פרשת צו

עבודת הקרבנות בזמן הזה

א. העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם

"מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ, וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשֹוֹת חוֹבוֹתֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ, מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ". אנו מתפללים למלך הרחמן שיבנה את בית המקדש במהרה "וְשָׁם נַעֲשֶֹה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם". עד אז, מסרו לנו חז"ל דרכים שבאמצעותם נוכל לפעול ולתקן את התיקונים הנשגבים שנעשו על ידי הקרבנות.

בראש ובראשונה, לימוד תורת הקרבנות, כדברי הגמרא בסוף מסכת מנחות (1א) "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב
(ויקרא ז, לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם". ובהמשך שם: "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב, זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם".

וכן מבואר בדברי הגמרא במסכת תענית (1ב) בביאור שאלתו של אברהם אבינו להקב"ה בשעת ברית בין הבתרים, לאחר שנתבשר כי בסגולת הקרבנות לכפר על החטאים: "אמר לפניו, רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם. אמר לו, כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראים בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם".

ובמדרש תנחומא (1ג) הובא: "אמר לו הקב"ה ליחזקאל, גדול קרייתה בתורה כבנינה, לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית".

ויש לבאר את עומק הדברים, היאך בלימוד תורת הקרבנות  נפעלת הפעולה שנעשה בהקרבתם בפועל על המזבח.

ב. בעסק התורה מתבררים ניצוצות הקדושה – כפעולת הקרבנות המאחדים את ענפי הקדושה

ביאור הדברים נראה, בהקדם דברי האור החיים הקדוש, כי הקרבת הקרבנות ביררה את ניצוצות הקדושה וקירבה את ענפי הנשמה שנתפרדו אל שורשם.

• בפרשת פנחס (2א) כתב האור החיים הקדוש: "עוד נתכוון בזה, להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה, שהם חלק ה', והוא מה שנתכוין באומרו קָרְבָּנִי, בכינוי אליו, והבן. ואומרו לַחְמִי לְאִשַּׁי, פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישים, סודו הוא קָרְבָּנִי, שכשעולה לה' ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו".
• בפרשת שמיני (2ב) כתב האור החיים הקדוש: "וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם, זו הקרבת בחינת האורות הנטועות בישראל ממקור האור אשר נישתנו באמצעות החטא, ולא יהיו בבחינת הנשתוון להתקרב. כי השינוי בנפש יחייב ההרחקה, כי יעשה שאינו מינו. ובאמצעות העבודה שעשה אהרן יגיד הכתוב כי הקריב קרבן העם, פירוש שהקריב כל הרחקותם".
• בפרשת נשא (2ג) כתב האור החיים הקדוש, בביאור קרבנו של נחשון בן עמינדב: "ותדע כי עם קרבן האדם יתייחדו ויתועדו כוחות הקדושה אשר סובבו ממנו ואשר אליו, עוד לצד כי בחינת הקרבן יפעיל הקרבת ענפי הקדושה. והעיד הכתוב כי השיגה יד נחשון להקריב את קרבנו, פירוש הצריך להקריב מניצוצי הקדושה וענפיה, הקריב וייחד יחד כל הצריך להתקרב ולהתייחד מבחינתו. והוא מאמר הקריב את קרבנו, וזה יעשה בכח ובכוונה בהבאת הקרבן".

על פי האמור, שהקרבת הקרבנות ביררה את ניצוצות הקדושה וקירבה את ענפי הנשמה שנתפרדו אל שורשם, מובנים דברי חז"ל שבלימוד תורת הקרבנות  נפעלת הפעולה שנעשה בהקרבתן בפועל על המזבח, שכן פעולה זו אפשרית גם בעסק התורה, אשר מכוחה מתבררים ניצוצות הקדושה. כדברי האור החיים הקדוש בפרשת צו (3) "וקודם אקדים דברי רבותינו ז"ל אנשי אמת שונים בש"ע נהורים (עי' קב הישר פרק צ) אשר אמרו, כי תכלית עסק התורה הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר נפלו ואשר נאנסו מהקדושה, ולהחזירם ביחוד שלם לכמות שהיו. ובפסוק זה גילה הכתוב פלאי התורה ותעצומיה – ואמר זֹאת הַתּוֹרָה תועליותיה אשר תסובב קריאתה, לָעֹלָה פירוש שבאמצעותה תתעלה השכינה שהיא בחינת כנסת ישראל. ב' לַמִּנְחָה, תיבה זו סובלת כמה פירושים, וכולם צודקים, לשון מנוחה, ולשון נחת. וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם – הם שני בחינות הבירורין, האחד, חלקי הקדושה שירדו למטה ממדרגתם בתחילה בעולם התהו, כנגדם אמר ְלַחַטָּאת. והשניה חלקי הנשמות שנעשקו מאדם בחטאו, כנגדם אמר וְלָאָשָׁם, כי התורה תועיל לשני בחינות אלו לבררם ממקום ירידתם, ולא בירור לבד אלא גם יכוננם במקום שנחסרו ממנו והוא אומרו וְלַמִּלּוּאִים, למלאותם במקומם זה כנגד ניצוצות שירדו. וכנגד חלקי נשמות שאנס ס"מ מאדם הראשון אמר וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, על דרך אומרו (תהלים נ, כג) זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי. ודרשו ז"ל (סנהדרין מג, ב) זה הזובח יצרו, והזביחה היא שינצחהו, ובבחינת הנצחון הוא בורר ממנו בחינת הטוב אשר אנס מאדם הראשון". וסיים: "הודיע הכתוב כי גם הדבר הזה יושג באמצעות עסק התורה, כי בזכות עסק התורה שעוסקים הצדיקים בעולם הזה יהיה הדבר. ואמר לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם, כאן רמז בתוספת ביאור מה שפירשנו שמקרבין כל חלקי הקדושה שהם מיוחסים לישראל שהם הם הדרגת הקדושה, וכל חלקי הקדושה להם יתיחסו, ובאמצעות התורה יקריבו את קרבניהם ויתיחדו כל בחינות הקדושה, כנזכר למעלה".

וכפי שנתבארו דבריו במאמר עבודת הקרבנות (4) "כי מעלת וסגולת הקרבנות לייחד קוב"ה ושכינתיה, ישנה גם על ידי עמל ויגיעת התורה. ונמצא לפי זאת, כי גם כיום בזמן הזה שאין לנו לא כהן ולא מזבח, זוכים בני ישראל לקרב ענפי הקדושה ולייחד קוב"ה ושכינתיה באמצעות מה שעוסקים בתורה בכל ובתורת הקרבנות בפרט".

ג. כל מצוה שאדם לומדה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה

להשלמת היריעה, נעיין בדברי אור החיים הקדוש, כי גם בקיום שאר מצוות התורה שאין ביד האדם לקיימם – לימוד ענייני אותן מצוות, נחשב כאילו קיימן בפועל.

• בפרשת בחוקותי (5א) כתב האור החיים הקדוש, בביאור הכתוב "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", וזה לשונו: או ירצה על דרך אומרו (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה למנחה, ודרשו חז"ל (ויק"ר ז, ג) אדם עוסק בפרשת עולה מעלה עליו כאלו הקריב עולה וכו', על דרך אומרו (הושע יד, ג) וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, ולא זה בלבד אלא כל מצוה ומצוה שאינה בפרק הישג יד, כשאדם לומד מצוותה בתורה כאלו עשאה. והוא מאמר הכתוב אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרו וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, שאין מציאות לעשותם, תִּשְׁמְרו, פירוש תהיו מחכים אותם מתי יבואו לידכם לעשותם, מעלה אני עליכם כאלו וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם גם כן".
• בפרשת ראה (5ב) כתב האור החיים הקדוש, בביאור הכתוב "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ", וזה לשונו: "עוד יתבאר, על דרך אומרו וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, והנה לפי שאמר שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ, ודבר זה הוא מן גדר הנמנע שיכול האדם לקיים כל הדברים. לזה אמר שְׁמֹר, פירוש כנגד מצות לא תעשה, שהם ביד האדם לשמור עצמו מכל מצות לא תעשה. וכנגד מצות עשה אמר וְשָׁמַעְתָּ, פירוש יקיים המצות בלימוד שמיעתה בפה, ובזה נחשב כאילו באה לידך וקיימת אותה, ומעתה יכול לשמור ולעשות אֵת כָּל הַדְּבָרִים".

ד. "זבחי אלקים רוח נשברה" – תכלית הקרבת הקרבנות – ענווה ושפלות

חז"ל מסרו דרך נוספת, אותם ניתן ליישם גם בזמן הזה שאין מקדש ומזבח.

תכלית הקרבנות נועדה להכניע את האדם, במחשבת ענווה ושפלות, כדברי הגמרא במסכת סוטה (6א) במדרש הפסוק (ישעיה נז, טו) "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים" – "רב הונא ורב חסדא, חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא [רש"י: אתי דכא, אני מגביהו עד ששוכן אצלי והיינו אשכון את דכא. אני את דכא, אני מרכין שכינתי אצלו"]. ומסתברא כמאן דאמר אני את דכא, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה". ובהמשך הסוגיא שם: "א"ר יהושע בן לוי, בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר (תהלים נא, יט) זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה. ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת, שנאמר לב (שם – בהמשך הפסוק) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה".

וכפי שנלמד מקרבנו של העני, המקריב את קרבנו בשברון לב, כדברי האור החיים הקדוש (6ב), שהביא את דברי הגמרא בסוטה (6א) וביאר את לשון הכתוב "וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה'" – מדוע נתייחד שמו של הקב"ה דווקא על קרבנו של העני המביא עוף: "ומהטעם עצמו לא הזכיר שמו יתברך סמוך להזכרת קרבן, אלא בקרבן עוף, כי מי דרכו להביא עוף הוא העני, ומביאו בשברון לב, לצד מה שהוא העני, ולצד מיעוט הקרבן, וקרא עליו ואת דכא. מה שאין כן המקריב בקר וצאן שנפשו שמחה עליו בהקרבת דבר הראוי להתכבד, וכיוצא בזה דרשו במנחות (קד, ב1 6ד) במה שאמר הכתוב במנחה ונפש".

והנה רבותינו הראשונים נחלקו בביאור טעם הקרבנות, כמבואר בדברי הרמב"ן (7ב).  אחת מפירכותיו של הרמב"ן על דברי הרמב"ם [שהקרבנות נועדו לבטל דעת הכפירה של עובדי העבודה זרה] היא, מקרבנותיהם של קדמוני העולם שהקריבו קרבנות בשעה שלא היו בו עובדי עבודה זרה. ועל פי האמור, נתבאר במאמר עבודת הקרבנות (7א) כי זו היתה כוונתם של קדמוני העולם בהקרבת קרבנותיהם.

יסוד הדברים מפורש כבר בספר החינוך, בטעם הקרבת קרבנות הנדבה "שהקרבן דמיון להשפלת הגופות ולעילוי הנפשות אף בלא חטא ידוע, ימצא בו המקריב תועלת לקחת מוסר".

ה. זביחת היצר – קרבן לה'

עוד מסרו חז"ל, כי "זביחת" היצר הרע, נחשבת לפניו יתברך, כהקרבת קרבן, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין (8ב) "אמר רבי יהושע בן לוי, כל הזובח את יצרו ומתודה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב"ה בשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, דכתיב (תהלים נ, כג) זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי". עוד מובא שם: "ואמר רבי יהושע בן לוי, בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה מעלה, עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת (תהלים נא, יט) זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה".

והדברים מבוארים להפליא, על פי דברי האור החיים הקדוש שהובאו לעיל, כמבואר בהרחבה במאמר עבודת הקרבנות (8ג) "האדם הכובש את יצרו וגובר על רצונותיו ומבטלם לרצון הבורא יתברך שמו, מעלה הוא בכך קרבן לה' והוא לריח ניחוח לפניו יתברך שמו, ומקורו בדברי הגמרא בסנהדרין (מג, ב). ברוח זו דיבר גם רבינו האור החיים הקדוש בפרשת ויקרא (6ב) כאשר ביאר מפני מה אמר הכתוב בעולת העוף ואם מן העוף עולה קרבנו לה"' ואילו בעולת בקר וצאן לא נכתבה תיבת לה"', כי מי דרכו להביא עוף הוא העני, ומביאו בשברון לב, לצד מה שהוא העני. קרבן זה של זביחת היצר מגדירו גם רבנו האור החיים הקדוש בפרשת צו (3), שאמר הכתוב וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, על דרך אומרו זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי. ודרשו חז"ל זה הזובח יצרו, והזביחה היא שינצחהו, ובבחינת הנצחון הוא בורר ממנו בחינת הטוב אשר אנס מאדם הראשון. על דרך זו יתכן להוסיף ולפרש גם מה שאמר הכתוב (ויקרא יט, ה) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ, כי כאשר בא אדם לזבוח את יצרו אזי לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ – יש לזבוח את כל הרצונות של האדם, לבטל את כל מאווי הגוף ורצונותיו, ולעשות אך רצון ה' כפי שציוה עלינו בתורה".

וראה שם שהביא את דברי המגיד שהוכיח את מרן הבית יוסף "ללכת תמיד בהנהגת תורתו ויראתו ובל אפריד מחשבותי אפילו רגע רק להעלות מחשבתי אל מקורה, כי זה הוא סוד הקרבן, שהאדם מדביק רוחו בקרבו, ומתוך שעשה הקרבן עולה למעלה גם רוח האדם מדובק עמו. וזה סוד אדם כי יקריב מכם קרבן לה', קרבן ממש, מכם                                ממש, יהיה ממש הקרבן, שרוחכם ידבק בקרבן, וע"י כך יעלה למעלה".  ומבואר כי מלבד הכוונות הנשגבות בסתרי הקרבן, מהות הקרבן הוא מה שמקריב האדם מעצמו את רצונותיו להעלותם כולם השמימה למען שמו יתברך.

ו. עבודת הקרבנות – ביטול הרצון מפני הרצון העליון

לסיום, נעיין בדברי רבי יחיאל יעקב ויינברג (10) בביאור דברי חז"ל (ויקרא רבה ט, ח) "כיון ששמעו ישראל פרשת קרבנות נתייראו, אמר להם משה אל תתייראו, התעסקו בתורה ואין אתם יראים מכל אלה" – המגלים לנו את סוד חיי ההקרבה וההתחסדות של בני התורה השרויים באוהלה של תורה, שעיקרם אחד: "בטל רצונך מפני רצונו", בסילוק הרצון כמי שאינו, וכאילו אמר "קח לך את רצונו ועשהו לרצונך".

מעתה כל הדברים שנתבארו לעיל, עולים בקנה אחד, ומצרפים למערכה העולה על גבי המזבח של כל אדם ואדם: "בטל רצונך מפני רצונו זהו אליבא דאמת הכלל של כל התורה כולה, במצוות שבין אדם למקום, ממש כמו שואהבת לרעך כמוך הוא הכלל הכולל התורה כולה במצוות שבין אדם לחברו. יתירה מזו, הוא גם כלל הכולל את טעם המצוות כולן". וגם בטעם מצות הקרבנות, הובאו לעיל דברי הרמב"ם כי טעם הקרבנות הוא להדחיק לב האדם מן העבודה זרה, והרמב"ן סבר שעניינם להביא את החטא למחשבת תשובה היה ראוי שיעשה לו מה שנעשה לקרבן. וגם יש טעמים על דבר הקלה, כמוסים וחתומים ליודעים תורת הנסתר. ויחד עם זאת: "אחר כל טעם ובת טעם שנאמר בטעמי המצוה, משתייר מעל כולן הטעם של בטל רצונך מפני רצונו. כי טעמי המצוות הם כמו המן, דגן שמים שטעמו משתנה בהתאם למושגי הניזון והטועם, ככל שהאדם הוא בעל השגה גבוהה יותר, כך יחוש וירגיש טעם נעלה יותר. אך הטעם המעשי הפשוט – ביטול הרצון מפני הרצון העליון, הוא הטעם השווה ומשווה קטן וגדול, והוא העיקר.