ציפית לישועה

האמונה בביאת המשיח בהלכה ובאגדה

א. אחד מי"ג עיקרי האמונה שקבע הרמב"ם המודפסים בסידורי התפילה (1), הוא: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא". ומקור הדברים בהרחבה, בהקדמת הרמב"ם לפרק 'חלק' במסכת סנהדרין (1) שם הוסיף הרמב"ם וכתב: "היסוד הי"ב – ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבוא ולא יחשוב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו… ומי שהסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה".

הרמב"ם חזר על דבריו כהלכה פסוקה, בהלכות מלכים (3) "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו" ובהלכות תשובה (3) מבואר בדברי הרמב"ם ש"הכופר בביאת הגואל" אין לו חלק בעולם הבא. [נבואות ישעיה, מלאכי וחבקוק על ביאת המשיח (1), הם המקור לדברי הרמב"ם והרמב"ן בספר הגאולה (5), שמי שאינו מאמין בביאת המשיח הוא כופר בתורה ובדברי הנביאים. וראה גם בפירוש חזון יואל (5) הערה ק"מ, שהמקור לדברי הרמב"ם הוא מדברי חז"ל (4) לרבי הלל שאמר "אין משיח לישראל" בלשון "שרא ליה מריה"].

ויש להבין, ראשית כל, מהי המשמעות לכך שיש "עיקרים" באמונה, ולמאי נפקא מינה.

כמו כן יש להבין, האם החיוב להאמין בביאת המשיח בכל יום הוא בתורת ודאי שיבוא, או בתורת ספק שיכול לבוא.

וכן יש לבאר את דברי הרמב"ם במה שהוסיף שהחיוב לצפות לביאת המשיח הוא "אַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ", וצ"ע.

במסכת שבת (1) מבואר שכל אדם עתיד להישאל בבית דין של מעלה "ציפית לישועה". ויש לבאר מה התשובה שעלינו להתכונן להשיב על שאלה זו.

ואמנם בשו"ת חתם סופר (5) הביא שיש "קבלה קדמונית מימי רב טביומי [מתקופת אחרוני האמוראים] שיש י"ג עיקרים", וכתב על זה: "אך אי אפשר לי להאמין שיהיה גאולתינו אחד מעיקרי הדת, ושאם יפול היסוד תיפול החומה חלילה. אך כיון שעיקר יסוד הכל להאמין בתורה ובנביאים, ושם נאמר גאולתנו האחרונה בפרשת נצבים ובפרשת האזינו, כמו שפירש הרמב"ן (דברים ל, א; שם לב, מ), והרבה מזה בדברי הנביאים, אם כן מי שמפקפק על הגאולה הלז, הרי כופר בעיקר האמנת התורה ודברי הנביאים". כלומר, לדעת החתם סופר, האמונה בביאת המשיח היא לא "עיקר" בפני עצמו, אלא חלק ממצות האמונה הכללית להאמין בתורה ובדברי הנביאים.

יסוד דברי החתם סופר, שעיקר האמונה בביאת המשיח, הוא חיוב לצפות לקיום הבטחת התורה ונבואות הנביאים, והכפירה בו היא כפירה בתורה ובדברי הנביאים, מפורש גם בדברי הרמב"ן בספר הגאולה (5) במה שכתב סוף דבריו "ואמנם חשבו חז"ל הכופר בראשית הגמול הזה, רצוני לומר ימות המשיח, כופר ואין לו חלק לעולם הבא, מפני שלא הביאו לזה רק כפירתו בשכר תורתנו והוא משוגע, חולק על הכתובים המבוארים, ואפיקורס בדברי רבותינו ז"ל" [וראה בפירוש חזון יואל (5) הערות קמא-קמב].

בספר לתשובת השנה (6) הביא ראיה לשיטת החתם סופר, מדקדוק לשון רש"י במסכת שבת (1) שפירש את דברי הגמרא "ציפית לישועה" – "לדברי הנביאים". וביאר: "ולכאורה צ"ב למה לא פירש רש"י כפשוטו, צפית לישועה לגאולת ישראל, וכיוצא בזה. ולדברי החתם סופר יש ליישב קצת, כיון דאין אמונת הגאולה מעיקרי הדת אלא רק מחמת שהכופר בזה כופר בדברי הנביאים, נמצא שהמחייב ל"צפית לישועה" הוא "דברי הנביאים".

ב. אולם הגר"ח מבריסק [דבריו הובאו בספר משמר הלויים (3) מאת רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, ממרביצי התורה בבני ברק] ביאר את ייחודם של עיקרי האמונה מתבטא בזה, שבשונה מכל ידיעת דיני התורה, שמי שאינו יודע בפרטיהם הוא "עם הארץ", אבל אינו נחשב "אפיקורס" – בעיקרי האמונה, מי שאינו יודע את הפרטים אפילו בשוגג, הוא גם כן "אפיקורס", רחמנא ליצלן.

לאור דברי הגר"ח, חובה עלינו ללמוד ולחדד את יסודות האמונה בביאת המשיח, ובפרט הדגשת הרמב"ם, שיש חיוב לחכות לביאתו, ומי "שאינו מחכה לביאת הגואל", הוא כופר בתורה ובמשה רבנו ובדברי הנביאים ואין לו חלק לעולם הבא". ולכאורה יש קושי גדול בקיום החובה לצפות לביאת המשיח בכל יום.

חז"ל מסרו במסכת ראש השנה (2) כי "בניסן עתידים להיגאל", ועוד אמרו במסכת עירובין (2) "אין אליהו הנביא בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים", ומשמע שיש מועדים שהמשיח לא עתיד להגיע בהם. ואם כן הקושיא העצומה המתעוררת היא, היאך דברים אלו עולים בקנה אחד עם החובה לחכות למשיח "שיבוא בכל יום".

בביאור הדברים כתב בספר משמר הלויים (3): "אין זה מענייננו כלל לדון אם הזמן מוכשר שיבוא, ואם כבר בא אליהו הנביא, ואם היתה מלחמת גוג ומגוג, ואם כבר עשו תשובה, ואם הדור כולו זכאי או כולו חייב, ואם נתקיימו כל הסימנים של עקבתא דמשיחא. כל אלו העניינים וכיו"ב אינם נוגעים כלל וכלל לחיוב האמונה להאמין שיבוא, שיכול לבוא בכל רגע ורגע ממש. ומפני זה אנחנו מחכים לביאתו כל יום, וכל היום, מפני שאנו מאמינים באמונה שלימה שיכול לבוא בכל רגע ממש. ואין זה מענייננו כלל לדעת איך יתקיימו כל המאמרים והמדרשים, כי כל אלו הדברים לא נדע אותם עד שיהיו, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פי"ב ה"ב) והרדב"ז שם כתב שהמשיח הוא יגלה הדברים הנסתרים, ואז יובנו כל המאמרים בחז"ל, וכל המדרשים מה היתה הכוונה בהם, ואל מה ירמוזון ואיך יתפרשו. אבל חיוב אמונתנו אינו קשור כלל וכלל בהבנת כל אלו המאמרים".

והביא שם ששאלו את הגרי"ז מבריסק ממאמר ז"ל בגמרא בעירובין (2) שאליהו הנביא יבוא ג' ימים לפני ביאת המשיח: והשיב: "כשיבוא המשיח יתרץ קושיא זו". ופעם אחרת ששאלוהו שאלה זו, השיב: "ההלכה היא כמו שכתוב בסידור "אחכה לו בכל יום שיבוא".

יש לציין, כי רבי משה פיינשטיין הוכיח באגרות משה (7) מסוגיית הגמרא במסכת סוכה (7) בתקנת רבי יוחנן בן זכאי לאסור את "יום הנף" באכילת התבואה החדשה משום "מהר יבנה בית המקדש", כי עיקר החיוב להאמין בביאת המשיח בכל יום הוא בתורת ודאי שיבוא, ולא בתורת ספק שיכול לבוא [וראה במש"כ בספר פתיחת האגרות (7)].

ג. אחד העניינים הטעונים ביאור בנדון חיוב האמונה בביאת המשיח, הוא מאמרו של רבי הלל המובא במסכת סנהדרין (4) "אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה". והתימה עצומה, וכי היה ח"ו אפיקורס, וצ"ע.

החתם סופר (5) ביאר שבוודאי גם לרבי הלל יש גאולה, אלא כוונתו למה שפירוש רש"י במסכת סנהדרין (שם), שהקב"ה בעצמו יגאלם בלי שליח. וגם בזה אין הלכה כרבי הלל, אלא כרבים שחלקו עליו בסוגיא בסנהדרין. וכתב החתם סופר שאמנם לאחר שנפסקה הלכה דלא כרבי הלל "האומר אין משיח וקים ליה כרבי הלל, הרי הוא כופר בכלל התורה, דאחרי רבים להטות, כיון שרבו עליו חכמי ישראל ואמרו דלא כוותיה, שוב אין אדם ראוי להמשך אחריו". ובספר לתשובת השנה (6) הוסיף: "והנה לפי דברי החתם סופר למדנו תירוץ נוסף בפשט דברי רבי הלל שאין משיח לישראל, דאכן יש כאן מחלוקת בחז"ל אי דין זה מעיקרי הדת, ורק אחרי שנפסק כחכמים שביאת המשיח הוי עיקר בגאולה העתידה, תו הוי מי שכופר בו כופר בעיקר, אבל על רבי הלל לא קשה מידי".

רבי אלחנן וסרמן, כתב בקובץ מאמרים (6) לבאר את דברי רבי הלל, שאמנם בכפירה אין מושג "שוגג", שהרי סוף סוף אינו מאמין, ואי אפשר להיות בכלל ישראל בלא אמונה. אך דווקא כשאדם מגיע מדעת עצמו לכפירה, בזה אמרינן "שגגתו עולה זדון", אבל "האומר מותר לעבוד עבודה זרה" הוא שוגג, כי סבור שעושה ברשות התורה. ואף רבי הלל אמר כן מפני שטעה בהבנת הכתובים, והוי כ"אומר מותר" ודינו כשוגג", וראה בחזון יואל (5) הערה קמ).

ד. להשלמת היריעה בגודל חובת הציפיה לגאולה, ראה בדברי האדמו"ר מליובאויטש, בספר שערי גאולה (10). ובדברי הגרי"ד סולובייצ'יק (11) והאדמו"ר מסלונים (11).

ובספר מעדני יום טוב (8)-(9) הביא מקורות מסוגיות הש"ס ודברי הפוסקים, כי החיוב לצפות לביאת המשיח בכל שיום שיבוא, עומדת ביסודם של הלכות רבות. כגון: שתיית יין לכהנים בזמן הזה, עליית ישראל במקום כהן בקריאת התורה בשבת במנחה, הטלת מום בבכור בזמן הזה וחיוב גילוח לפני הרגל. ובסוף דבריו הביא מדברי המנחת יצחק מקור למנהג שנשים מעוברות נמנעות ללכת לבית הקברות, כי מהרה יבנה המקדש, ונשים מעוברות מצפות שיוכלו ללדת ילדיהן בטהרה על מנת שיהיו טהורים למלא מי חטאת הדרושים להזאת דם פרה אדומה.

• • •

ח. ביאור ברכת "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ", והכוונה הנצרכת במילים "כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָּל הַיּוֹם וּמְצַפִּים (תָּמִיד) לִישׁוּעָה" ראה בספר נפשי חולת אהבתך (12)-(13), ובקצרה, בקונטרס עבודת התפילה (13).

וכבר כתבו משם האר"י ז"ל, שבכל יום כשאומר לישועתך קוינו כל היום, יכוון שמצפה לישועה על כל צרה שנמצא בה, והוא מסוגל מאד. ויכוון כשאומר כי לישועתך, שהוא אינו חושש על עצמו רק על צער שמים, כי בכל צרתם לו צר, ומצפה שיעשה הקב"ה בעבור כבוד שמו, לישועתך דייקא. ומתוך שמצפה לישועה, יזהר להישמר מכל דבר שמעכב הישועה, ולעשות כל דבר טוב, שהרי כל מגמתינו הוא על תשועת ה' וגאולת השכינה.

ספר פלא יועץ, ערך ציפוי (13).