פרשת מצורע

א. תורת המצורע – תורתו של המוציא שם רע

הפסוקים הפותחים את פרשת מצורע (1א) טעונים ביאור.

• מדוע סדר טהרת המצורע נקבע בנפרד בפרשה זו, ולא במקומו הראוי בפרשת תזריע – היכן שנתבארו דיני טומאתו.

• מדוע נצרכה ההקדמה "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע", לפני פירוט סדר הטהרה.

• יש ליישב את הסתירה לכאורה בין הכתוב "וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן", אשר משמעו שהמצורע צריך לבוא אל הכהן, ובין הכתוב "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", שמשמעו כי הכהן הוא זה שבא אל המצורע.

• בלשון הכתוב נאמר "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ", וצריך ביאור מה ייתור הלשון "מִן הַצָּרוּעַ" בא ללמדנו.

לביאור הדברים נעיין בדברי חז"ל במסכת ערכין (1ב) אודות חומר עוון לשון הרע, ועל כך שנגע הצרעת נגרם בעוון לשון הרע והוצאת שם רע:

• רבי יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא, כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר.

• ואמר ר' יוסי בן זימרא, כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו.

• אמר ריש לקיש מאי דכתיב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.

•  אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור בעולם.

עוד מובא שם: "אמר רבי חמא ברבי חנינא, מה תקנתו של מספר לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו. רבי אחא ברבי חנינא אומר, סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מה תקנתו שלא יבוא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו".

בהמשך הסוגיא (2א) מבואר טעם עונשו של המצורע לשבת בדד מחוץ למחנה, וטעם כפרתו בהבאת ציפורים: "הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב. אמר רבי יהודה בן לוי, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפורים לטהרתו, אמר הקב"ה, הוא עושה מעשה פטיט [לשון קול היוצא בחשאי], לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט [שהצפרים צועקים בכל שעה]".

על פי דברי חז"ל שנגע הצרעת בא כתוצאה מעוון לשון הרע, ביאור האור החיים הקדוש (2ב) מה נרמז בשמות הנגעים: "הנה האומר דבר גנאי על חברו, הגם שאומר אמת, נקרא בעל לשון הרע, והאומר שקר נקרא מוציא שם רע. וכנגד ב' אלו אמר שאת או בהרת. שאת כנגד מוציא שם רע, ואמר שאת, על דרך לא תשא שמע שוא (שמות כג, א). בהרת כנגד לשון הרע, ואמר לשון בהרת, בהירות, שיורה הצדקת הדברים הנאמרים כי כנים הם, ואף על פי כן מאוסים הם ויסובבו הצרעת". ובהמשך דבריו הוסיף האור החיים הקדוש (2ג) לבאר: "מספחת הוא, פירוש אינו צרעת, ואף על פי כן צוה ה' לכבס בגדיו, שגם בחינה זו היא ענף מענפי הטומאה, אלא שטומאתה קלה. ואולי שזה ירמוז לאבק לשון הרע, כרמוז בדבריהם ז"ל (ערכין טו, ב) שאפילו לומר נורא בבית פלוני הוא אבק לשון הרע".

ב. "תורת המצורע" – רפואת הנפש היא השורש לרפואת הגוף

לעיל (1ב) הובאו דברי חז"ל "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע – תורתו של המוציא שם רע", ויש להבין מדוע נרמז ענין זה דווקא בזמן טהרתו.

התשובה לשאלה זו מתבארת על פי היסוד שרפואת הנפש היא השורש לרפואת הגוף, ומאחר וחולי הצרעת בגוף נגרם כתוצאה מחולי הנפש בעוון לשון הרע, גם רפואת הגוף מנגע הצרעת תלויה ברפואת הנפש על ידי חזרה בתשובה מעוון זה. ובזה מתורצות כל השאלות דלעיל, כפי שביארו רבותינו האור החיים הקדוש, האלשיך הקדוש, והכלי יקר, להלן תמצית מדבריהם:

• אור החיים הקדוש (3) – "להיות שהצרעת כפי הטבע תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף, ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם, ועושה רושם בבשרו, ודבר זה יסובבנו העצבון וצרות הלב ושממון השכל, והרפואה הטבעית לזה, היא הרחקות העצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו. והנה בבוא נגע צרעת על האדם, יכול אדם לומר כי חולי טבעי הוא אשר יקרה להאדם, ובאמור לו כי הוא זה בשביל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק הדברים. לזה נתחכם אל עליון וצוה שיסגר המצורע בדד ישב, ודברים אלו הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבה יולידו הנגע מחדש. וכאשר יראה האדם, שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים, אף על פי כן על ידי שהרהר תשובה והתוודה חטאתו כי בעוונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו, וישוב מחטאתו ויטהר לשונו, ויראה כי הפך הנגע את עינו. בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה, שלא בא לו הנגע אלא לצד שדיבר לשון הרע. והוא אומרו זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת מוציא שם רע, והכרת הדבר והוכחתו בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ. שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו כנזכר, אף על פי כן נטהר. בזה ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה, ולא מקרה הטבעי כחושבי מחשבות און, וישמור פיו ולשונו. והוא מה שגמר אומר נרפא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ, פירוש מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו".

לתוספת נופך וביאור בדבריו, ראה בהרחבה בספר לאור החיים (4).

• אלשיך הקדוש (5) – "כי בראות כי טמא הוא יסגירנו הכהן, למען יתן אל לבו כי לא בדרך טבע נסגר, כי הלא את המצורע בדרך טבע יצוה הרופא לטייל ולצאת במקום ירחב לבו לתקן עיפוש דמו, ושלא יסגר כי שם יתעפש אז יותר.

 אך בראותו כי אדרבה יאסר, אז יתן אל לבו ואמור יאמר, אין זה כי אם רוע לב אשר הרעותי, ותייסרני רעתי כי שמו אותי בבור למזכיר עון תחת היותי משלח מדנים בין אחים, בהתערב דעתי עם בני אדם בשוט לשון, תחבא עתה למען תקן את אשר עותה, במקום שאין אנשים, ותאנק דום תחת היות מדברת גדולות. ועל פי הדברים האלה יכוין לבו, יקשיב אזנו, וישוב אל ה' וירחמהו. וכי יראנו הכהן והנה נרפא נגע הצרעת, כי מן השמים הסירו המסובב בהסיר הסבה ורפאוהו פעם בהסגר אחת אם רבתה תשובתו בימים ההם, ופעם בשני הסגרים כי ישוב לאטו. אז ידון דינו למזור כי רפואות תעלה העלה". וראה בדבריו ישוב נפלא לשבע ההערות שהעיר בדיוק הכתובים בפרשה זו.

• כלי יקר (6א) – "לצרעת זה אין תרופה בדרך הטבע, להודיעו כי יד ה' עשתה זאת, וצרעת נעמן יוכיח שנלאו חכמי הרופאים מלבקש לו תרופה. ואם כן בהכרח ישיב אל לבו החוטא לסור מדרכו הרעה, ונגע שם העוון שהוא נוגע בכבוד שמים כביכול או בכבוד הבריות. והצרעת מכריחו שבעל כרחו שלא בטובתו יובא אל הכהן לבקש ממנו רפואה לדעת מוסר השכל. כי אילו הלך מתחילה מרצונו לבקש תורה משפתי כהן, ולהיות מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ושלא לשלח מדנים בין אחים בשוט לשונו, אז לא היה בא לידי צרעת זה. ומאחר שלא עשה זה מרצונו בהיותו בריא, הנה עכשיו והובא אל הכהן בעל כרחו לבקש ממנו דרך התשובה".

בספר כל הכתוב לחיים (6ב) הביא את יסודות הדברים בשם האריז"ל: "על פי הטבע, הצרעת בא מתגבורת המרה השחורה, והרפואה לזה מהטבע לשבת בהתחברות בני אדם. והתורה הקדושה צוותה בדד ישב, למען הראות, כי אין הדבר מצד הטבע רק בהשגחה פרטית והחטא גורם. ואם ישוב בתשובה ושב ורפא לו גם בשבתו בדד. וזהו כוונת המקרא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, כי שם משכנו של המצורע שנידון בשילוח. והטעם, כי מתוך זה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת, אינו מן הטבע אלא מן הצרוע, מעשיו רחקוהו ומעשיו יקרבוהו".

ג. תשובתו השלימה של המצורע – שמחה מתוך הכנעה גמורה

על פי דברי האור החיים הקדוש ביאר בספר מאור ושמש (7ב), את לשון הכתוב "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ", ולכאורה המלה "וְהִנֵּה" מיותרת, והיה לו לומר וְרָאָה הַכֹּהֵן שנִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת". וביאר על פי יסודות הדברים שנתבארו לעיל: "בוודאי מדרכי תשובה להיות לבו נשבר מאד מחמת מרירות החטא. אבל קשה על זה, כי על ידי שבירת לבו ועצבון על עוונו יגבר החולי יותר, כי כן מדרך הטבע כנ"ל. אבל זאת הוא באמת מי שמשבר לבו לגמרי בהכנעה גמורה לפני הבורא יתברך, בודאי יבוא לו שמחה גמורה מזה העצבות.

ופירוש הפסוק כך הוא, ויצא הכהן וראה והנה, ואין וְהִנֵּה אלא לשון שמחה, כידוע במדרש (במדבר רבה ג, ד) על פסוק (שמות ד, יד) והנה אהרן אחיך וגו' וראך ושמח בלבו, וזהו הפירוש שראה הכהן וְהִנֵּה, דהיינו זה המצורע נשבר לבו בקרבו כל כך, עד שבא גם כן לשמחה מחמת תשובה. אז נרפא הנגע בודאי שמחל לו הקב"ה, כי בודאי עשה תשובה נכונה כתיקונו כמובן".

ד. "ברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברופאים"

יסודות הדברים שנתבארו לעיל כי רפואת הנפש היא השורש לרפואת הגוף מפורשים בדברי הרמב"ן (8א) כי הצדיקים בעלי המעלה היו הולכים בעת מחלתם אל הנביאים, בכדי לברר מהו העוון שגרם למחלה: "והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך ה' לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו, כו) כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מלכים  כ ב, ג), ואמר הכתוב (דברי הימים ב טז, יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש ה'. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ. אבל הדורש ה' בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה', אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו".

בהמשך דבריו, הוסיף הרמב"ן בטעם הדבר, היות ו"האדם יחלה כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו, ויתרפא ברצון השי"ת" – כאשר יחזור בתשובה שלימה, וסיים: "אבל ברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברופאים".

ה. נגע הצרעת בזמן הזה – זוהמת הנפש שתתגלה לאחר יציאתה מהגוף

גם בזמן הזה שאין צרעת, עדיין גדול עוון לשון הרע, כמבואר בספר שמירת הלשון (9) כי הצרעת "דבוקה בנפש", ואם לא ישוב החוטא בתשובה, בעולם הזה אמנם קלונו מכוסה, אך לאחר שתצא הנפש מהגוף, תתגלה זוהמתה לעין כל, ותצטרך לישב בדד למעלה מחוץ למחנה ישראל: "עתה, בעוונותינו הרבים, שאין לנו לא מקדש ולא קרבנות ולא כהן מטהר, אם היה הקדוש ברוך הוא מביא את הנגעים על גופו, היה נשאר בטומאתו לעד, ולא היה אפשר לו להינקות מזה, על כן נשארה טומאת הנגע שבא על ידי חטא זה דבוקה רק בנפשו ואין בולטת על גופו מבחוץ. וזהו כוונת המדרש (הובא בילקוט פרשת מצרע בשם ר' ינאי) "שמר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו", מצרעת נפשו, כי הנגע והצרעת דבוקה בנפש.

 על כן האדם המרגל בחטא זה, חס ושלום, צריך להתאונן תמיד על נפשו, כי אף שמחפה עליו הקב"ה בזה העולם ואינו מראה קלונו לכל, על כל פנים אחר פטירתו, שתצא הנפש מהגוף, תתגלה זוהמת צרעתו לעיני הכל, וכל עוד שתהא דבוקה חלאת הזוהמא הזו בנפש, בודאי לא יבוא מנגע בהיכל ה' בגן עדן. ויצטרך לישב בדד למעלה חוץ למחנה ישראל, שהוא מקום הקליפות והחיצונים, אם לא עשה תשובה כראוי".

בהמשך דבריו, מבואר הסבר נוסף, מה עונשו של המצורע בזמן הזה, שאי אפשר להוציאו אל מחוץ למחנה: "ועוד מצאתי תירוץ לקושיא הנ"ל בספר דבר שבקדושה בשם "ספר הקנה", וזה לשונו: ראה והבן, שכל המוציא לשון הרע מפיו נדון בצרעת וגו', אמר לו רבי, אם כן, כל ישראל יהיו מצורעים, שהרי בעוון לשון הרע גלו ישראל וכו'. אמר לו, שקולה העניות כצרעת, והרי הוא עני, הנמסר בידי אדם [פירוש, ועל ידי זה תוסר ממנו הגאווה, שהיא על פי רוב הסיבה העיקרית ללשון הרע, כמו שכתב רבנו יונה בשערי תשובה] ועיין שם עוד ענין נורא בזה. וכן איתא בתיקוני זוהר, דעוון זה גורם, חס ושלום, לעניות. על כן, מי שרוצה לחיות בטובה ישמר עצמו".

ו. חומר עוון לשון הרע יותר משאר האיסורים – והדרכים לתיקונו

האדמו"ר רבי שלום נח ברזובסקי, ביאר בספרו נתיבות שלום (10) את חומר עוון לשון הרע [ראה לעיל (1ב) מאמרי חז"ל בזה], מפני חביבותם של ישראל שנקראים "בנים" למקום "וכביכול אין הקב"ה סובל שמדברים סרה בבניו, כשם שאין אב יכול לסבול שמדברים רעה על בנו. וזהו חומר הפגם של לשון הרע, לא רק בעצם הפגיעה בחברו על ידי שמספר לשון הרע, שלגבי חלק זה מה שייך לומר שאין לו תקנה, הרי יכול לפייס אותו. אלא עיקר הפגם הוא כלפי שמיא, שגרם צער למעלה, בעצם העובדה שדיבר סרה על בניו של הקב"ה, וגם אם יפייס את חברו ויתקן את החלק שבין אדם לחברו, לא מתקן פגם חמור זה". ולכן יש בעוון לשון הרע כפירה בעיקרי האמונה, כי "בנים אתם לה'".

וראה עוד בדבריו שם הדרכים לתיקון עוון לשון הרע, בקיום מצות ואהבת לרעך כמוך, ובעסק התורה.