פרשת פקודי

חטא העגל ותיקוניו

חטא עבודה זרה שקול כנגד כל התורה כולה

א.  בדברי חז"ל מבואר גודל החטא והפגם בעבודה זרה, כדברי הגמרא במסכת הוריות (1א) "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות, הוי אומר זו עבודת כוכבים". ופירש רש"י: "שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה".

וכן מבואר במסכת חולין (1ב) ובספרי (1ג) "חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה".

ביאור חטא העגל והחוטאים בו

ב. על פי האמור בדברי חז"ל, נעיין בביאוריו של האור החיים הקדוש (1ה) לפרשת חטא העגל, מה היה חטא ומי היו החוטאים בו. עיקרם של דברים, שלא כפרו במציאות הבורא, אלא שביקשו להם "אמצעי" לעבוד דרכו את הקב"ה: "לצד כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים הוא נעלם וגבוה מאד, ויקר להם מקרה רע באין משגיח עליהם, לזה יעשו כח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם. ולעולם לא מרדו בסיבה ראשונה אלא שרצו באמצעי. ואולי שחשבו שלא צוה ה' על איסור האמצעי אלא כל עוד שיהיה משה". ומדוקדק כן בלשון הכתוב, שאמרו "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", כי "אדרבה בדבריהם אלו גילו דעתם שאינם משתחווים ועושים אלוה, אלא להמוציאם מארץ מצרים, ונתכוונו בדיבור זה להכין בו בחינת האלוהות שהוא המוציא. ונתחכמו לעשות הדבר להמשיך כח עליון בדבר המתקיים, ויהיה מצוי תמיד לפניהם. ולעולם לא עקרו אנכי ה' וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אלא אמרו אלה וגו'". בהמשך דבריו ביאר האור החיים: "כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה, שאם הסכימו הרי גם המה עשו שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו, ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' לבם שלא נטה אחר הרע, והמפורסמים בדבר הם בני לוי. והנה אחר שנעשה העגל בהכרח לומר שחלק מישראל טעו אחריו, דכתיב (להלן פסוק כח) ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש, ובהכרח שמישראל נפלו, כמובן מאומרו (שם פסוק כז) הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו, אם כן בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים ובהתראה".

אך זו כמובן היתה טעות גמורה, כפי שביאר האור החיים הקדוש בפרשת יתרו (2ד), שגם עבודה דרך "אמצעי", נכללת באיסור עבודה זרה האמור בתורה.

עוד מבואר בדברי האור החיים הקדוש (2א) כי בחטא העגל היו ג' חלקים, כמדוקדק בלשון הכתוב "עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", והם כנגד דיבור, מחשבה, ומעשה: "והתחיל במחשבה ואמר עָשׂוּ לָהֶם, הרי מחשבה מעת שעשאוהו חשבו בעבודה זרה, והוא מה שדייק באומרו לָהֶם. כנגד המעשה אמר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ, אין לך מעשה גדול מזה. כנגד הדיבור, אמר וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

על כל פרטי החטא במעשה העגל בא התיקון במעשה המשכן

ג. חז"ל הודיעונו כי הציווי לבנות את המשכן היה "עדות לישראל שוויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו בישראל", כמובא ברש"י בתחילת פרשת פקודי (3א).

בהטעמת הדברים כתב רבנו בחיי (3ב) "לפי שלא היתה כוונתם לעבודה זרה אלא שביקשוהו למנהיג, לכך נמחל להם העוון. והראיה שנמחל להם מיד, ששרתה שכינה במשכן, כי זה היה מופת ועדות שנמחל להם העוון. ולכך נקרא אהל מועד שבמדבר משכן, מלשון שכינה, ונקרא המשכן משכן העדות. ודרשו חז"ל (תנחומא פקודי ו) חטאו באלה ונתרצו באלה, חטאו באֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות לב, ד), ונתרצו באֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן".

בקיום הציווי לעשות משכן נעשה תיקון מושלם לכל פרטי החטא שחטאו בעגל, כפי שפירש האור החיים הקדוש (3ג) "עוד ירמוז באומרו אלה, על דרך אומרם ז"ל (ויק"ר כא, ה) אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצות, כי צריך האדם לתקן החטא בדוגמא. וכשתדקדק תמצא כי כל פרטי עוון העגל בא כנגדן במשכן, הם נתאוו תאוה אלהים אשר ילכו לפניהם (שמות לב, א), הנה הנם הכינו מקום לה' אלקים אמת להיות לפניהם. הם בנו מזבח והעלו עולות (שם פסוק ו), הנה הנם הכינו מזבח להעלות עולות ושלמים לה'. הם נתנו זהבם, הנה הנם נתנו זהבם וכספם וכל כלי חמדתם לה'. הם פרקו נזמיהם, הנה הנם הביאו האנשים על הנשים, לא נזם לבד, אלא כל עדים מעליהם וכל כלי חמדה, וכמו שפירשנו בפרשת ויקהל. הם עשו ממונים עליו לעשותו, הנה הנם פקדו בצלאל לעשות וכו'. [הם] אמרו אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, הנה אֵלֶּה פְקוּדֵי לכפרה".

זאת ועוד, לעיל [אות ב] נתבאר בדברי האור החיים הקדוש, כי בני ישראל חטאו בעגל במחשבה, בדיבור ובמעשה. והתיקון לכל חלקי חטא זה היה בתרומה ובבניית המשכן, כדברי האור החיים הקדוש (4ג) "לצד שחטאו בעגל, במחשבה, ובדיבור, ובמעשה, וכמו שפירשתי שם, ובבחינת כל אחת כפרו בכל התורה כולה. אשר על כן בתיקון, היו שלשתם יחד. הנדבה הוא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצות ה'. וכנגד שלשתם אמר הכתוב שעשו כאשר צוה ה' את משה, כי תיקנו שלש הדרגות הרע".

הדברים מפורשים גם בלשון הכתוב (4ב) "וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ", כפי שביאר האור החיים הקדוש שם: "ובזה נשרף ונפזר אפרו של חטא העגל, כי המשכן היה כפרה על חטא העגל, כמבואר לעיל.

עוד פירש האור החיים הקדוש (4א) "עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (שמו"ר נא, ח) שהמשכן היה כפרה על מעשה העגל, עוד אמרו בחולין (1ב) כי שקולה עבודה זרה ככל התורה כולה, והוא אומרו אֵלֶּה פְקוּדֵי, פירוש על דרך שתרגם אונקלוס (ויקרא כז, לד), אלה המצות אלין פקודיא, המצות שתלויים במשכן משכן העדות, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה, פירוש כל המצות שבתורה שנצטווה משה, כולם ישנם במצות המשכן (תנחומא פקודי ב). ובזה יכפר המשכן על העגל ששקול כנגד כל התורה". ביאור הדברים, פקודי המשכן, פירושו המצוות התלויות במשכן העדות. אשר פוקד על פי משה, היינו התורה שנצטווינו על פיו, כלולה במשכן [כמבואר בדברי האור החיים הקדוש לקמן], כי המשכן כולל את כל המצוות, ועל ידו הרי הם מתכפרים על חטא העגל שעבדו ישראל עבודה זרה, ששקולה כנגד כל התורה.

וסיים האור החיים הקדוש: "ואולי שנתכוון לרמוז הענין בחשבון פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן שעולה תרי"ה, והם תרי"ג מצות וב' הלוחות. ומעתה אֵלֶּה תשכחנה כי נתקן בפְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן". כלומר, מעשה העגל נתקן ב"פקודי המשכן", המרמז לתרי"ג מצוות ושתי לוחות הברית".

מחילת עוון העגל נרמזה בשם בצלאל

ד. כדברי האור החיים הקדוש (5א) "בְּצַלְאֵל שעשה צל לא-ל, בֶּן אוּרִי שעשה מקום לאשר אור לו, בֶן חוּר שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל, כאומרם ז"ל (תנחומא פקודי, ו) בפסוק משכן העדות עדות לכל שנמחל להם עוון העגל, הרי שנרשם בו הדבר בשמו ושם אבותיו".

בחטא העגל גרמו פירוד בין קודשא בריך הוא ושכינתיה – התיקון במצות מחצית השקל לייחד "הנפרד והנחלק"

ה. בדברי האור החיים הקדוש נתבארו עניינים נוספים שהיה בהם תיקונים לפגם הנורא בחטא העגל.

בראשם, מצות מחצית השקל, שבה נצטוו מייד לאחר הריצוי על חטא העגל והציווי לבנות את המשכן, וביאר האור החיים הקדוש (6א) "על ידי מעשה העגל שהוא כנגד כל התורה כולה, יסובבו הפרדת השכינה בשורשי בחינת כל נשמות ישראל. לזה צוה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם לשוב ליחדם יחד. ולהכרת הדבר הראהו כמין מטבע של אש מתחת כסא כבודו, כי שם בחינת שורשי נשמות בני ישראל" [עיין בכל דבריו שם].

על פי האמור, ביאר האור החיים הקדוש (5ב) את לשון הציווי על מחצית השקל "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם", וזה לשונו: "להיות שמצוה זו באה אחר מעשה העגל, וכמו שדייק הכתוב באומרו (להלן פסוק טז) ונתת אותו על עבודת אוהל מועד, ואמרו ז"ל (תנחומא תשא ט) מכאן שנצטווה למנותם אחר מעשה העגל, והוא מה שאמר כִּי תִשָּׂא לשון נשיאות ראש, על דרך אומרו (בראשית מ, יג) ישא פרעה את ראשך, שהוא לשון מעלה, שתשא ראש בני ישראל, שראשם נמוך לצד חסרונם במעשה העגל. והוא אומרו לִפְקֻדֵיהֶם, על דרך אומרו (במדבר לא, מט) ולא נפקד ממנו איש, ואמרו זכרונם לברכה (שבת סד, א) שלא נמצא בהם אדם שחטא".

התיקון לחטא העגל – הצבת גדרות וסייגים חדשים בהרחקה מעבודה זרה ועובדיה

ו. בציווי הסמוך לפרשת חטא העגל (6ב) נמצא דרך נוספת לתיקון החטא – להישמר מקירבה עם עמי הארץ כנען עובדי העבודה זרה, כביאורו של האור החיים הקדוש: "לצד שעבדו ישראל את עבודה זרה, לזה מתחכם ה' לרפא שברם במה שיצוררו את עובדי עבודה זרה ויקוו לאבדם ולהרחיקם בל קרוב אליהם, על ידי זה יתכפר עוונם ותתרצה תשובתם. והגם שעדיין לא הגיעו לארץ, יועיל החפץ והרצון בזה לכפרה על הדבר. והוא אומרו שְׁמָר לְךָ, פירוש על דרך אומרו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר, שיהיו משמרים מתי יבא עת לעשות כל הכתוב להתעיב אותו דבר שבו נכשלו. או יאמר כי מקודם שעשו את העגל, לא צוה ה' כל ההרחקה מהאומות והתעבתם. ולצד שקדם מעשה הרע, הוסיף ה' להם מצוה זו, כדין הרחקת הנכשל בעבירה, שצריך להגדיר עצמו בגדר חדש. והוא אומרו שְׁמָר לְךָ, פירוש, מצוה זו למה שאליך באה – לצד מה שעשית את העגל" [וראה שם דרך נוספת בביאור הפסוק].

בחטא העגל פגמו בכל התורה – התיקון בשמירת שבת השקולה כנגד כל התורה

ז. בדברי חז"ל (7א) מפורש, כי השבת שקולה כנגד כל המצוות".

על פי זה ביאר האור החיים הקדוש (7ב) שהציווי להקהיל את בני ישראל ללמדם הלכות שבת, נועד להעמיד כנגד הפגם בכל התורה שנגרם כתוצאה מחטא העגל, את שמירת השבת, השקולה כנגד קיום כל התורה: "על פי דבריהם ז"ל שאמרו שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה, מעתה הנה צריכים כל ישראל לתקן כל תרי"ג מצות אשר פגמו בכולן, ודבר זה הוא רחוק מגדר ההשגה. אשר על כן באה מצות ה' להם שיזהרו במצות שבת, ואמרו רז"ל, שקול שבת כנגד כל התורה, ובזה יתקנו פגם שפגמו בכל התורה. והוא מאמר משה כאן אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה'  לַעֲשׂת אֹתָם, פירוש לשון תיקון, בזה יתוקנו פגמיהם של בני ישראל, ומה הם הדברים, שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'. ובזה יתיישב מה שקשה עוד למה חזר עוד לצוות על השבת, אחר שכבר צוה כמה פעמים, ועוד למה צוה עליו סמוך למצות מעשה המשכן. ולדברינו יבא על נכון, כי יצו ה' על תיקון העבר, כדי שיהיו מוכשרים לשכון בתוכם, ובמצות שבת ששקולה ככל התורה היא תקנת עבודה זרה, כאומרו (ישעיה נו, ב) אשרי אנוש יעשה זאת, ודרשו ז"ל (שבת קיח, ב) כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה [כדור] אנוש מוחלין לו" [וראה גם בדברי האור החיים הקדוש בפרשת יתרו (8א) "כי רמוזה היא כל התורה בתיבת שבת].

מטעם זה מובן מדוע בפרשת ויקהל הקדימה התורה את אזהרת שבת למלאכת המשכן, ואילו בפרשת כי תשא הקדימה מלאכת המשכן לשמירת שבת, כפי שביאר האוהב ישראל מאפטא (8ב) "דבאמת אמרו חז"ל דהמשכן היה בא כדי לכפר על חטא העגל, לכן בפרשת ויקהל שהיה למחרת יום הכיפורים אחר חטא העגל, הקדימה תוה"ק שמירת שבת למלאכת המשכן. משא"כ בפרשת תשא, דאז היה עדיין קודם חטא העגל הקדימה התורה מלאכת המשכן, שהוא להכין מקום השראת השכינה, קודם שמירת שבת".

ח. התיקון לחטא העגל – בשמירת השבת והמועדים ובהרחקה מחמץ

בנוסף על שמירת השבת, לאחר חטא העגל הצטוו (9א) על שמירת המועדים בכלל, והרחקה מחמץ בפרט, וגם ציוויים אלו נועדו לתקן את חטא העגל, כדברי האור החיים הקדוש (9ב): "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, טעם מצוה זו כאן לציין כי הן אלה תיקוני החטא שקודם כאומרם ז"ל (זוה"ק ח"א דף רכו, ב) כי החמץ היא בחינת אל אחר, ולזה צוה ה' ביתר שאת לשמור את הדבר. וצוה כאן על כללות המועדים, אולי כי לצד שנאמר בעגל, אלה אלהיך אשר העלוך וגו', וכל המועדים תלויים ביציאת מצרים, לזה חזר ה' על הדבר כדי שיקבלו עליהם הפרטים שיש נגדיות להם במשמעות מאמר הכפירה, וזה אחד מפרטי התשובה הצריכים".

ט. הבדיקה ביעור והשבתת החמץ – מלחמת האדם ביצר הרע

ממוצא הדברים שנתבארו, נבין את חומרת איסור חמץ, לעומת שאר איסורי התורה.

והיסוד לכך בדברי האור החיים הנ"ל "כי החמץ היא בחינת אל אחר", וכוונתו לדברי הזוהר הקדוש  (רעיא מהימנא דף מ, ב) ש"חמץ" רומז ליצר הרע: והא אוקמוה חבריא ורזא אוקמינא בין חמץ ומצה בכמה דוכתי, דא יצר רע ודא יצר טוב [כבר העמידו את סוד ההבדל בין חמץ ומצה, זה יצר הרע וזה יצר הטוב]. וכדברי הגמרא בברכות (יז, א) "רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות".  ופירש רש"י: מי מעכב, שאין אנו עושים רצונך. שאור שבעיסה, יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו". וכפי שנתבאר בהרחבה בדברי רבנו בחיי (9ג) כי במצוות הבדיקה ביעור וביטול החמץ, נרמזה חובת האדם להילחם ולהכניע את היצר הרע הטמון בקרבו.

ובספרנו עקבי דרך (10) נתבארו הדברים לפי האמור, מדוע איסור חמץ אינו מתבטל אפילו "במשהו", ואת עניינה של מצות אכילת המצה לעומת איסור חמץ בפסח.