודל המשימה המוטלת על כתפיהם – "ללון בעומקה של הלכה" גם בשדה המערכה, כדברי חז"ל במסכת מגילה (10א) שהמלאך נתגלה ליהושע בן נון בשעה שיצאו למלחמה לכבוש יריחו "אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה", וכאשר שאל יהושע "על איזה מהן באת", אמר לו המלאך: "עתה באתי", ו"מיד [רש"י: לא באותו הלילה, אלא בליל שצר על עי], וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה". ופירש רש"י את תשובת המלאך: "עתה באתי, על של עכשיו", דהיינו שהקטרוג היה על ביטול התורה בזמן המלחמה בלילה. והתוספות הביאו את פירוש הריב"ן: "עתה באתי, פירוש על תלמוד תורה באתי דכתיב ביה (דברים לא, יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת".

בביאור דברי הריב"ן, אמר רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז' [הובא בספר זכרון שמואל; 10ב] "דישנן שתי בחינות בתורה: האחת, תורה צוה לנו משה. והשניה ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. וענין הבחינה השניה הוא, שהתורה היא שירת החיים של האדם מישראל. התורה נוגעת במיתרים ובנימים העדינים ביותר של נפש האדם, זוהי בחינת השירה שיש בתורה. וזו הכוונה בתשובת המלאך עתה באתי על תלמוד דתורה דכתיב בה וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. כלומר, אמנם מצד הבחינה של תורה צוה לנו, מצד עצם מצות תלמוד תורה כשלעצמה, אפשר היה להם לישראל לפטור עצמם, משום שהיו עסוקים במלחמה כל היום. והתביעה לא היתה כל כך גדולה, ולא היה בא המלאך וחרבו שלופה בידו להוכיחם על כך. אבל מבחינת השירה שיש בתורה, אין שום הגבלות ואין שום פטורים. כי שירת התורה ממלאת את כל כולו של האדם, וכשיש שעה פנויה כל שהיא, האדם צריך לעסוק בתורה, והמצבים הקשים ביותר אינם פוטרים מעסק התורה. וזהו ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, והוא מה שאמרו חז"ל, מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, מלמד שלן בעומקה של הלכה. והיינו לא אך לימוד גרידא, אלא לינה בעומקה של הלכה. כי השירה של תורה באה לידי ביטוי דווקא בעומקה של הלכה, כאשר האדם משקיע כל כולו כל לבו נפשו ונשמתו בעסק התורה".