פרשת שמיני – קדושת האכילה (ב)

תחלואי הנפש ותיקונם

המאכלות האסורות – סיבת תחלואי הנפש

א. חז"ל למדו במסכת פסחים (1ב) מלשון הכתוב פרשת המאכלות האסורות (1א) כי העבירות מטמטמות את הלב: "תנא דבי רבי ישמעאל, עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם, אל תקרי ונטמאתם, אלא ונטמטם".

כיוצא בזה מסר האור החיים הקדוש בשם האריז"ל כי המאכלות האסורות הם סיבת תחלואי הנפש: "כי לפעמים יתהפך האדם וישתנה מטוב לרע בטבעו ומזגו, ולא ידע מאיזה סיבה, והוא עצמו יתמה איך נהפך בדעתו. ואמר, כי זה יסובב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל שיש בו חלק מחלקי הרע, או יש בו נפש רעה מהגלגולים לסיבת תחלואיהם. וכאשר תיכנס הנפש הרעה, או ניצוץ הרע בקרבו תטהו מטוב לרע, ותגבר בו בחינת הרע. מעתה השומר עצמו ממאכלות הרעות יתגבר החפץ בו בדברים הנוגעים לנפש, והוא אומרו (תהלים מ, ט) לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹקַי חָפָצְתִּי, וזה היה לי להיות וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" [בהמשך דבריו ביאר היאך ענין זה שורשו בתורה].

מסיבה זה "הבדילנו מכמה דברים אשר שלט בהם חלק הרע, לבל שקץ הנפש הנבחרת. ולזה כשאדם אוכל דבר המותר, כאילו נהנה מאור העליון ממאורי אור תורה, אלא שנגשם לצד הצלחת יסודי ארץ שצריכים מזון כפי הכנתם והרכבתם. וזה אומרו וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי, בזה גבר חפצו ותשוקתו לעשות רצונו יתברך, כי אין רע בקרבו המסיר חפץ הערב לנפש".

ויש לבאר את עומק הדברים, מהי "בחינת הרע" שיש במאכלות האסורות, ועד כמה היא מסוכנת בכך שפוגמת בנפש האדם, ועלולה לדרדר אותו לעברי פי פחת.

"חלק הרע" שבמאכלות אסורות  – "קליפה המושללת מחיים"

ב. בראשית ביאור הדברים, נעיין במה שכתב האור החיים הקדוש (2א) כי ה"חלק הרע" שיש בכל מין מבעלי החיים שנאסר באכילה, אין בו בחינת ה"חיים", כדבריו בביאור הפסוק "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ", כי "טעם שמכנה שם חיה לבהמה, כבר כתבתי בכמה מקומות, כי בחינת הרע לא יתייחס אליו בחינת החיים. והוא אומרו זאת החיה, פירוש שיש בה בחינה הנקראת חיה, לשלול שאר בהמות, שאין להם קדושה, שהיא בחינת החיים".

ענין זה מבואר גם בדברי האור החיים הקדוש (2ב) "שכל מין הנאסר היא בחינת הקליפה המושלל מהחיים והטוב".

האוכל שרצים – תֵּעָשֶׂה נפשו בחינת שרץ

ג. מאחר והשקצים והרמשים האסורים באכילה הם בחינת "קליפות טומאה" הפוגמות בנפש האדם, מובן מדוע על ידי אכילת שקצים "תֵּעָשֶׂה נפשו בחינת שרץ", ונשמת האוכלים אותם יורדת להתגלגל בתוך השקצים והרמשים, כפי שכתב האור החיים הקדוש (3א) בביאור הכתוב המסיים את פרשת המאכלות האסורות "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם", כי "בא הכתוב להודיע, כי האוכל מהשרצים נעשה נפשו עצמו שרץ, והוא אומרו אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, פירוש לא תעשו נפשותיכם שקץ, ובמה בכל השרץ השורץ על הארץ כשתאכלו אותה. ולך נא ראה מה שכתבנו בפרשת בראשית (א, כו) ברמז פסוק וירדו בדגת הים וגו'. ותמצא מאמרם ז"ל (פסחים מט, ב; 3ב) שאמרו על עמי הארץ הם שרץ ובנותיהם שקץ, וכל דבריהם ז"ל ברוח הקודש נאמרו, והם דברינו עצמם".

כוונת האור החיים הקדוש לפירושו בפרשת בראשית (3ג-4א) כי החוטא יורד מבחינת "אדם" לבחינת דגים, עופות, בהמה ושרצים. ו"כפי ערך החטא יושפל אדם מבחינת מעלתו עד אשר ירד מטה מטה, רחמנא ליצלן, והוא שרמז כאן בשעת הבריאה חלקי ירידות ההדרגות שבהם יקבל עונשו וגם שבאמצעותם יחזור לשורשו". והבחינה הגרועה ביותר היא "בירידה פחותה, והוא כליון שאין אחריו תקוה, והיא ירידה לבחינת שקצים ורמשים, זה אבדה תקוותו, והם בחינות הרשעים הממירים דתם פושעי ישראל אשר הפליאו עשות".

הפגם והדופי בנפש ישראל באכילת הדם – בכל אחד ואחד כפי דרגתו

ד. על פי האמור, נפלא למתבונן לראות כיצד הפגם והדופי שנגרם לנפש ישראל באכילת דם, עושה רושם בכל אחד ואחד כפי דרגתו. כפי שביאר האור החיים הקדוש (4ב) את דברי חז"ל בתורת כהנים, שדרשו את כפל הלשונות באיסור אכילת דם, לרבות ישראל, נשים, עבדים, גרים, נשי הגרים, ולד ישראל מן הגר ומן העבד. וצריך לדעת למה הוצרך הכתוב לפרט כל הפרטים.

וביאר האור החיים הקדוש, כי אכילת הדם פוגמת בשורש הנפש: "כי כל נפשות עם בני ישראל הם ממדריגה שאין למעלה ממנה, בסוד חלק ה' עמו (דברים לב, ט). גם אמרו שהגם שהם בעולם התחתון ורחוקים ממקום גבוה, אף על פי כן ישנם דבוקים בחוט של חסד עד מקום שורשם, בסוד אומרו יעקב חבל נחלתו (שם), ונפש הבהמה היא ממדריגה התחתונה, אשר יתייחס מקומה אל קליפת נוגה. והנה באכול אדם מדם בהמה שהנפש יוצאה בו, שעליו בא עונש כרת, קונה נפש הבהמית מקומה בנפש אדם. והודיענו הכתוב כאן, כי האוכל דם ומכניס נפש הפחותה בנפשו, יגעל אותו שורש העליון לבל יהיה עוד נדבק בו. והוא מאמר ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, והכרתי אותה מקרב עמה, פירוש שיכרות החוט הקשור בשרשו שהוא מקום כללות נפשות עם ה', והוא אומרו מקרב עמה".

והנה בכלל ישראל, לכל אחד ואחד מדרגה אחרת בשורש נשמתו, ולכן נצרך ריבוי מיוחד לכל אחד ואחד לאסור לו את אכילת הדם: "לצד שנפש בהמה זו לא טמאה היא, שהרי היא בהמה טהורה הנאכלת, לזה לא תעשה נפש הלזו פגם ודופי, אלא דוקא בהדרגה הגדולה שבישראל, ועונש שיחד ה' לעבירה זו אינו אלא לאזרחים זכרים ולא נקבות, וכשירבה הכתוב איזה ריבוי אין לנו בו אלא חידוש הדרגה אחת עד שירבה קצה המדרגות. גם כלך לדרך אחר, יש לומר שאין הפעולה הלז עושה כל כך רושם להצטרך לכורתה, אלא נפש שהיא קלת הערך, אבל נפש רמה, אפשר שהגם שתעשה בו רושם, אף על פי כן לא תעשה כל כך פעולה בה כדי שתצטרך לכרת. אשר על כן נתחכם אל נורא עלילה וריבה כל הריבויים, ואמר כי קטן וגדול ישנו בהכרת באוכלו דם הנפש, ואמר ריבויים לכל ההדרגות קטן וגדול" [וראה בדבריו פירוט לימודים אלו בהרחבה].

מאכלות אסורות – מטמאות את הנפש אפילו בשוגג

ה. מאחר ואכילת המאכלות האסורות היא מציאות של פגם בנשמה וטמטום הלב, מובן מדוע אפילו בהיסח הדעת תיטמא הנפש ותטמטם. כפי שביאר האור החיים הקדוש את ייתור הלשון "וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ", וזה לשונו:  וטעם אומרו וְשֶׁקֶץ בתוספות ו', יתבאר על דרך אומרם בחולין (ה, ב) אין הקב"ה מביא תקלה על בהמתן של צדיקים, וכל שכן על ידי צדיקים עצמם. וכתבו התוספות (שם) כי דווקא בענין איסור אכילה גנאי הוא לצדיקים שיבוא לתוך גופם דבר איסור. פירוש, ואפילו בשוגג. וזה הוא שרמז כאן באומרו וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם, פירוש לרבותא אפילו בשוגג שלא תתכוונו לאוכלם, אף על פי כן ישקצו את הנפש.

וכן ביאר האור החיים הקודש (5ב) את הכתוב "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם", שהכוונה לומר "שצריכים ישראל להיזהר לבל יכנסו לפיהם אפילו בהיסח הדעת. כי ההפרש שבין השוגג למזיד במציאות זה כשוגג כמזיד, כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת. אלא שישתנה הפגם במעשה מזיד תעשה נפשו שקץ, ובשוגג תטמא נפשו ותטמטם, והוא אומרו וְלֹא תִטַּמְּאוּ וְנִטְמֵתֶם בָּם". בשל כך "צריך האדם להיזהר בתוספת זהירות וזריזות בכל דבר אשר יכנס בגדר ספק שיקוץ זה. ומה גם בזמנים אלו שנזהם האוויר והארצות כולן יחד, ואין לך גידולי קרקע שאין בהם מהשיקוץ, שומר נפשו ישמור את הדבר".

בספר כל הכתוב לחיים (6) דן בהרחבה, האם אכילה באונס מטמטמת את הלב. ולכאורה, לפי הטעם שכתב "כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת", אם כן הוא הדין באונס. מאידך יש לומר, כי מעשה באונס אינו מתייחס כלל לאדם, ונחשב כאילו לא אכל כל עיקר. בשו"ת הרב פעלים, נקט כי באונס אין טמטום, ואילו בדברי הרמ"ע מפאנו והשל"ה הקדוש מבואר, שיש פגם בנפש גם באכילה באונס.

ונתבאר שם, כי השאלה האם אכילה באונס מטמטמת את הלב, תלויה ביסוד הגדרת טמטום הלב הנגרם כתוצאה ממאכלות אסורות – האם זהו דבר טבעי שהקב"ה הטביע באיסורים שמטמטמים את הלב, או שעניינו מחמת העבירה שבו ולא מצד הטבע, וכמו שנקט המהר"ל (תפארת ישראל פרק ח) "שאף שהאמת כן הוא שכל הדברים האסורים מולידים מזג רע, אין זה טעם האיסור. וכמו שהתורה אסרה כאשר היה ראוי לאסור לפי הסדר השכלי, כך התורה התירה אותו כאשר הוא להתיר. ולפי זה יש לומר שבאונס דרחמנא פטריה, אין טמטום".

הרחקת ישראל ממאכלות אסורות – מבחירתם להיות עם קדוש

ו. בסוף פרשת המאכלות האסורות, החיוב לשמור בקפדנות על כשרות המאכלים, נסמך לעניין קדושת ישראל וליציאת מצרים.

בביאור פשר הדברים, כתב האור החיים הקדוש (7א) כי סיבת ההרחקה מטומאת הנפש באכילת השיקוצים היא מבחירתם של ישראל, כדבריו: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, פירוש ומשונה אומה ישראלית לקדושה וטהרה שלא בחר ה' ליקרא אלו-ה אלא לישראל, לזה צריך להרחיק מן הטומאה". והיינו המשך הכתוב שם: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, פירוש אם אתם מתקדשים אני אקדש אתכם, לבל יכנס לגופכם דבר שיקוץ". לפיכך, כשיצאו מטומאת מצרים, הוזהרו לבל יחזרו להיטמא בטומאת המאכלות האסורות כבראשונה: "כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹקִים, נותן הוכחה לעיניהם, כי ה' ישמור אותם מהכשל בעון ההוא, כי הוא העלה וברר נפשות ישראל שהיו נתונים בקליפת מצרים, כמו שפירשנו במקומו, ואם יזונו מהתיעוב הנה הנם חוזרים לשקע נפשם בקליפה כבראשונה, ואשר על כן כשיתקדשו הוא יגמור בעדם לשומרם. עוד ירצה לומר כי אין הקב"ה כביכול יכול לייחד שמו ולהשרות שכינתו אלא על המושלל ממין הרע ההוא, ולזה לא יחד שמו עליהם, עד שהוציאם מארץ מצרים. ואם לא ישמרו עצמם מהתיעוב הנה הנם חוזרים להיות כמות שהיו, קודם עלותם מארץ מצרים, ויהיו מושללים מבחינה זו".

וכן מבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת קדושים (7ב) שכתב: "ואומרו וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', נתן טעם למצוה זו של הבדלת בהמה טמאה כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי. והענין עצמו של פרישות ישראל מן העכו"ם הוא הדבר עצמו של פרישתכם מן הבהמה טמאה, ברוך ה' אשר הבדילנו מן הטמאים מאדם עד בהמה עד עוף השמים".

להשלמת ביאור הדברים ראה במאמרו של הסבא מקלם, בספרו חכמה ומוסר (8ב) ובדברי הרש"ר הירש (8ג), כי ביציאת מצרים נזדככו הנפשות מבלי לסבול זוהמת המאכלות האסורות, והדרישה "וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי", מהווה את כל הפסגה המוסרית שהיא תכלית גאולת מצרים.

השמירה ממאכלות אסורות – בחינת המעלה והכבוד לישראל

ז. עתה נשוב לפתיחת פרשת המאכלות האסורות, ונמצא כי כבר בראשיתה של הפרשה נרמזו מעלתם וכבודם של ישראל – שנצטוו להישמר מהמאכלים האסורים, כדברי האור החיים הקדוש (9א) "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אמר תיבת לֵאמֹר, ירצה כי מצוה זו היא בחינת המעלה והכבוד להם, להישמר מדברים הטמאים, וכאומרם בזוהר (עי' ויקרא רבה יג, ב; 9א) אמר רבי שמעון בר יוחאי בפסוק עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ (חבקוק ג ו), מדד ה' את כל האומות ולא מצא אומה שהיא ראויה לקבל את התורה אלא ישראל. ופירוש תיבת לֵאמֹר כאן הוא על דרך (ישעיה ג, י) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב". וכמו שפירש במצודות שם שעניינו שבח ורוממות, כמו אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם (דברים כו, יז), שבחו ורוממו את הצדיק כי עשה את הטוב. ועל דרך זה אמר כאן לֵאמֹר – מלשון מעלה ורוממות, שידברו אל בני ישראל אודות מעלתם ורוממותם שזכו בכך שהורחקו מאכילת המאכלות האסורות.

והדברים מבוארים לפי האמור לעיל, כי שבחם ורוממתם של ישראל הוא שנבחרו להתקדש בקדושת נפשותיהם. ועל כן כבר בפתיחת פרשת המאכלות האסורות, נרמזה מעלתם של ישראל שנצטוו להיות קדושים כי ה' אלוקיהם קדוש.

פרשיות התורה בענייני הקדושה – הכנה לקבלת התורה

ח. פרשת שמיני, שבה נצטווינו על המאכלות האסורות, נקראת בדרך כלל בימי ספירת העומר, וכמוה שאר הפרשיות הבאות אחריה בחומש ויקרא. בביאור הדברים כתב הנתיבות שלום (9ג-10) כי בפרשיות אלו נכללו העניינים הדרושים להכנה לקבלת התורה: פרשת שמיני – בענייני קדושת האכילה. פרשיות תזריע ומצורע – בענייני נגעי הגוף, נגעי בגדים ונגעי בתים, המורים דרך לקדושה מתאוות ונגעים רוחניים. פרשת קדושים – קדושת העריות. בפרשת אמור – קדושת המועדות. ובפרשת בהר – קדושת הארץ.

לכן פרשיות אלו נקראות בימי הספירה "לפי שימי הספירה מסוגלים להמשיך את כל הקדושות, ולהתקדש בכל ענייני הקדושה שיהודי צריך להתקדש בהם, שזוהי ההכנה לקבלת התורה ב"עשה טוב". וכן ב"סור מרע", מסוגלים ימי הספירה, להשתחרר ולהיטהר מכל הטומאות והנגעים שיהודי שרוי בהם, וזוהי ההכנה הראויה לקבלת התורה".