פרשת תולדות

משפטי התורה קודם שניתנה

א. מכירת הבכורה על פי כל תנאי ההלכה

האור החיים הקדוש (1א) ביאר בהרחבה את פרשת מכירה הבכורה, כיצד יש למכירה זו קיום על פי ההלכה, והרי קיימא לן (יבמות צג, א) "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", על פי דברי הגמרא בבבא מציעא ((טז, א) בדין צייד עני שאין לו מה יאכל, שאם אמר מה שיעלה במצודתי היום [מן הים] מכור לך, ממכרו קיים, והטעם משום כדי חייו. ומעתה גם חלות המכירה היתה כפי שמדוייק בפרשת המכירה "מכרה כיום", בגלל שהיה עשו עייף, ומשום שב"כדי חייו" ממכרו ממכר, הגם שהוא דבר שלא בא לעולם.

בהמשך דבריו דן האור החיים הקדוש, מדוע ביקש יעקב אבינו מעשו שישבע על המכירה. והביא את מה שכתב בשו"ת הריב"ש הביא השואל כי רבנו יעקב בעל הטורים כתב בשם אביו הרא"ש,  שבהקנאת דבר שלא בא לעולם, אם נשבע  המקנה על מכירתו, חל הקנין, והוכיח זאת הרא"ש מפרשת מכירת הבכורה, שחל הקנין רק בגלל שעשו נשבע ליעקב אבינו. אך הריב"ש דחה את דבריו וכתב, כי תוספת השבועה לא מועילה כלל לחלות קנין דבר שאינו בעולם, והוסיף: "לאו הרא"ש ז"ל ולא הרב רבינו יעקב [בנו, בעל הטורים] חתימי עלה, ואיני רואה לתלות בגברי רברבי כוותיהו סברא זו שאין לה על מה שתסמוך". ואילו את פרשת מכירת הבכורה, ביאר הריב"ש, שלפני מתן תורה הועיל קנין בדבר שלא בא לעולם [וראה במאורי החיים (אות עג) כי לפני שנים, נתגלה כתב יד פירוש הטור [הארוך] על התורה, ושם כתב רבינו יעקב בעל הטורים בשם אביו, את שהביא השואל בשו"ת הריב"ש בשמו].

והאור החיים הקדוש ביאר את הצורך בשבועה "להיות כי יש בבכורה פרטים שהם דברים שאין בהם ממש, כמו הכבוד והמעלה, שעליהם הקפיד יעקב לעבודת בית אלוקינו שהיא בבכורות" [וראה בספר כל הכתוב לחיים (2ב) תוספת ביאור בדעת האור החיים הקדוש, מדוע לא מועילה שבועה לדבר שלא בא לעולם].

עוד ביאר האור החיים הקדוש (2ב), שמכירת הבכורה חלה, למרות "שלא מכר אלא לאונסו, והגם שמכר דבר שוה מאה מנה במנה", היות ובשלחן ערוך (חו"מ סי' רכז סע' ט) נפסק: "אם מכר מפני דוחקו וזלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה, שניכר שמפני דוחקו הוצרך לזלזל, אינו יכול לחזור בו, דידע ומחל".

ויש להבין מדוע נצרך יעקב אבינו לדקדק במכירת הבכורה שתתבצע על פי כל פרטי ודקדוקי ההלכה – והרי זה היה קודם שניתנה התורה.

ב. האבות קיימו את התורה קודם שניתנה – ואפילו מצוות מדרבנן

ביאור הדברים נראה על פי דברי חז"ל במסכת יומא (3א) ובמסכת קידושין (3ב) שהאבות קיימו את התורה לפני שנתנה, אשר נתבארו בדברי הרמב"ן בפרשת תולדות (3ג) "והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כולה ברוח הקודש ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה. וביוסף דרשו (ב"ר צב, ד) שהיה משמר את השבת אפילו במצרים, מפני שהיא שקולה כנגד כל המצות, לפי שהיא עדות על חידוש העולם, והיה עושה כן ללמד את בניו אמונת בריאת העולם להוציא מלבם כוונת עבודה זרה ודעות המצרים".

והאור החייים הקדוש (4א) ביאר: "והנכון בעיני הוא כי האבות קיבלו התורה משם, שקבל מנח, שקבל מחנוך, שקיבל מאדם הראשון, אשר למדה מפי הגבורה, דכתיב (איוב כח, כז) אז ראה וגו' ויאמר לאדם, ושבאמצעותה צווהו לעבוד גן עדן, וכמו שפירשתי (לעיל ב, טו) בפסוק לעבדה ולשמרה. אך לא נצטווה אלא על ז' מצות, שאם יעבור עליהם יהרג. אבל שאר התורה, קרוב לשכר אם יעשה, ורחוק מן ההפסד אם לא יקיים. וכדרך שיש לנו גם אחר נתינת התורה, שיש מצות שאם יעשה אותם האדם יטול שכר, ואם לאו אין לו עונש עליהם.

כמו כן היה מיום ברא אלקים אדם בכל התורה, חוץ מז' מצות. והאבות לצד חביבותם בה' וחשקם באושר עליון, קיימו הכל כאומרו (לעיל כו, ה) עקב אשר שמע וגו', ואמרו ז"ל (יומא כח, ב; 3א) קיים אברהם אבינו אפילו עירוב תבשילין. ואת בניו הקים תחתיו להרוויח תועלת המצות ועסק התורה, אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם, כמו שתאמר יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנישואי ב' האחיות, העלים עין מרווח הנמשך מקיום המצוה ההיא, כיון שאין לו עונש אם לא יקיימנה, כל עוד שלא נתנה תורה. ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדיבור, כי האבות נביאים היו, וה' אמר להם לעשות כן".

וראה גם בדברי נפש החיים (4ב) שבלימוד התורה וקיום מצוותיה יש תיקונים בכל העולמות העליונים הקדושים "וזו היתה גם כל ענין  עבודתם של האבות, וכל הצדיקים הראשונים, שקיימו את התורה קודם נתינתה "מצד השגתם בטוהר שכלם התיקונים הנוראים הנעשים בכל מצוה בהעולמות וכוחות העליונים ותחתונים, ופגמים הגדולים והחורבן והההריסה ח"ו שיגרמו בהם אם לא יקיימום" [וביאר לפי זה היאך נשא יעקב אבינו ב' אחיות].

בפירושי האור החיים הקדוש, נתבארו במקומות נוספים הנהגותיהם של האבות והאמהות, שנזהרו מאיסורים שנתפרשו בתורה ומגזירות של חכמים:

• אברהם אבינו נזהר מאיסור פת עכו"ם ובסתם יינם – כדברי האור החיים הקדוש (5א) בפרשת לך לך, מדוע העניק מלך סדום את הלחם והיין לאברהם אבינו על ידי שם בן נח: "ולזה הודיענו הכתוב כי אברהם שר וגדול ומכובד בעיני הכל היה וכשיצא לקראתו מלך סדום מן הסתם יקביל פניו בתשורת לחם לו ולעבדיו ואנשי מלחמתו, ולצד כי אברהם יפרוש ממאכלם, מהלחם משום פת של נכרים, והיין משום סתם יינם. לזה נתחכם ונשתדל מלך סדום שיעשה תשורת האכילה על יד נאמן שהוא שם, ומידו של שם לידו של אברהם. וחידוש השמיענו הכתוב שאפילו לחם ויין שאינן אלא מדרבנן, הקפיד אברהם ומכל שכן שאר דברים שיש בהם חשש איסור תורה"
• רבקה אמנו נזהרת מאיסור רכילות ומקיימת מצות לא תעמוד על דם רעך – כדברי האור החיים הקדוש (5ב) בפרשת תולדות, בביאור דבריה של רבקה אמנו "קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת", שלא רצתה לגלות הדבר ליצחק "משום איסור רכילות ואמרה סיבה אחרת. אבל מה שגילתה ליעקב אדרבה קיימה מצות לא תעמוד על דם רעך".

ג. האבות מקיימים את משפטי התורה קודם שניתנה על כל פרטיהם ודקדוקיהם

האבות הקדושים קיימו קודם מתן תורה לא רק מצוות ואיסורים, אלא גם דקדקו לקיים את משפטי התורה, על כל פרטיהם. וכדרך שביאר האור החיים הקדוש את מכירת הבכורה על פי ההלכה, כן ביאר פרשיות נוספות בתורה:

• הגר "שפחת מילוג" – דינה ודין בניה – כמפורט בדברי אור החיים הקדוש (5ג)-(6א) בפרשת לך לך, בביאור טענת שרה על אברהם אבינו "חמסי עליך", על פי שיטות רבותינו הראשונים "בנדון הבא על שפחתו עשאה בת חורין".
• אברהם אבינו קונה את מערת המכפלה בקניינים המועילים על פי ההלכה – כמבואר בהרחבה בדברי אור החיים הקדוש (6ב) בפרשת חיי שרה, ובפרשת ויחי (7א).
• יעקב אבינו מקדש את נשיו על פי ההלכה [דין "מקדש במלווה"] – כדברי האור החיים הקדוש (7ב) בפרשת ויצא, בביאור דברי יעקב אבינו ללבן, על פי דברי הרמב"ם בהלכות אישות "הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך, ועשה, אינה מקודשת, שכל השכר מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת. לזה אמר [יעקב ללבן] "הבה את אשתי ואבוא אליה", לפי שלא קניתי אותה במה שעבדתי, וצריך אני לקנותה בביאה, שהאשה נקנית בביאה (קידושין ב, א), והוא אומרו ואבואה אליה, כי בעבודה לא קנה, שהיה מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת (שם ו, ב)".
• יעקב אבינו מדקדק בדיני שומרים – כדברי האור החיים הקדוש (7ג) בפרשת ויצא.

ד. דין האבות קודם מתן תורה – כדין ישראל או כדין בני נח

ונראה ביאור הדברים, על פי מחלוקת חז"ל ורבותינו הראשונים [המבוארת בדברי הרמב"ן (9א)], מה היה דינם של האבות קודם מתן תורה – כדין בני נח או כישראל, אשר נתבארה בהרחבה בספר פרשת דרכים (8), וסוכמה בקצרה בדבריו: "מחלוקת זה נפתח בגדולים ונסתיים בגדולים, דתלמודא דידן אזיל בשיטת הרמב"ן ומהר"ש יפה [שהאבות יצאו מכלל בני נח ודינם כישראל], והמדרש אזיל בשיטת חכמי צרפת והרא"ם [שלא יצאו מכלל דיני בני נח]".

ומעתה נראה לבאר את דברי האור החיים הקדוש, שהאבות דקדקו לכוון את כל מעשיהם, ובכלל זה את כל תורת הקניינים, ויתר חלקי השלחן ערוך, כי החמירו על עצמם לדון כישראל לכל דבריהם, ומשום כך דקדקו במשפטי התורה על פי ההלכה המחייבת את ישראל.

ה. מלך סדום, אבימלך ולבן עושים מעשיהם על פי דיני "חושן משפט" ו"יורה דעה"

 אלא שמהלך הדברים שנתבאר, מעלה ארוכה לפירושי האור החיים הקדוש, אודות האבות והאמהות והשבטים. אבל מה נענה ונאמר על מעשיהם של:

מלך סדום – אשר נשא ונתן עם אברהם אבינו בדיני "המציל מן הגיס" – כמבואר בדברי האור החיים הקדוש (9ב).

אבימלך מלך פלשתים – שהשביע את יצחק אבינו שבועה שיש לה תוקף ע"פ ההלכה – כדברי האור החיים הקדוש (10א).

ולבן הרמאי – שהתנה עם יעקב אבינו תנאים הנכונים על פי ההלכה –  כמבואר בדברי אור החיים הקדוש (10ג).

ו. קודם מתן תורה התחייבו כל בני האדם בדברים שהשכל מחייב

ונראה ביאור הדברים, בהקדם מה שכתב רבנו נסים גאון (11א) כי "כל המצוות התלויים בסברא ובאובנתא דליבא, הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ".

ומטעם זה ביאר הרמב"ן (11ב)-(11ג) מדוע נענשו בני דור המבול ואנשי סדום בעונשים כל כך חמורים "מפני שהוא מצוה מושכלת, אין להם בה צורך לנביא ליזהר". וכן מבואר בדברי הרמב"ן (11ה) כי דינם של אנשי סדום נגמר "מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עוון יותר מכולם, וגם כי כל העמים עושים צדקות עם רעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות".

בני דור המבול ואנשי סדום נענשו איפוא בכליון מוחלט, מפני שהתנהגות שלא על פי מה שהשכל מחייב מטבע הנהגת הצדק והיושר המושרשים באדם מורה על השחתה חסרת תקנה בנפש. והם הם דברי רבנו נסים גאון ש"כל המצוות התלויים בסברא ובאובנתא דליבא, הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ".

יסודות אלו מפורשים גם בדברי האור החיים הקדוש בפרשת נח (11ו) בביאור דברי המדרש על מעשיהם של בני דור המבול "אחד היה מביא קופה תורמוסים, וכל אחד לוקח תורמוס אחד ואינו יכול להוציאו בדיינים", וכתב האור החיים הקדוש: "כבר קדמו ראשונים והקשו, דבן נח נהרג על פחות משוה פרוטה. ולי נראה כי המדרש מגלה כי מלבד שביטלו עיקר תורת שבע מצות, עוד להם שהיו חומסים מתורת האדם השכליית. כי הגוזל פרוטה הוא דבר שהיו תובעים אותו, ולא פחות משוה פרוטה, והיו מתחכמים לגזול באופן שלא יתבעו אותם".

עוד כתב האור החיים הקדוש בפרשת חיי שרה (12א) בביאור דברי אברהם אבינו "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי", כי "כל תורתנו הקדושה היא שכליות ובפרט בענייני ההנהגה הארצית. וכמו שאנו מתנהגים בגר היושב עמנו, כמו כן יתחייב שכליות יושבי הארץ להנהיג ביניהם להחיות אדם שהוא גר ותושב עמהם, ולתת לו מתנת חנם. והיא טענת אברהם גר ותושב אנכי תנו לי, ודקדק לומר גר ולא הספיק לומר תושב, המכוון לומר שהגם שאני גר ואיני מכם, אעפ"כ הריני תושב".

וכן מבואר בדברי אור החיים הקדוש בפרשת בא (12ב) "שגם בין הגויים יקפידו על דיוק זה [של משפטי התנאים בדיני ממון] להיות דברי סברא, והם דברים הרגילים במקח וממכר".

ומעתה יש לומר שגם משפטי הממון של התורה, נכללו באותם הדברים שהם "סברא ואובנתא דליבא, הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ", ועל כן כל באי עולם נתחייבו בקיומם, ולא רק האבות.

ונראה להוסיף תבלין בדברים, על פי יסודו של רבי שמעון שקופ (12ג)-(13א), כי גם משפטי הממון של התורה תלויים במשפטי השכל האנושי. ועל כן מצינו שדקדקו בכל משפטי הממון עוד קודם מתן תורה, לפי בכל מה שהוא "סברא" ונובע מ"משפטי השכל", שנתחייבו בו מיום בריאת האדם.

ז. נדרים ושבועות קודם מתן תורה – "מצוה המושכלת"

 עוד זאת מצינו קודם מתן תורה שנזהרו בשבועה, על פרטיה והלכותיה, כמבואר בפרשיות התורה, דברי חז"ל ובפירוש אור החיים הקדוש (1א) – מדוע נשבע עשו לקיים את מכירת הבכורה, ובביאור שבועת אבימלך ויצחק (10ב), וכן בפירושיו לשבועה שהשביע יעקב אבינו את יוסף (13ג) באופן המועיל שלא יוכל יוסף למסור "מודעה" לבטלה, וכן שלא יהיה לשבועה זו התרה כדין "הנשבע על דעת חברו בשביל טובה שעשה לו שאין לו התרה". ועוד פירש האור החיים הקדוש (14א) את דברי יעקב אבינו ליוסף "הִשָּׁבְעָה לִי" – "כדי שלא יבטל השבועה בלבו, ועיקר השבועה בלב, ועשה יעקב כן לבטחון לכל צדדי הספק שיהיו בדבר".

ויש להבין –  הרי לכאורה קיום שבוע אינו נכלל בז' מצוות בני נח, ומדוע איפוא נזהרו לקיים שבועתם כהלכה.

הדברים יבוארו על פי מה שדן המשנה למלך מה היה תוקף חיוב הנדרים והשבועות קודם מתן תורה, וכתב בתוך דבריו "כי השבועה היא "מצוה מושכלת".

ודבריו מוטעמים לפי המבואר לעיל, כי מאז בריאת האדם נתחייבו לקיים כל מה שתלוי "בסברא ובאובנתא דלבא", ובכלל זה כל דיני נדרים ושבועות, ועל כן שפיר קיימו האבות הקדושים, וכן אבימלך, עשו ופרעה, דינים אלו.