פרשת נח

החטא ועונשו

א. חטא דור המבול – ותשחת הארץ לפני האלוקים

בתחילת פרשת נח (1ב), הוזכרו בתורה הסיבות שבגינם גזר הקב"ה להביא מבול לעולם, למרות שגם בסוף פרשת בראשית (1א) כבר נאמר שהקב"ה ראה את רעת האדם בארץ ואמר "אמחה את האדם".

האור החיים הקדוש (1ג) עמד על השינויים והדיוקים בלשונות הכתובים שבין שתי הפרשיות, הדורשים הסבר, כפי שהסביר בספר לאור באור החיים (1ד).

• מדוע ציין הכתוב בפרשתנו שוב כי "ותישחת הארץ". ואם נאמר כי החידוש כאן הוא באמירה כי "מלאה הארץ חמס", הרי שיש לתמוה מדוע לא פורטו הדברים במקום אחד שיכלול את הכל.
• בפרשה הקודמת נאמר "ויאמר ה' אמחה את האדם" ואילו בפסוק בפרשה דנא נאמר "וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה". הכלל הוא כי המילה ה' (הוי"ה) מבטאת את מידת הרחמים ואילו המילה "אלוקים" מבטאת את תוקפו של ה' וכוחו, כלומר את מידת הדין. ובכן "למה בפרשה הקודמת אמר שֵם רחמים וכאן אמר שֵם אלוקים".
• מה פשר המונח "ותישחת הארץ לפני האלוקים". הן כל תופעה מתרחשת "לפני האלוקים" ואין נסתר מנגד עיניו.

זאת ועוד, מדוע היה צריך לומר בפסוק י"ב "וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה", לאחר שנאמר בפסוק י"א כי הארץ נשחתה "לפני האלקים".

ב. העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור – והקב"ה "נושא עוון"

בביאור הדברים נעמיק בדברי חז"ל והזוהר הקדוש, על מהות ה"קטיגור" הנברא מכל חטא – מהיכן שואב את חיותו, וכיצד הקב"ה נוהג עמו.

במסכת אבות (1ה) אמר רבי אליעזר בן יעקב: "העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד. והעובר עברה אחת, קונה לו קטיגור אחד". עוד אמרו חז"ל במסכת סוטה (1ו) "כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נח, ח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ. וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה, מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, שנאמר (איות בו, יח) יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ".

ומבואר כי החטא יוצר "קטיגור" – מציאות רוחנית ה"מלפפת" ומלווה את האדם ו"הולכת לפניו".

הדברים מתבארים על פי מה שכתב הזוהר הקדוש (2א) שכל מצוה "עולה ועומדת לפני הקב"ה, ואומרת אני מפלוני שעשה אותי, והקב"ה ממנה אותה לפניו להשגיח בה בכל יום להיטיב לאדם בשבילה. עבר האדם על דברי תורה, העבירה ההיא עולה לפניו, ואומרת אני מפלוני שעשה אותי, והקב"ה ממנה אותה, ועומדת שם להשגיח בה לכלות אותו" [פירוש הסולם]. האור החיים הקדוש (2ב) הוסיף בביאור הדברים, שה"קטיגור" הנברא על ידי החטא הוא "מלאך משחית", התובע מהקב"ה להיפרע מהחוטא [ויבואר להלן בהרחבה].

אך כמובן, המשחית לא יכול עשות דבר "קודם שישפוט שופט כל הארץ, שה' מונעם מעשות רע, והוא סוד פירוש נושא עון (במדבר יד, יח). ואחר שישפוט האלקים, אז ישלחם ביד פשעם שהם קטיגורים שנבראים במעשיהם הרעים כאומרו תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ". כלומר, הקב"ה לא מניח למלאך המשחית לבצע את זממו, מפני שאפשר שהעוון ימחל. ורק לאחר משפט השי"ת, מתאפשר לאותם "קטיגורים שנבראים במעשיהם הרעים" למלא רצונם.

על פי זה יישב האור החיים הקדוש את הקושיות שהקשה: "ויש לך לדעת כי הגם שימנע ה' המקטרג מהזיק לעושהו, עם כל זה כשירבה יקבול שלא יסבול עוד, וידחוק למהר מעשהו לאבד בעליו קודם שיגמור דינו, כי משפטו מפורש. והוא אומרו ותשחת הארץ לפני האלקים, פירוש קודם שיגמור דינם, נשחתה הארץ. פירוש, משלו בה משחיתים לצד מעשיהם. וטעם הודעת כל הכתובים הוא לומר, כי זולת זה, היה ה' מאריך אפו זמן מה. והגם שאמר בפרשה הקודמת ויאמר ה' אמחה את האדם וגו', עם כל זה ינחם ה' על הרעה, והיה מאריך אפו. אלא לצד הפלגת המשחית, והוא אומרו וירא אלקים וגו', והנה נשחתה בהפלגה. לטעם זה מיהר ה' לומר לנח עשה לך וגו'. וטעם שהזכיר בפרשה זו שם אלקים, הראה כי גם מידת רחמים נתהפכה למידת הדין לצד מעשה הרשעים".

בגלל ההשחתה הרבה של דור המבול, דחקו המקטרגים" שנבראו מההשחתה בהקב"ה למהר לאבד את החוטאים. ולכן למרות שחטאי דור המבול כבר נאמרו בפרשת בראשית, הם נזכרו בשנית קודם הציווי לנח לבנות את התיבה. כי בגלל "הפלגת המשחית" – ריבוי החטאים, מיהר הקב"ה לשופטם ולהתיר למשחיתים לבצע את זממם.

והיינו ההשחתה הרבה "לפני האלקים" – "פירוש קודם שיגמור דינם", וזה גרם לכך נשחתה הארץ ומשלו בה משחיתים מחמת מעשיהם". ובשל כך נזכר בפרשת נח השם "אלקים", להראות שמגודל ההשחתה, גם מידת הרחמים, בבחינת "נושא עוון", שהקב"ה סובל בקשת הקטיגורים, נהפכה למידת הדין, ונגזרה הכליה במבול.

ג. תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ – החטא עצמו יפרע מעושהו

האור החיים הקדוש הרחיב את היריעה במקומות נוספים, לבאר את מציאות החטא שבעטיו נברא "מלאך משחית", שהוא עצמו תובע לייסר ולהעניש את החוטא על מעשיו. כלומר, העוון הוא המוליד חולי וייסורים.

הדברים מיוסדים על מאמר הגמרא במסכת שבת (2ג) "אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עוון".

דברי הנביא ירמיהו (2ד) "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ". ופירש רש"י: "סוף שרעתך תביא עליך יסורים".

וכן דברי הנביא ישעיה (3א) "כִּי הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ". ופירש הרד"ק: "ותמוגגנו – ענין המסיסה ואמר ביד עונינו כי לא אתה עשית אלא עוונינו".

וביאר אור החיים הקדוש (3ב) לפי זה את ייתור לשון הכתוב "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ", האמור בפרשת חטא העגל: "כי החטא בעצמו הוא יפרע מעושהו, כי אחיזת הרע היא עצמה תאבד אוהביה ושונאי הקדושה". וסיים: "ודבר זה יהיה לבן דעת לפקוח עיניים עיוורות, לשנוא בחינת הרע ולאהוב מדרגת הקדושה, אהבת הטוב במה שהוא טוב".

ובפרשת עקב הוסיף אור החיים הקדוש (3ג) בביאור הפסוק "וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ", ותמוה ביותר מה פשר "לקיחת" החטא. וכתב האור החיים הקדוש: "רמז שבמעשהו בעגל פעל גם כן בבחינת החטא, ושרף כח הרע שנעשה ממעשיהם". השל"ה הקדוש (3ד) הוסיף נופך בביאור הדברים: "לכאורה קשה, איך אפשר לשרף החטא שאין בו ממש. ואם קאי על העגל, היה לו לומר בקצרה "ואת העגל אשר עשיתם". כבר הארכתי במקום אחר, כי כל מצוה שאדם עושה וכל עברה שאדם עושה נעשה ממנו מלאך. מן המצוה מלאך קדוש, ומן העברה מלאך משחית. הרי שהמצוה והעברה ישנה בפעל עומד. ובעל תשובה צריך לראות שיתבטל המלאך המשחית העומד, וזהו "ואת חטאתכם אשר עשיתם [את העגל] לקחתי", גם כן ושרפתיו".

האור החיים הקדוש השלים את היריעה בביאור הדברים במקומות נוספים:

• בפרשת אחרי מות (3ה) כתב: "כי מפעולת הרע יתהווה הקטיגור אשר ישלם לאיש כמעשהו, ואמרו ז"ל כי תשלום הדין הוא כל מלאך מחבל שנברא מכל עבירה, בא ומשתלם מעושהו עד שכלה באמצעות פעולת היסורים. כי הוא מתמעט והולך, וכשכלה כח פועל הרע הוא נאבד. ושפט ה' דבר זה בצדק, כדי שישתלם כל אחד כפי מעשיו בכיוון מופלא, כי כפי כח הנעשה במעשה הרע יהיה בנברא".
• בפרשת כי תבוא (4א) בביאור הקללות האמורים בתוכחה: "העובר אפילו עבירה אחת, קונה לו חלק רע שיהיה נדבק בנפשו לטמאה, והוא סוד תחלואי הנפש כידוע. גם קללת שחפת וקדחת, הם דברים המסובבים מהעבירות, על דרך אומרם בגמרא (2ג; שבת נה, א) אמר רבי אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון, כי העוון יוליד תחלואים בגוף, כאומרו (ירמיה ב יט) תיסרך רעתך וגו'. וכן אומרו והיו שמיך וגו', על דרך אומרם ז"ל (הקדמת הזוהר דף ו, ב) שבאמצעות העבירות יסתתמו פתחי ההשפעות, בסוד ונהר יחרב ויבש (איוב יד, יא). וכן אומרו יתנך ה' נגף וגו', גם זה יסובבו העבירות, כרמוז בפסוק (קהלת ח ט) אשר שלט האדם באדם לרע לו, פירוש לסיבת הרע אשר לו דבוקה בו, כרמוז במאמר ידבק ה' בך את הדבר. וכן כל הקללות האמורים בענין יסובבו ממעשה הרע".

וכן מבואר בדברי האלשיך הקדוש (4ב) שכח הטומאה הנברא מהעבירה "הוא גם הוא, המייסר את האדם בעולם הזה בתוכחות על עוון, בכל חולי וכל מכה הבאה עליו. וגם בגיהנם הן הם המייסרים את עושיהם. וכן כל חולי ומכה הבאים על בני אדם גם בני איש, מנייהו הוו".

וראה עוד בדברי אור החיים הקדוש (4ג) במה שביאר לפי האמור את טעם מצות ה"סמיכה" על הקרבנות.

ד. נושא עוון – הקב"ה "נושא" את המשחית ולא נותן לו להזיק

כאמור לעיל, בדברי האור החיים הקדוש בפרשת נח (2ב), נתבאר הסבר מחודש במידת הקב"ה "נושא עוון" – לסבול את המלאך המשחית ולפרנסו, ולא לתת לו לבצע את זממו.

הרמ"ק הוסיף בספרו תומר דבורה (5) ביאור מהי מידת "נושא עוון", ועד מתי הקב"ה "נושא עוון": "כמו שהוא [הקב"ה] זן העולם כולו, [כך] זן ומפרנס המשחית הזה, עד שיהיה אחד משלשה דברים: או שישוב החוטא בתשובה ויכלהו ויבטלהו בסיגופיו. או יבטלהו שופט צדק ביסורים ומיתה. או ילך בגיהנם ושם יפרע חובו". וסיים: "אם כן הרי זו מדת סבלנות גדולה, שיזון ויפרנס בריה רעה שברא החוטא, עד שישוב. ומזה ילמוד האדם, כמה צריך שיהיה סבלן, לסבול עול חברו ורעותיו שהרע, עד שיעור כזה, שעדיין רעתו שחטא נגדו קיימת, והוא יסבול עד יתקן חברו או עד שיתבטל מאליו, וכיוצא בזה".

רבי אלעזר אזכרי, ביאר בספר חרדים (7ב) כי השב בתשובה "שוחט כל אותם מלאכים משחיתים אשר הוא ברא בפשעיו", ועל ידי שחיטת אלה מתקדש שמו של הקב"ה.

ה. הבא לטהר – מסייעים בידו להכניע את כוחות הרע שנבראו מהחטא

אמנם יש עצה נוספת, כיצד נכניע את  כוחות הרע הטמונים בחטא.

בדברי האור החיים הקדוש (8א) מבוארים הפסוקים "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". שרמז הכתוב ל"מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבבו מורך". ובמלחמה זו, לאחר הכשלון בעבירות רבות "יתווספו בו כוחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים". ולכן אין לחשוש מ"כוחות הרע שנתווספו ממנו מצד מעשיו הרעים, כי ה' אלקיך עמך – כוחו גדול להצילך. כי כשבא אדם ליטהר [כדברי הגמרא (8א) "בא לטהר מסייעים אותו"], ימינו יתברך מקבלתו, ונדבק לה' והוא יכניע מיצריו".

יתכן כי האור החיים הקדוש רמז בדבריו "כי כשבא אדם ליטהר ימינו יתברך מקבלתו", לדרך ההצלה מידי היצר הרע באמצעות התורה הקדושה שניתנה בימינו של הקב"ה וכמו שכתב האור החיים הקדוש (8ג) בביאור הפסוק "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה", שהכוונה להצלה מהיצר הרע ב"לדברים שבאמצעותם יצילהו ה', והוא על דרך אומרם ז"ל (קידושין ל, ב) אמר הקב"ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין, שהוא התורה, והוא אומרו ויוציאנו ה' וגו' ביד חזקה, זו תורה שניתנה מימינו של הקב"ה, דכתיב (דברים לג ב) מימינו אש דת למו".

ו. העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור – הגורר לעבירה נוספת

בדברי המשנה (1ה) "העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור", מבואר כי בחטא טמון כח נוסף, הגורם להתדרדרות להוסיף ולחטוא "והוא סוד המאמר (8ד) "עבירה גוררת עבירה".

באור החיים הקדוש (8ה) הוסיף בביאור הדברים: "אם עבר על מצוה אחת תוליד בו כח החפץ רשע, והוא סוד מאמר עבירה גוררת עבירה. והאריכו בזה אנשי אמת, לומר כי על ידי עבירה אחת קונה קטיגור אחד, ונוסף גם הוא על כח הרע הראשון להחטיאו, וכן שנים, וכן שלשה, כי ירבה לחטוא יגדל בו ההסתה".

וביאר לפי זה (9א) היאך נכשל דוד המלך במנין בני ישראל: "לפי מה שקדם מדבריהם, העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד, והוא מין העון ממש כמעשהו, ולזה נברא מלאך רע מסית שמו והסיתו והטעהו לעשות כן, בסוד אומרם עבירה גוררת עבירה. ותמצא כי העוון עשה דוגמתו, שכשם שדברי דוד שאמר (שמואל א, כב) ה' הסיתך, כשגגה היתה ממנו וחס ושלום, שנתכוון לדבר מילין לצד עילאה חלילה, ומי עבד ירא מאלקיו כדוד, אלא שגגה היא, כמו כן לא הוסת מהמסית לעשות דבר בלתי הגון כמזיד".

להשלמת היריעה, נעיין בדברי מהר"ח מוולוז'ין, בספרו נפש החיים (9ב) בביאור ענין "עבירה גוררת עבירה", ובמה שכתב "אם הוא מטמא עצמו למטה, מתעוררת רוח טומאה למעלה ובאה ושורה עליו".

ז. העושה מצוה אחת קונה לו סניגור – במעשה טוב יתאווה לטוב – סוד "טעמו וראו כי טוב ה'"

זה לעומת זה ברא הקב"ה את הטוב לעומת הרע.

ועל כן גם להיפך, בעשות מצוה קונה לו "סניגור" המתאווה לטוב, והיינו סוד "טעמו וראו כי טוב ה'", כדברי אור החיים הקדוש בפרשת ניצבים (10א) "וקרא למעשה הרע ראש ולענה, לצד שהעבירות טעמם ראש ולענה, בסוד תיסרך רעתך (ירמיה ב יט). ולהיפך, במעשה הטוב, בסוד טעמו וראו כי טוב ה' (תהלים לד ט)".

וכן מבואר בדברי אור החיים הקדוש בפרשת יתרו (10 ב) "אם יתחיל לשמוע התורה, משם ואילך הוא יתאווה לשמוע עוד. והוא אומרו אם שמוע עתה, אני מבטיחכם כי תשמעו מעצמכם כשתטעמו טעמה, כאומר טעמו וראו כי טוב ה'".